Entrez votre adresse email pour recevoir notre email hebdomadaire avec un contenu frais, excitant et fascinant qui enrichira votre boîte de réception et votre vie.

Lecture de la Torah de Emor

Parachat Emor
Chabbat 15 Iyar 5780
9 mai, 2020
Choisir une portion:
Complete: (Lévitique 21:1 - 24:23; Ezekiel 44:15-31)

Première portion

Leviticus פרק כ"א

אוַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל־משֶׁ֔ה אֱמֹ֥ר אֶל־הַכֹּֽהֲנִ֖ים בְּנֵ֣י אַֽהֲרֹ֑ן וְאָֽמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם לְנֶ֥פֶשׁ לֹֽא־יִטַּמָּ֖א בְּעַמָּֽיו:
אמר אל הכהנים: אמור ואמרת, להזהיר גדולים על הקטנים:
בני אהרן: יכול חללים, תלמוד לומר הכהנים:
בני אהרן: אף בעלי מומין במשמע:
בני אהרן: ולא בנות אהרן:
לא יטמא בעמיו: בעוד שהמת בתוך עמיו, יצא מת מצוה:
בכִּ֚י אִם־לִשְׁאֵר֔וֹ הַקָּרֹ֖ב אֵלָ֑יו לְאִמּ֣וֹ וּלְאָבִ֔יו וְלִבְנ֥וֹ וּלְבִתּ֖וֹ וּלְאָחִֽיו:
כי אם לשארו: אין שארו אלא אשתו:
גוְלַֽאֲחֹת֤וֹ הַבְּתוּלָה֙ הַקְּרוֹבָ֣ה אֵלָ֔יו אֲשֶׁ֥ר לֹא־הָֽיְתָ֖ה לְאִ֑ישׁ לָ֖הּ יִטַּמָּֽא:
הקרובה: לרבות את הארוסה:
אשר לא היתה לאיש: למשכב:
לה יטמא: מצוה:
דלֹ֥א יִטַּמָּ֖א בַּ֣עַל בְּעַמָּ֑יו לְהֵ֖חַלּֽוֹ:
לא יטמא בעל בעמיו להחלו: לא יטמא לאשתו פסולה שהוא מחולל בה בעודה עמו. וכן פשוטו של מקרא לא יטמא בעל בשארו בעוד שהוא בתוך עמיו, שיש לה קוברין, שאינה מת מצוה, ובאיזה שאר אמרתי, באותו שהוא להחלו, להתחלל הוא מכהונתו:
הלֹֽא־יִקְרְח֤וּ (כתיב לא־יִקְרְחֻ֤ה) קָרְחָה֙ בְּרֹאשָׁ֔ם וּפְאַ֥ת זְקָנָ֖ם לֹ֣א יְגַלֵּ֑חוּ וּבִ֨בְשָׂרָ֔ם לֹ֥א יִשְׂרְט֖וּ שָׂרָֽטֶת:
לא יקרחה קרחה: על מת. והלא אף ישראל הוזהרו על כך, אלא לפי שנאמר בישראל (דברים יד א) בין עיניכם, יכול לא יהא חייב על כל הראש, תלמוד לומר בראשם, וילמדו ישראל מהכהנים בגזרה שוה, נאמר כאן קרחה ונאמר להלן בישראל קרחה, מה כאן כל הראש אף להלן כל הראש במשמע, כל מקום שיקרח בראש. ומה להלן על מת, אף כאן על מת:
ופאת זקנם לא יגלחו: לפי שנאמר בישראל (ויקרא יט כז) ולא תשחית, יכול לקטו במלקט וברהיטני יהא חייב, לכך נאמר לא יגלחו, שאינו חייב אלא על דבר הקרוי גלוח ויש בו השחתה, וזהו תער:
ובבשרם לא ישרטו שרטת: לפי שנאמר בישראל (ויקרא שם כח) ושרט לנפש לא תתנו, יכול שרט חמש שריטות לא יהא חייב אלא אחת, תלמוד לומר לא ישרטו שרטת, לחייב על כל שריטה ושריטה. שתיבה זו יתירה היא לדרוש, שהיה לו לכתוב לא ישרטו ואני יודע שהיא שרטת:
וקְדשִׁ֤ים יִֽהְיוּ֙ לֵאלֹ֣הֵיהֶ֔ם וְלֹ֣א יְחַלְּל֔וּ שֵׁ֖ם אֱלֹֽהֵיהֶ֑ם כִּי֩ אֶת־אִשֵּׁ֨י יְהֹוָ֜ה לֶ֧חֶם אֱלֹֽהֵיהֶ֛ם הֵ֥ם מַקְרִיבִ֖ם וְהָ֥יוּ קֹֽדֶשׁ:
קדשים יהיו: על כרחם יקדישום בית דין בכך:
זאִשָּׁ֨ה זֹנָ֤ה וַֽחֲלָלָה֙ לֹ֣א יִקָּ֔חוּ וְאִשָּׁ֛ה גְּרוּשָׁ֥ה מֵֽאִישָׁ֖הּ לֹ֣א יִקָּ֑חוּ כִּֽי־קָד֥שׁ ה֖וּא לֵֽאלֹהָֽיו:
זנה: שנבעלה בעילת ישראל האסור לה, כגון חייבי כריתות או נתין או ממזר:
חללה: שנולדה מן הפסולים שבכהונה, כגון בת אלמנה מכהן גדול או בת גרושה וחלוצה מכהן הדיוט, וכן שנתחללה מן הכהונה על ידי ביאת אחד מן הפסולים לכהונה:
חוְקִ֨דַּשְׁתּ֔וֹ כִּֽי־אֶת־לֶ֥חֶם אֱלֹהֶ֖יךָ ה֣וּא מַקְרִ֑יב קָדשׁ֙ יִֽהְיֶה־לָּ֔ךְ כִּ֣י קָד֔וֹשׁ אֲנִ֥י יְהֹוָ֖ה מְקַדִּשְׁכֶֽם:
וקדשתו: על כרחו, שאם לא רצה לגרש, הלקהו ויסרהו עד שיגרש:
קדש יהיה לך: נהוג בו קדושה לפתוח ראשון בכל דבר ולברך ראשון בסעודה:
טוּבַת֙ אִ֣ישׁ כֹּהֵ֔ן כִּ֥י תֵחֵ֖ל לִזְנ֑וֹת אֶת־אָבִ֨יהָ֙ הִ֣יא מְחַלֶּ֔לֶת בָּאֵ֖שׁ תִּשָּׂרֵֽף:
כי תחל לזנות: כשתתחלל על ידי זנות, שהיתה בה זיקת בעל וזנתה או מן האירוסין או מן הנשואין. ורבותינו נחלקו בדבר, והכל מודים שלא דבר הכתוב בפנויה:
את אביה היא מחללת: חללה ובזתה את כבודו, שאומרים עליו ארור שזו ילד, ארור שזו גדל:
יוְהַכֹּהֵן֩ הַגָּד֨וֹל מֵֽאֶחָ֜יו אֲשֶׁר־יוּצַ֥ק עַל־רֹאשׁ֣וֹ | שֶׁ֤מֶן הַמִּשְׁחָה֙ וּמִלֵּ֣א אֶת־יָד֔וֹ לִלְבּ֖שׁ אֶת־הַבְּגָדִ֑ים אֶת־רֹאשׁוֹ֙ לֹ֣א יִפְרָ֔ע וּבְגָדָ֖יו לֹ֥א יִפְרֹֽם:
לא יפרע: לא יגדל פרע על אבל. ואיזהו גידול פרע, יותר משלשים יום:
יאוְעַ֛ל כָּל־נַפְשֹׁ֥ת מֵ֖ת לֹ֣א יָבֹ֑א לְאָבִ֥יו וּלְאִמּ֖וֹ לֹ֥א יִטַּמָּֽא:
ועל כל נפשת מת וגו': באהל המת:
נפשת מת: להביא רביעית דם מן המת שמטמא באהל:
לאביו ולאמו לא יטמא: לא בא אלא להתיר לו מת מצוה:
יבוּמִן־הַמִּקְדָּשׁ֙ לֹ֣א יֵצֵ֔א וְלֹ֣א יְחַלֵּ֔ל אֵ֖ת מִקְדַּ֣שׁ אֱלֹהָ֑יו כִּ֡י נֵ֠זֶר שֶׁ֣מֶן מִשְׁחַ֧ת אֱלֹהָ֛יו עָלָ֖יו אֲנִ֥י יְהֹוָֽה:
ומן המקדש לא יצא: אינו הולך אחר המטה. ועוד מכאן למדו רבותינו שכהן גדול מקריב אונן, וכן משמעו, אף אם מתו אביו ואמו אינו צריך לצאת מן המקדש אלא עובד עבודה:
ולא יחלל את מקדש: שאינו מחלל בכך את העבודה שהתיר לו הכתוב, הא כהן הדיוט שעבד אונן חלל:
יגוְה֕וּא אִשָּׁ֥ה בִבְתוּלֶ֖יהָ יִקָּֽח:
ידאַלְמָנָ֤ה וּגְרוּשָׁה֙ וַֽחֲלָלָ֣ה זֹנָ֔ה אֶת־אֵ֖לֶּה לֹ֣א יִקָּ֑ח כִּ֛י אִם־בְּתוּלָ֥ה מֵֽעַמָּ֖יו יִקַּ֥ח אִשָּֽׁה:
וחללה: שנולדה מפסולי כהונה:
טווְלֹֽא־יְחַלֵּ֥ל זַרְע֖וֹ בְּעַמָּ֑יו כִּ֛י אֲנִ֥י יְהֹוָ֖ה מְקַדְּשֽׁוֹ:
ולא יחלל זרעו: הא אם נשא אחת מן הפסולות, זרעו הימנה חלל מדין קדושת כהונה:

