פרק יט. בפרק הקודם הוסבר שלכל יהודי "קרוב מאד" לקיים תורה ומצוות באהבת ה' וביראת ה', וזה נובע מהאהבה המסותרת שבלב כל אחד מהם להקב"ה. אהבה זו באה להם בירושה מהאבות, שעל-ידי עבודתם וביטולם להקב"ה, המשיכו נשמה קדושה לכל יוצאי חלציהם לנצח. בנשמה קדושה זו, בבחינת ה"חכמה" שבה, מלובש אור אין סוף ברוך הוא, ממנו נובעת בכל אחד מישראל אהבה להקב"ה, עד לידי מסירות נפש על קידוש השם. בכך הוסבר "שורש" אהבה זו, וכיצד היא באה לנו בירושה. אך, עדיין טעון הסבר: א) "ענין" אהבה זו, במה מתבטא שאיפתה של אהבה זו. ב) כיצד כוללת בתוכה אהבה זו גם יראה, שצורך בה לקיום תורה ומצוות. ענינים אלה, יובהרו בפרק י"ט אותו אנו עומדים ללמוד, לאחר הסבר נרחב אודות האהבה המסותרת.
ולתוספת ביאור, -
ענין האהבה המסותרת, בשייכות לשני הפרטים האמורים: "ענינה" ו"איך נכלל בה גם דחילו (יראה)", צריך לבאר היטב, מה שכתוב: "נר ה' נשמת אדם". פירוש: שישראל הקרוים אדם, -
כמאמר חכמינו ז''ל: ''אתם קרוים אדם'', שבני ישראל הם הנקראים ''אדם'', נשמתם היא, למשל כאור הנר, שמתנענע תמיד למעלה בטבעו, -
וכל כך למה? - מפני שאור האש, חפץ בטבע ליפרד מהפתילה -
בה האש מחזיקה את עצמה, ולידבק בשרשו למעלה, ביסוד האש הכללי שתחת גלגל הירח, כמו שכתוב ב"עץ חיים". -
האש שבנר נמשכת בטבעה ללמעלה, כדי להתאחד עם שורשה, "יסוד האש", הנמצא למעלה, מתחת לגלגל הלבנה. שכן, ארבעה היסודות: אש, רוח, מים, עפר, מסודרים בצורה כזו, שהיסוד הקל והעדין יותר, מקיף את היסוד הכבד יותר: עפר שהוא היסוד הכבד ביותר - הוא גם התחתון ביותר; מים מבחינת הטבע שלהם, צריכים להיות מעל לעפר ולהקיף את העפר, אלא מחמת חסד ה' בלבד, הרי "לרוקע הארץ על המים", נמתח חלק מהעפר מעל למים; רוח היא למעלה מן המים ומקיפה את המים; אש מקיפה את הרוח. כך נמצא יסוד האש הכללי, מתחת לגלגל הירח. ואף שעל ידי זה -
על-ידי היתנתקות האש מהפתילה והיתדבקותה בשורשה למעלה, יכבה, ולא יאיר כלום למטה, וגם למעלה בשרשו, יתבטל אורו במציאות בשרשו, -
שכן, "מציאות" הנר היא הרי כדי להאיר, ובשורשו תתבטל מציאות זו. כי, נר רגיל לעומת נר גדול - מאבד את מציאותו ואינו משמש לשום דבר (למשל: נר דלוק באמצע היום), מכל-שכן שהוא מאבד את מציאותו לגמרי לגבי שורשו. הרי, שאין לומר שמשיכת הנר לשורשו היא כדי שיהיה שם מציאות נעלה יותר. אדרבה, שם תתבטל מציאותו לגמרי. והרי קיים כלל ש"כל דבר חפץ בקיומו", ובהתאם ל"כלל" זה, לא היתה האש שבנר צריכה להימשך ל"שורש", אף על פי כן, בכך הוא -
אור האש, חפץ בטבעו. -
כלומר, כאילו אור הנר ''רוצה'' בכך, כמו שאכן אנו רואים ב''נר'' שהוא נמשך תמיד לשורשו, כך, נשמת האדם, וכן בחינת רוח ונפש, -
לאו דוקא במי ש''פועלת'' בו המדריגה העליונה יותר של ''נשמה'', אלא גם באלה שנשמתם היא בבחינות התחתונות יותר, של ''רוח'' או של ''נפש'', חפצה וחשקה -
של הנשמה, בטבעה, ליפרד ולצאת מן הגוף, ולידבק בשרשה ומקורה בה' חיי החיים ברוך הוא; -
הרי הוא ה''חיים'' של הנשמה, שענינה - חיות, והנשמה בטבעה רוצה להינתק מגופה ולהתאחד בשורשה, ב''חיי החיים'' - הקב''ה. הגם שתהי' -
שם, אין ואפס ותתבטל שם -
בשורשה, במציאות לגמרי, ולא ישאר ממנה מאומה ממהותה ועצמותה הראשון, -
אי אפשר לומר שלא ישאר ממנה מאומה, שכן, אדרבה, מהותה האמיתית של הנשמה היא, כשהיא מתאחדת עם שורשה, לכן אומר רבנו הזקן: "ממהותה ועצמותה הראשון", כפי שהיא בהיותה בגופה - נשמה עם כוחות של "שכל" ו"מדות" וכדומה - מזה לא ישאר כלום. כן לא שייך לומר שתשוקת הנשמה היא להתעלות למדריגה עליונה יותר. שכן, תשוקה למדריגה עליונה יותר, שייכת רק שבהיותה באותה "מהות" היא מגיעה למדריגה עליונה יותר. כמו: חכם קטן יכול לשאוף להיעשות חכם גדול. אך להיהפך ל"מהות" אחרת - לא מתאימה לכך "תשוקה" - לא שייך הדבר שאדם ישתוקק להיהפך למלאך, כי זו "מהות" אחרת לגמרי. ומכיון שכך - מדוע, איפוא, תרצה הנשמה לצאת מגופה ולהתאחד בשורשה? - אף על פי כן זה רצונה וחפצה בטבעה. -
ברם, המושג "טבע" נחשב בדרך כלל לחסרון, אם הדבר הוא לפי הטבע, חסר כאן הדר ה"שכל" - וכאן הרי מה שהנשמה נמשכת אל הקב"ה בטבע, נחשב ל"מעלה" - לכן, מעיר ה"תניא", מיד, שהמלה "טבע" כאן, משמעה, כל ענין שאינו לפי ה"טעם" וה"שכל", גם כשהדבר הוא למעלה מה"שכל", מציינים אותו במלה "טבע".
וטבע זה, -
המלה ''טבע'', הוא שם המושאל לכל דבר שאינו בבחינת טעם ודעת. -
כל דבר שאינו נעשה מתוך הגיון ושכל, מתואר בשם ''טבע'', וגם כאן -
ביחס להמשכת הנשמה לשורשה, הכוונה, -
בהשתמשות במלה טבע: שרצון וחפץ זה בנפש -
להיות דבוק בשורשה, אינו בבחינת טעם ודעת ושכל מושג ומובן, אלא למעלה מהדעת ושכל המושג והמובן, והיא בחינת חכמה שבנפש -
שלפי שהוסבר בפרק הקודם, ''חכמה'' היא כוח שלמעלה מ''שכל'' ו''הבנה'', שבה -
בחכמה שבנפש, שורה אור אין סוף ברוך הוא. -
ומשום כך, נמשכת הנשמה להתאחד בשורשה, המשכה שלמעלה מה"שכל" וה"הבנה". הרי ש"ענין" האהבה המסותרת הוא - רצונה הפנימי של הנשמה להתאחד עם שורשה, עם הקב"ה. להלן יוסבר מדוע נקראת אהבה זו - "אהבה מסותרת".