Deuxième portion

Leviticus פרק כ"א

טזוַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־משֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:
יזדַּבֵּ֥ר אֶל־אַֽהֲרֹ֖ן לֵאמֹ֑ר אִ֣ישׁ מִזַּרְעֲךָ֞ לְדֹֽרֹתָ֗ם אֲשֶׁ֨ר יִֽהְיֶ֥ה בוֹ֙ מ֔וּם לֹ֣א יִקְרַ֔ב לְהַקְרִ֖יב לֶ֥חֶם אֱלֹהָֽיו:
לחם אלהיו: מאכל אלהיו, כל סעודה קרויה לחם, כמו (דניאל ה א) עבד לחם רב:
יחכִּ֥י כָל־אִ֛ישׁ אֲשֶׁר־בּ֥וֹ מ֖וּם לֹ֣א יִקְרָ֑ב אִ֤ישׁ עִוֵּר֙ א֣וֹ פִסֵּ֔חַ א֥וֹ חָרֻ֖ם א֥וֹ שָׂרֽוּעַ:
כי כל איש אשר בו מום לא יקרב: אינו דין שיקרב, כמו (מלאכי א ח) הקריבהו נא לפחתך:
חרם: שחוטמו שקוע בין שתי העינים, שכוחל שתי עיניו כאחת:
שרוע: שאחד מאיבריו גדול מחברו, עינו אחת גדולה ועינו אחת קטנה, או שוקו אחת ארוכה מחברתה:
יטא֣וֹ אִ֔ישׁ אֲשֶׁר־יִֽהְיֶ֥ה ב֖וֹ שֶׁ֣בֶר רָ֑גֶל א֖וֹ שֶׁ֥בֶר יָֽד:
כאֽוֹ־גִבֵּ֣ן אוֹ־דַ֔ק א֖וֹ תְּבַלֻּ֣ל בְּעֵינ֑וֹ א֤וֹ גָרָב֙ א֣וֹ יַלֶּ֔פֶת א֖וֹ מְר֥וֹחַ אָֽשֶׁךְ:
או גבן: שורצילו"ש בלע"ז [בעל גבות ארוכות] שגביני עיניו שערן ארוך ושוכב:
או דק: שיש לו בעיניו דוק שקורין טיל"א [קרום], כמו (ישעיה מ כב) הנוטה כדוק:
או תבלל: דבר המבלבל את העין, כגון חוט לבן הנמשך מן הלבן ופוסק בסירא, שהוא עוגל המקיף את השחור, שקוראים פרוניל"א [אישון], והחוט הזה פוסק את העוגל ונכנס בשחור. ותרגום תבלול חיליז, לשון חלזון, שהוא דומה לתולעת אותו החוט. וכן כינוהו חכמי ישראל במומי הבכור חלזון נחש עינב (בכורות לח א):
גרב וילפת: מיני שחין הם:
גרב: זו החרס, שחין היבש מבפנים ומבחוץ:
ילפת: היא חזזית המצרית. ולמה נקראת ילפת שמלפפת והולכת עד יום המיתה, והוא לח מבחוץ ויבש מבפנים. ובמקום אחר קורא לגרב שחין הלח מבחוץ ויבש מבפנים, שנאמר (דברים כח כז) ובגרב ובחרס, כשסמוך גרב אצל חרס קורא לילפת גרב, וכשהוא סמוך אצל ילפת קורא לחרס גרב, כך מפורש בבכורות (מא א):
מרוח אשך: לפי התרגום מריס פחדין, שפחדיו מרוססים, שביצים שלו כתותין. פחדין כמו (איוב מ יז) גידי פחדיו ישורגו:
כאכָּל־אִ֞ישׁ אֲשֶׁר־בּ֣וֹ מ֗וּם מִזֶּ֨רַע֙ אַֽהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֔ן לֹ֣א יִגַּ֔שׁ לְהַקְרִ֖יב אֶת־אִשֵּׁ֣י יְהֹוָ֑ה מ֣וּם בּ֔וֹ אֵ֚ת לֶ֣חֶם אֱלֹהָ֔יו לֹ֥א יִגַּ֖שׁ לְהַקְרִֽיב:
כל איש אשר בו מום: לרבות שאר מומין:
מום בו: בעוד מומו בו פסול, הא אם עבר מומו כשר:
לחם אלהיו: כל מאכל קרוי לחם:
כבלֶ֣חֶם אֱלֹהָ֔יו מִקָּדְשֵׁ֖י הַקֳּדָשִׁ֑ים וּמִן־הַקֳּדָשִׁ֖ים יֹאכֵֽל:
מקדשי הקדשים: אלו קדשי הקדשים:
ומן הקדשים יאכל: אלו קדשים קלים. ואם נאמרו קדשי הקדשים למה נאמרו קדשים קלים, אם לא נאמרו הייתי אומר בקדשי הקדשים יאכל בעל מום, שמצינו שהותרו לזר, שאכל משה בשר המלואים, אבל בחזה ושוק של קדשים קלים לא יאכל, שלא מצינו זר חולק בהן, לכך נאמרו קדשים קלים. כך מפורש בזבחים (קא ב):
כגאַ֣ךְ אֶל־הַפָּרֹ֜כֶת לֹ֣א יָבֹ֗א וְאֶל־הַמִּזְבֵּ֛חַ לֹ֥א יִגַּ֖שׁ כִּי־מ֣וּם בּ֑וֹ וְלֹ֤א יְחַלֵּל֙ אֶת־מִקְדָּשַׁ֔י כִּ֛י אֲנִ֥י יְהֹוָ֖ה מְקַדְּשָֽׁם:
אך אל הפרכת: להזות שבע הזאות שעל הפרכת:
ואל המזבח: החיצון. ושניהם הוצרכו להכתב, ומפורש בתורת כהנים:
ולא יחלל את מקדשי: שאם עבד, עבודתו מחוללת להפסל:
כדוַיְדַבֵּ֣ר משֶׁ֔ה אֶל־אַֽהֲרֹ֖ן וְאֶל־בָּנָ֑יו וְאֶל־כָּל־בְּנֵ֖י יִשְׂרָאֵֽל:
וידבר משה: המצוה הזאת:
אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל: להזהיר בית דין על הכהנים:

Leviticus פרק כ"ב

אוַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־משֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:
בדַּבֵּ֨ר אֶל־אַֽהֲרֹ֜ן וְאֶל־בָּנָ֗יו וְיִנָּֽזְרוּ֙ מִקָּדְשֵׁ֣י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֔ל וְלֹ֥א יְחַלְּל֖וּ אֶת־שֵׁ֣ם קָדְשִׁ֑י אֲשֶׁ֨ר הֵ֧ם מַקְדִּשִׁ֛ים לִ֖י אֲנִ֥י יְהֹוָֽה:
וינזרו: אין נזירה אלא פרישה, וכן הוא אומר (יחזקאל יד ז) וינזר מאחרי, (ישעיה א ד) נזורו אחור, יפרשו מן הקדשים בימי טומאתן. דבר אחר: וינזרו מקדשי בני ישראל אשר הם מקדישים לי ולא יחללו את שם קדשי, סרס המקרא ודרשהו, אשר הם מקדשים לי ולא יחללו את שם קדשי:
אשר הם מקדשים לי: לרבות קדשי כהנים עצמן:
גאֱמֹ֣ר אֲלֵהֶ֗ם לְדֹרֹ֨תֵיכֶ֜ם כָּל־אִ֣ישׁ | אֲשֶׁר־יִקְרַ֣ב מִכָּל־זַרְעֲכֶ֗ם אֶל־הַקֳּדָשִׁים֙ אֲשֶׁ֨ר יַקְדִּ֤ישׁוּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ לַֽיהֹוָ֔ה וְטֻמְאָת֖וֹ עָלָ֑יו וְנִכְרְתָ֞ה הַנֶּ֧פֶשׁ הַהִ֛וא מִלְּפָנַ֖י אֲנִ֥י יְהֹוָֽה:
כל איש אשר יקרב: אין קריבה זו אלא אכילה, וכן מצינו שנאמרה אזהרת אכילת קדשים בטומאה בלשון נגיעה בכל קדש לא תגע (ויקרא יב ד), אזהרה לאוכל. ולמדוה רבותינו מגזירה שוה. ואי אפשר לומר שחייב על הנגיעה, שהרי נאמר כרת על האכילה בצו את אהרן (ויקרא ז כ - כא) שתי כריתות זו אצל זו, ואם על הנגיעה חייב לא הוצרך לחייבו על האכילה, וכן נדרש בתורת כהנים וכי יש נוגע חייב, אם כן מה תלמוד לומר יקרב, משיכשר לקרב, שאין חייבין עליו משום טומאה, אלא אם כן קרבו מתיריו. ואם תאמר שלש כריתות בטומאת כהנים למה, כבר נדרשו במסכת שבועות אחת לכלל ואחת לפרט וכו' (שבועות ז א):
וטמאתו עליו: וטומאת האדם עליו, יכול בבשר הכתוב מדבר, וטומאתו של בשר עליו, ובטהור שאכל את הטמא הכתוב מדבר, הרי כבר נאמר (ויק' ז יט) והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל, אלא על כרחך ממשמעו אתה למד, במי שטומאתו פורחת ממנו הכתוב מדבר, וזהו האדם שיש לו טהרה בטבילה:
ונכרתה וגו': יכול מצד זה לצד זה, יכרת ממקומו ויתיישב במקום אחר, תלמוד לומר אני ה', בכל מקום אני:
דאִ֣ישׁ אִ֞ישׁ מִזֶּ֣רַע אַֽהֲרֹ֗ן וְה֤וּא צָר֨וּעַ֙ א֣וֹ זָ֔ב בַּקֳּדָשִׁים֙ לֹ֣א יֹאכַ֔ל עַ֖ד אֲשֶׁ֣ר יִטְהָ֑ר וְהַנֹּגֵ֨עַ֙ בְּכָל־טְמֵא־נֶ֔פֶשׁ א֣וֹ אִ֔ישׁ אֲשֶׁר־תֵּצֵ֥א מִמֶּ֖נּוּ שִׁכְבַת־זָֽרַע:
מזרע אהרן: אין לי אלא זרעו, גופו מנין, תלמוד לומר והוא צרוע, שיכול הואיל ומקריב אונן יקריב צרוע וזב, תלמוד לומר והוא:
עד אשר יטהר: ביאת השמש, או אינו אלא טבילה, נאמר כאן וטהר, ונאמר למטה וטהר (פסוק ז) ובא השמש וטהר, מה להלן ביאת שמש, אף כאן ביאת שמש:
בכל טמא נפש: במי שנטמא במת:
האוֹ־אִישׁ֙ אֲשֶׁ֣ר יִגַּ֔ע בְּכָל־שֶׁ֖רֶץ אֲשֶׁ֣ר יִטְמָא־ל֑וֹ א֤וֹ בְאָדָם֙ אֲשֶׁ֣ר יִטְמָא־ל֔וֹ לְכֹ֖ל טֻמְאָתֽוֹ:
בכל שרץ אשר יטמא לו: בשיעור הראוי לטמא, בכעדשה:
או באדם: במת:
אשר יטמא לו: כשיעורו לטמא, וזהו כזית:
לכל טומאתו: לרבות נוגע בזב וזבה, נדה ויולדת ובמצורע:
ונֶ֚פֶשׁ אֲשֶׁ֣ר תִּגַּע־בּ֔וֹ וְטָֽמְאָ֖ה עַד־הָעָ֑רֶב וְלֹ֤א יֹאכַל֙ מִן־הַקֳּדָשִׁ֔ים כִּ֛י אִם־רָחַ֥ץ בְּשָׂר֖וֹ בַּמָּֽיִם:
נפש אשר תגע בו: באחד מן הטמאים הללו:
זוּבָ֥א הַשֶּׁ֖מֶשׁ וְטָהֵ֑ר וְאַחַר֙ יֹאכַ֣ל מִן־הַקֳּדָשִׁ֔ים כִּ֥י לַחְמ֖וֹ הֽוּא:
ואחר יאכל מן הקדשים: נדרש ביבמות בתרומה, שמותר לאכלה בהערב השמש:
מן הקדשים: ולא כל הקדשים:
חנְבֵלָ֧ה וּטְרֵפָ֛ה לֹ֥א יֹאכַ֖ל לְטָמְאָה־בָ֑הּ אֲנִ֖י יְהֹוָֽה:
נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה: לענין הטומאה הזהיר כאן, שאם אכל נבלת עוף טהור, שאין לה טומאת מגע ומשא אלא טומאת אכילה בבית הבליעה, אסור לאכול בקדשים. וצריך לומר וטרפה, מי שיש במינו טרפה, יצא נבלת עוף טמא שאין במינו טרפה:
טוְשָֽׁמְר֣וּ אֶת־מִשְׁמַרְתִּ֗י וְלֹֽא־יִשְׂא֤וּ עָלָיו֙ חֵ֔טְא וּמֵ֥תוּ ב֖וֹ כִּ֣י יְחַלְּלֻ֑הוּ אֲנִ֥י יְהֹוָ֖ה מְקַדְּשָֽׁם:
ושמרו את משמרתי: מלאכול תרומה בטומאת הגוף:
ומתו בו: למדנו שהיא מיתה בידי שמים:
יוְכָל־זָ֖ר לֹא־יֹ֣אכַל קֹ֑דֶשׁ תּוֹשַׁ֥ב כֹּהֵ֛ן וְשָׂכִ֖יר לֹא־יֹ֥אכַל קֹֽדֶשׁ:
לא יאכל קדש: בתרומה הכתוב מדבר, שכל הענין דבר בה:
תושב כהן ושכיר: תושבו של כהן ושכירו, לפיכך תושב זה נקוד פתח, לפי שהוא דבוק. ואיזהו תושב, זה נרצע שהוא קנוי לו עד היובל, ואיזהו שכיר, זה קנוי קנין שנים, שיוצא בשש, בא הכתוב ולמדך כאן שאין גופו קנוי לאדוניו לאכול בתרומתו:
יאוְכֹהֵ֗ן כִּֽי־יִקְנֶ֥ה נֶ֨פֶשׁ֙ קִנְיַ֣ן כַּסְפּ֔וֹ ה֖וּא יֹ֣אכַל בּ֑וֹ וִילִ֣יד בֵּית֔וֹ הֵ֖ם יֹֽאכְל֥וּ בְלַחְמֽוֹ:
וכהן כי יקנה נפש: עבד כנעני שקנוי לגופו:
ויליד ביתו: אלו בני השפחות. ואשת כהן אוכלת בתרומה מן המקרא הזה, שאף היא קנין כספו. ועוד למד ממקרא אחר (במדבר יח יא) כל טהור בביתך וגו' בספרי:
יבוּבַ֨ת־כֹּהֵ֔ן כִּ֥י תִֽהְיֶ֖ה לְאִ֣ישׁ זָ֑ר הִ֕וא בִּתְרוּמַ֥ת הַקֳּדָשִׁ֖ים לֹ֥א תֹאכֵֽל:
לאיש זר: ללוי ולישראל:
יגוּבַת־כֹּהֵן֩ כִּ֨י תִֽהְיֶ֜ה אַלְמָנָ֣ה וּגְרוּשָׁ֗ה וְזֶ֘רַע֘ אֵ֣ין לָהּ֒ וְשָׁבָ֞ה אֶל־בֵּ֤ית אָבִ֨יהָ֙ כִּנְעוּרֶ֔יהָ מִלֶּ֥חֶם אָבִ֖יהָ תֹּאכֵ֑ל וְכָל־זָ֖ר לֹא־יֹ֥אכַל בּֽוֹ:
אלמנה וגרושה: מן האיש הזר:
וזרע אין לה: ממנו:
ושבה: הא אם יש לה זרע ממנו אסורה בתרומה כל זמן שהזרע קיים:
וכל זר לא יאכל בו: לא בא אלא להוציא את האונן שמותר בתרומה. זרות אמרתי לך, ולא אנינות:
ידוְאִ֕ישׁ כִּֽי־יֹאכַ֥ל קֹ֖דֶשׁ בִּשְׁגָגָ֑ה וְיָסַ֤ף חֲמִֽשִׁיתוֹ֙ עָלָ֔יו וְנָתַ֥ן לַכֹּהֵ֖ן אֶת־הַקֹּֽדֶשׁ:
כי יאכל קדש: תרומה:
ונתן לכהן את הקדש: דבר הראוי להיות קדש, שאינו פורע לו מעות אלא פירות של חולין, והן נעשין תרומה:
טווְלֹ֣א יְחַלְּל֔וּ אֶת־קָדְשֵׁ֖י בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אֵ֥ת אֲשֶׁר־יָרִ֖ימוּ לַֽיהֹוָֽה:
ולא יחללו וגו': להאכילם לזרים:
טזוְהִשִּׂ֤יאוּ אוֹתָם֙ עֲוֹ֣ן אַשְׁמָ֔ה בְּאָכְלָ֖ם אֶת־קָדְשֵׁיהֶ֑ם כִּ֛י אֲנִ֥י יְהֹוָ֖ה מְקַדְּשָֽׁם:
והשיאו אותם: את עצמם יטענו עון באכלם את קדשיהם, שהובדלו לשם תרומה וקדשו ונאסרו עליהם. ואונקלוס שתרגם במיכלהון בסואבא, שלא לצורך תרגמו כן:
והשיאו אותם: זה אחד משלשה אתים שהיה רבי ישמעאל דורש בתורה שמדברים באדם עצמו, וכן (במדבר ו יג) ביום מלאת ימי נזרו יביא אותו, הוא יביא את עצמו. וכן (דברים לד ו) ויקבור אותו בגיא, הוא קבר את עצמו, כך נדרש בספרי:

Troisième portion

Leviticus פרק כ"ב

יזוַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־משֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:
יחדַּבֵּ֨ר אֶל־אַֽהֲרֹ֜ן וְאֶל־בָּנָ֗יו וְאֶל֙ כָּל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָֽמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם אִ֣ישׁ אִישׁ֩ מִבֵּ֨ית יִשְׂרָאֵ֜ל וּמִן־הַגֵּ֣ר בְּיִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֨ר יַקְרִ֤יב קָרְבָּנוֹ֙ לְכָל־נִדְרֵיהֶם֙ וּלְכָל־נִדְבוֹתָ֔ם אֲשֶׁר־יַקְרִ֥יבוּ לַֽיהֹוָ֖ה לְעֹלָֽה:
נדריהם: הרי עלי:
נדבותם: הרי זו:
יטלִרְצֹֽנְכֶ֑ם תָּמִ֣ים זָכָ֔ר בַּבָּקָ֕ר בַּכְּשָׂבִ֖ים וּבָֽעִזִּֽים:
לרצנכם: הביאו דבר הראוי לרצות אתכם לפני, שיהא לכם לרצון אפיימני"ט בלע"ז [פיוס]. ואיזהו הראוי לרצון:
תמים זכר בבקר בכשבים ובעזים: אבל בעולת העוף אין צריך תמות וזכרות, ואינו נפסל במום אלא בחסרון אבר:
ככֹּ֛ל אֲשֶׁר־בּ֥וֹ מ֖וּם לֹ֣א תַקְרִ֑יבוּ כִּי־לֹ֥א לְרָצ֖וֹן יִֽהְיֶ֥ה לָכֶֽם:
כאוְאִ֗ישׁ כִּֽי־יַקְרִ֤יב זֶֽבַח־שְׁלָמִים֙ לַֽיהֹוָ֔ה לְפַלֵּא־נֶ֨דֶר֙ א֣וֹ לִנְדָבָ֔ה בַּבָּקָ֖ר א֣וֹ בַצֹּ֑אן תָּמִ֤ים יִֽהְיֶה֙ לְרָצ֔וֹן כָּל־מ֖וּם לֹ֥א יִֽהְיֶה־בּֽוֹ:
לפלא נדר: להפריש בדיבורו:
כבעַוֶּ֩רֶת֩ א֨וֹ שָׁב֜וּר אֽוֹ־חָר֣וּץ אֽוֹ־יַבֶּ֗לֶת א֤וֹ גָרָב֙ א֣וֹ יַלֶּ֔פֶת לֹֽא־תַקְרִ֥יבוּ אֵ֖לֶּה לַֽיהֹוָ֑ה וְאִשֶּׁ֗ה לֹֽא־תִתְּנ֥וּ מֵהֶ֛ם עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ לַֽיהֹוָֽה:
עורת: שם דבר של מום עורון בלשון נקבה, שלא יהא בו מום של עורת:
או שבור: לא יהיה:
חרוץ: ריס של עין שנסדק או שנפגם, וכן שפתו שנסדקה או נפגמה:
יבלת: ורוא"ה בלע"ז [יבלת]:
גרב: מין חזזית וכן ילפת. ולשון ילפת, כמו (שופטים טז כט) וילפת שמשון, שאחוזה בו עד יום מיתה, שאין לה רפואה:
לא תקריבו: שלש פעמים, להזהיר על הקדשן ועל שחיטתן ועל זריקת דמן:
ואשה לא תתנו: אזהרת הקטרתן:
כגוְשׁ֥וֹר וָשֶׂ֖ה שָׂר֣וּעַ וְקָל֑וּט נְדָבָה֙ תַּֽעֲשֶׂ֣ה אֹת֔וֹ וּלְנֵ֖דֶר לֹ֥א יֵֽרָצֶֽה:
שרוע: אבר גדול מחבירו:
וקלוט: פרסותיו קלוטות:
נדבה תעשה אתו: לבדק הבית:
ולנדר: למזבח:
לא ירצה: איזהו הקדש בא לרצות, הוי אומר זה הקדש המזבח:
כדוּמָע֤וּךְ וְכָתוּת֙ וְנָת֣וּק וְכָר֔וּת לֹ֥א תַקְרִ֖יבוּ לַֽיהֹוָ֑ה וּבְאַרְצְכֶ֖ם לֹ֥א תַֽעֲשֽׂוּ:
ומעוך וכתות ונתוק וכרות: בביצים או בגיד:
מעוך: ביציו מעוכין ביד:
כתות: כתושים יותר ממעוך:
נתוק: תלושין ביד עד שנפסקו חוטים שתלויים בהן, אבל נתונים הם בתוך הכיס, והכיס לא נתלש:
וכרות: כרותין בכלי ועודן בכיס:
ומעוך: תרגומו ודימריס, זה לשונו בארמית, לשון כתישה:
וכתות: תרגומו ודירסיס, כמו (עמוס ו יא) הבית הגדול רסיסים, בקיעות דקות, וכן (שבת פ ב) קנה המרוסס:
ובארצכם לא תעשו: דבר זה, לסרס שום בהמה וחיה ואפילו טמאה, לכך נאמר בארצכם, לרבות כל אשר בארצכם, שאי אפשר לומר לא נצטוו על הסרוס אלא בארץ, שהרי סרוס חובת הגוף הוא, וכל חובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ:
כהוּמִיַּ֣ד בֶּן־נֵכָ֗ר לֹ֥א תַקְרִ֛יבוּ אֶת־לֶ֥חֶם אֱלֹֽהֵיכֶ֖ם מִכָּל־אֵ֑לֶּה כִּ֣י מָשְׁחָתָ֤ם בָּהֶם֙ מ֣וּם בָּ֔ם לֹ֥א יֵֽרָצ֖וּ לָכֶֽם:
ומיד בן נכר: נכרי שהביא קרבן ביד כהן להקריבו לשמים לא תקריבו לו בעל מום. ואף על פי שלא נאסרו בעלי מומין לקרבן בני נח אלא אם כן מחוסרי אבר, זאת נוהגת בבמה שבשדות, אבל על המזבח שבמשכן לא תקריבוה, אבל תמימה תקבלו מהם, לכך נאמר למעלה איש איש (לעיל פסוק יח), לרבות את הנכרים שנודרים נדרים ונדבות כישראל:
משחתם: חבולהון:
לא ירצו לכם: לכפר עליכם:
כווַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־משֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:
כזשׁ֣וֹר אוֹ־כֶ֤שֶׂב אוֹ־עֵז֙ כִּ֣י יִוָּלֵ֔ד וְהָיָ֛ה שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים תַּ֣חַת אִמּ֑וֹ וּמִיּ֤וֹם הַשְּׁמִינִי֙ וָהָ֔לְאָה יֵֽרָצֶ֕ה לְקָרְבַּ֥ן אִשֶּׁ֖ה לַֽיהֹוָֽה:
כי יולד: פרט ליוצא דופן:
כחוְשׁ֖וֹר אוֹ־שֶׂ֑ה אֹת֣וֹ וְאֶת־בְּנ֔וֹ לֹ֥א תִשְׁחֲט֖וּ בְּי֥וֹם אֶחָֽד:
אתו ואת בנו: נוהג בנקבה, שאסור לשחוט האם והבן או הבת, ואינו נוהג בזכרים, ומותר לשחוט האב והבן [או האב והבת]:
אתו ואת בנו: אף בנו ואותו במשמע:
כטוְכִֽי־תִזְבְּח֥וּ זֶֽבַח־תּוֹדָ֖ה לַֽיהֹוָ֑ה לִרְצֹֽנְכֶ֖ם תִּזְבָּֽחוּ:
לרצנכם תזבחו: תחלת זביחתכם הזהרו שתהא לרצון לכם. ומהו הרצון:
ביום ההוא יאכל: לא בא להזהיר אלא שתהא שחיטה על מנת כן, אל תשחטוהו על מנת לאכלו למחר, שאם תחשבו בו מחשבת פסול לא יהא לכם לרצון. דבר אחר לרצונכם, לדעתכם, מכאן למתעסק שפסול בשחיטת קדשים. ואף על פי שפרט בנאכלים לשני ימים, חזר ופרט בנאכלין ליום אחד שתהא זביחתן על מנת לאכלן בזמנן:
לבַּיּ֤וֹם הַהוּא֙ יֵֽאָכֵ֔ל לֹֽא־תוֹתִ֥ירוּ מִמֶּ֖נּוּ עַד־בֹּ֑קֶר אֲנִ֖י יְהֹוָֽה:
ביום ההוא יאכל: לא בא להזהיר אלא שתהא שחיטה על מנת כן, שאם לקבוע לו זמן אכילה, כבר כתוב (ויקרא ז טו) ובשר זבח תודת שלמיו וגו':
אני ה': דע מי גזר על הדבר ואל יקל בעיניך:
לאוּשְׁמַרְתֶּם֙ מִצְו‍ֹתַ֔י וַֽעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם אֲנִ֖י יְהֹוָֽה:
ושמרתם: זו המשנה:
ועשיתם: זה המעשה:
לבוְלֹ֤א תְחַלְּלוּ֙ אֶת־שֵׁ֣ם קָדְשִׁ֔י וְנִ֨קְדַּשְׁתִּ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אֲנִ֥י יְהֹוָ֖ה מְקַדִּשְׁכֶֽם:
ולא תחללו: לעבור על דברי מזידין. ממשמע שנאמר ולא תחללו, מה תלמוד לומר ונקדשתי, מסור עצמך וקדש שמי. יכול ביחיד, תלמוד לומר בתוך בני ישראל, וכשהוא מוסר עצמו, ימסור עצמו על מנת למות, שכל המוסר עצמו על מנת הנס, אין עושין לו נס, שכן מצינו בחנניה מישאל ועזריה שלא מסרו עצמן על מנת הנס, שנאמר (דניאל ג יח) והן לא, ידיע להוא לך מלכא די לאלהך לא איתנא פלחין וגו', מציל ולא מציל, ידיע להוא לך וגו':
לגהַמּוֹצִ֤יא אֶתְכֶם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לִֽהְי֥וֹת לָכֶ֖ם לֵֽאלֹהִ֑ים אֲנִ֖י יְהֹוָֽה:
המוציא אתכם: על מנת כן:
אני ה': נאמן לשלם שכר:

4ème portion

Leviticus פרק כ"ג

אוַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־משֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:
בדַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָֽמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם מֽוֹעֲדֵ֣י יְהֹוָ֔ה אֲשֶׁר־תִּקְרְא֥וּ אֹתָ֖ם מִקְרָאֵ֣י קֹ֑דֶשׁ אֵ֥לֶּה הֵ֖ם מֽוֹעֲדָֽי:
דבר אל בני ישראל וגו' מועדי ה': עשה מועדות שיהיו ישראל מלומדין בהם, שמעברים את השנה על גליות שנעקרו ממקומם לעלות לרגל ועדיין לא הגיעו לירושלים:
גשֵׁ֣שֶׁת יָמִים֘ תֵּֽעָשֶׂ֣ה מְלָאכָה֒ וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י שַׁבַּ֤ת שַׁבָּתוֹן֙ מִקְרָא־קֹ֔דֶשׁ כָּל־מְלָאכָ֖ה לֹ֣א תַֽעֲשׂ֑וּ שַׁבָּ֥ת הִוא֙ לַֽיהֹוָ֔ה בְּכֹ֖ל מֽוֹשְׁבֹֽתֵיכֶֽם:
ששת ימים: מה ענין שבת אצל מועדות, ללמדך שכל המחלל את המועדות מעלין עליו כאלו חלל את השבתות. וכל המקיים את המועדות, מעלין עליו כאלו קיים את השבתות:
דאֵ֚לֶּה מֽוֹעֲדֵ֣י יְהֹוָ֔ה מִקְרָאֵ֖י קֹ֑דֶשׁ אֲשֶׁר־תִּקְרְא֥וּ אֹתָ֖ם בְּמֽוֹעֲדָֽם:
אלה מועדי ה': למעלה מדבר בעבור שנה, וכאן מדבר בקדוש החדש:
הבַּחֹ֣דֶשׁ הָֽרִאשׁ֗וֹן בְּאַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֛ר לַחֹ֖דֶשׁ בֵּ֣ין הָֽעַרְבָּ֑יִם פֶּ֖סַח לַֽיהֹוָֽה:
בין הערבים: משש שעות ולמעלה:
פסח לה': הקרבת קרבן ששמו פסח:
ווּבַֽחֲמִשָּׁ֨ה עָשָׂ֥ר יוֹם֙ לַחֹ֣דֶשׁ הַזֶּ֔ה חַ֥ג הַמַּצּ֖וֹת לַֽיהֹוָ֑ה שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים מַצּ֥וֹת תֹּאכֵֽלוּ:
זבַּיּוֹם֙ הָֽרִאשׁ֔וֹן מִקְרָא־קֹ֖דֶשׁ יִֽהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַֽעֲשֽׂוּ:
חוְהִקְרַבְתֶּ֥ם אִשֶּׁ֛ה לַֽיהֹוָ֖ה שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים בַּיּ֤וֹם הַשְּׁבִיעִי֙ מִקְרָא־קֹ֔דֶשׁ כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַֽעֲשֽׂוּ:
והקרבתם אשה וגו': הם המוספין האמורים בפרשת פנחס ולמה נאמרו כאן, לומר לך שאין המוספין מעכבין זה את זה:
והקרבתם אשה לה': מכל מקום, אם אין פרים הבא אילים, ואם אין פרים ואילים, הבא כבשים:
שבעת ימים: כל מקום שנאמר שבעת שם דבר הוא, שבוע של ימים, שטיינ"א בלע"ז [קבוצה של שבעה ימים רצופים], וכן כל לשון שמונת, ששת, חמשת, שלשת:
מלאכת עבדה: אפילו מלאכות החשובות לכם עבודה וצורך, שיש חסרון כיס בבטלה שלהן, כגון דבר האבד. כך הבנתי מתורת כהנים, דקתני יכול אף חולו של מועד יהא אסור במלאכת עבודה וכו':
טוַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־משֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:
ידַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָֽמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם כִּֽי־תָבֹ֣אוּ אֶל־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר אֲנִי֙ נֹתֵ֣ן לָכֶ֔ם וּקְצַרְתֶּ֖ם אֶת־קְצִירָ֑הּ וַֽהֲבֵאתֶ֥ם אֶת־עֹ֛מֶר רֵאשִׁ֥ית קְצִֽירְכֶ֖ם אֶל־הַכֹּהֵֽן:
ראשית קצירכם: שתהא ראשונה לקציר:
עמר: עשירית האיפה, כך היתה שמה, כמו (שמות טז יח) וימודו בעומר:
יאוְהֵנִ֧יף אֶת־הָעֹ֛מֶר לִפְנֵ֥י יְהֹוָ֖ה לִרְצֹֽנְכֶ֑ם מִמָּֽחֳרַת֙ הַשַּׁבָּ֔ת יְנִיפֶ֖נּוּ הַכֹּהֵֽן:
והניף: כל תנופה מוליך ומביא מעלה ומוריד. מוליך ומביא לעצור רוחות רעות, מעלה ומוריד לעצור טללים רעים:
לרצנכם: אם תקריבו כמשפט זה, יהיו לרצון לכם:
ממחרת השבת: ממחרת יום טוב הראשון של פסח, שאם אתה אומר שבת בראשית, אי אתה יודע איזהו:
יבוַֽעֲשִׂיתֶ֕ם בְּי֥וֹם הֲנִֽיפְכֶ֖ם אֶת־הָעֹ֑מֶר כֶּ֣בֶשׂ תָּמִ֧ים בֶּן־שְׁנָת֛וֹ לְעֹלָ֖ה לַֽיהֹוָֽה:
ועשיתם כבש: חובה לעומר הוא בא:
יגוּמִנְחָתוֹ֩ שְׁנֵ֨י עֶשְׂרֹנִ֜ים סֹ֣לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֛מֶן אִשֶּׁ֥ה לַֽיהֹוָ֖ה רֵ֣יחַ נִיחֹ֑חַ וְנִסְכּ֥וֹ (כתיב ונסכה) יַ֖יִן רְבִיעִ֥ת הַהִֽין:
ומנחתו: מנחת נסכיו:
שני עשרנים: כפולה היתה:
ונסכה יין רביעית ההין: אף על פי שמנחתו כפולה, אין נסכיו כפולים:
ידוְלֶ֩חֶם֩ וְקָלִ֨י וְכַרְמֶ֜ל לֹ֣א תֹֽאכְל֗וּ עַד־עֶ֨צֶם֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה עַ֚ד הֲבִ֣יאֲכֶ֔ם אֶת־קָרְבַּ֖ן אֱלֹֽהֵיכֶ֑ם חֻקַּ֤ת עוֹלָם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם בְּכֹ֖ל מֽשְׁבֹֽתֵיכֶֽם:
וקלי: קמח עשוי מכרמל רך שמייבשין אותו בתנור:
וכרמל: הן קליות שקורין גרניד"ש [שבולים]:
בכל משבתיכם: נחלקו בו חכמי ישראל, יש שלמדו מכאן שהחדש נוהג בחוצה לארץ, ויש אומרים לא בא אלא ללמד שלא נצטוו על החדש אלא לאחר ירושה וישיבה, משכבשו וחלקו:
טווּסְפַרְתֶּ֤ם לָכֶם֙ מִמָּֽחֳרַ֣ת הַשַּׁבָּ֔ת מִיּוֹם֙ הֲבִ֣יאֲכֶ֔ם אֶת־עֹ֖מֶר הַתְּנוּפָ֑ה שֶׁ֥בַע שַׁבָּת֖וֹת תְּמִימֹ֥ת תִּֽהְיֶֽינָה:
ממחרת השבת: ממחרת יום טוב:
תמימת תהיינה: מלמד שמתחיל ומונה מבערב, שאם לא כן אינן תמימות:
טזעַ֣ד מִמָּֽחֳרַ֤ת הַשַּׁבָּת֙ הַשְּׁבִיעִ֔ת תִּסְפְּר֖וּ חֲמִשִּׁ֣ים י֑וֹם וְהִקְרַבְתֶּ֛ם מִנְחָ֥ה חֲדָשָׁ֖ה לַֽיהֹוָֽה:
השבת השביעת: כתרגומו שבועתא שביעתא:
עד ממחרת השבת השביעת תספרו: ולא עד בכלל, והן ארבעים ותשעה יום:
חמשים יום והקרבתם מנחה חדשה לה': ביום החמשים תקריבוה. ואומר אני זהו מדרשו, אבל פשוטו עד ממחרת השבת השביעית, שהוא יום חמשים, תספרו. ומקרא מסורס הוא:
מנחה חדשה: היא המנחה הראשונה שהובאה מן החדש. ואם תאמר, הרי קרבה מנחת העומר, אינה כשאר כל המנחות, שהיא באה מן השעורים:
יזמִמּֽוֹשְׁבֹ֨תֵיכֶ֜ם תָּבִ֣יאוּ | לֶ֣חֶם תְּנוּפָ֗ה שְׁתַּ֨יִם֙ שְׁנֵ֣י עֶשְׂרֹנִ֔ים סֹ֣לֶת תִּֽהְיֶ֔ינָה חָמֵ֖ץ תֵּֽאָפֶ֑ינָה בִּכּוּרִ֖ים לַֽיהֹוָֽה:
ממושבתיכם: ולא מחוצה לארץ:
לחם תנופה: לחם תרומה המורם לשם גבוה, וזו היא המנחה החדשה האמורה למעלה:
בכורים: ראשונה לכל המנחות, אף למנחת קנאות הבאה מן השעורים, לא תקרב מן החדש קודם לשתי הלחם:
יחוְהִקְרַבְתֶּ֣ם עַל־הַלֶּ֗חֶם שִׁבְעַ֨ת כְּבָשִׂ֤ים תְּמִימִם֙ בְּנֵ֣י שָׁנָ֔ה וּפַ֧ר בֶּן־בָּקָ֛ר אֶחָ֖ד וְאֵילִ֣ם שְׁנָ֑יִם יִֽהְי֤וּ עֹלָה֙ לַֽיהֹוָ֔ה וּמִנְחָתָם֙ וְנִסְכֵּיהֶ֔ם אִשֵּׁ֥ה רֵֽיחַ־נִיחֹ֖חַ לַֽיהֹוָֽה:
על הלחם: בגלל הלחם, חובה ללחם:
ומנחתם ונסכיהם: כמשפט מנחה ונסכים המפורשים בכל בהמה בפרשת נסכים (במדבר טו ד - י) שלשה עשרונים לפר ושני עשרונים לאיל ועשרון לכבש, זו היא המנחה. והנסכים חצי ההין לפר ושלישית ההין לאיל ורביעית ההין לכבש:
יטוַֽעֲשִׂיתֶ֛ם שְׂעִֽיר־עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּ֑את וּשְׁנֵ֧י כְבָשִׂ֛ים בְּנֵ֥י שָׁנָ֖ה לְזֶ֥בַח שְׁלָמִֽים:
ועשיתם שעיר עזים: יכול שבעת הכבשים והשעיר האמורים כאן הם שבעת הכבשים והשעיר האמורים בחומש הפקודים, כשאתה מגיע אצל פרים ואילים אינן הם, אמור מעתה אלו לעצמן ואלו לעצמן, אלו קרבו בגלל הלחם ואלו למוספין:
כוְהֵנִ֣יף הַכֹּהֵ֣ן | אֹתָ֡ם עַל֩ לֶ֨חֶם הַבִּכֻּרִ֤ים תְּנוּפָה֙ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֔ה עַל־שְׁנֵ֖י כְּבָשִׂ֑ים קֹ֛דֶשׁ יִֽהְי֥וּ לַֽיהֹוָ֖ה לַכֹּהֵֽן:
והניף הכהן אתם תנופה: מלמד שטעונין תנופה מחיים, יכול כולם, תלמוד לומר על שני כבשים:
קדש יהיו: לפי ששלמי יחיד קדשים קלים, הוזקק לומר בשלמי צבור שהם קדשי קדשים:
כאוּקְרָאתֶ֞ם בְּעֶ֣צֶם | הַיּ֣וֹם הַזֶּ֗ה מִקְרָא־קֹ֨דֶשׁ֙ יִֽהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֣א תַֽעֲשׂ֑וּ חֻקַּ֥ת עוֹלָ֛ם בְּכָל־מֽוֹשְׁבֹ֥תֵיכֶ֖ם לְדֹרֹֽתֵיכֶֽם:
כבוּבְקֻצְרְכֶ֞ם אֶת־קְצִ֣יר אַרְצְכֶ֗ם לֹֽא־תְכַלֶּ֞ה פְּאַ֤ת שָֽׂדְךָ֙ בְּקֻצְרֶ֔ךָ וְלֶ֥קֶט קְצִֽירְךָ֖ לֹ֣א תְלַקֵּ֑ט לֶֽעָנִ֤י וְלַגֵּר֙ תַּֽעֲזֹ֣ב אֹתָ֔ם אֲנִ֖י יְהֹוָ֥ה אֱלֹֽהֵיכֶֽם:
ובקצרכם: חזר ושנה לעבור עליהם בשני לאוין. אמר רבי אבדימס ברבי יוסף מה ראה הכתוב ליתנה באמצע הרגלים, פסח ועצרת מכאן וראש השנה ויום הכפורים והחג מכאן, ללמדך שכל הנותן לקט שכחה ופאה לעני כראוי, מעלין עליו כאילו בנה בית המקדש והקריב קרבנותיו בתוכו:
תעזב: הנח לפניהם והם ילקטו, ואין לך לסייע לאחד מהם:
אני ה' אלהיכם: נאמן לשלם שכר:

5ème portion

Leviticus פרק כ"ג

כגוַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־משֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:
כדדַּבֵּ֛ר אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר בַּחֹ֨דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֜י בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֗דֶשׁ יִֽהְיֶ֤ה לָכֶם֙ שַׁבָּת֔וֹן זִכְר֥וֹן תְּרוּעָ֖ה מִקְרָא־קֹֽדֶשׁ:
זכרון תרועה: זכרון פסוקי זכרונות ופסוקי שופרות, לזכור לכם עקידת יצחק שקרב תחתיו איל:
כהכָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֣א תַֽעֲשׂ֑וּ וְהִקְרַבְתֶּ֥ם אִשֶּׁ֖ה לַֽיהֹוָֽה:
והקרבתם אשה: המוספים האמורים בחומש הפקודים:
כווַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־משֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:
כזאַ֡ךְ בֶּֽעָשׂ֣וֹר לַחֹ֩דֶשׁ֩ הַשְּׁבִיעִ֨י הַזֶּ֜ה י֧וֹם הַכִּפֻּרִ֣ים ה֗וּא מִקְרָא־קֹ֨דֶשׁ֙ יִֽהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם וְעִנִּיתֶ֖ם אֶת־נַפְשֹֽׁתֵיכֶ֑ם וְהִקְרַבְתֶּ֥ם אִשֶּׁ֖ה לַֽיהֹוָֽה:
אך: כל אכין ורקין שבתורה מיעוטין, מכפר הוא לשבים ואינו מכפר על שאינם שבים:
כחוְכָל־מְלָאכָה֙ לֹ֣א תַֽעֲשׂ֔וּ בְּעֶ֖צֶם הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה כִּ֣י י֤וֹם כִּפֻּרִים֙ ה֔וּא לְכַפֵּ֣ר עֲלֵיכֶ֔ם לִפְנֵ֖י יְהֹוָ֥ה אֱלֹֽהֵיכֶֽם:
כטכִּ֤י כָל־הַנֶּ֨פֶשׁ֙ אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־תְעֻנֶּ֔ה בְּעֶ֖צֶם הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה וְנִכְרְתָ֖ה מֵֽעַמֶּֽיהָ:
לוְכָל־הַנֶּ֗פֶשׁ אֲשֶׁ֤ר תַּֽעֲשֶׂה֙ כָּל־מְלָאכָ֔ה בְּעֶ֖צֶם הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה וְהַֽאֲבַדְתִּ֛י אֶת־הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מִקֶּ֥רֶב עַמָּֽהּ:
והאבדתי: לפי שהוא אומר כרת בכל מקום ואיני יודע מה הוא, כשהוא אומר והאבדתי, למד על הכרת שאינו אלא אבדן:
לאכָּל־מְלָאכָ֖ה לֹ֣א תַֽעֲשׂ֑וּ חֻקַּ֤ת עוֹלָם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם בְּכֹ֖ל מֽשְׁבֹֽתֵיכֶֽם:
כל מלאכה וגו': לעבור עליו בלאוין הרבה, או להזהיר על מלאכת לילה כמלאכת יום:
לבשַׁבַּ֨ת שַׁבָּת֥וֹן הוּא֙ לָכֶ֔ם וְעִנִּיתֶ֖ם אֶת־נַפְשֹֽׁתֵיכֶ֑ם בְּתִשְׁעָ֤ה לַחֹ֨דֶשׁ֙ בָּעֶ֔רֶב מֵעֶ֣רֶב עַד־עֶ֔רֶב תִּשְׁבְּת֖וּ שַׁבַּתְּכֶֽם:

6ème portion

Leviticus פרק כ"ג

לגוַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־משֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:
לדדַּבֵּ֛ר אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר בַּֽחֲמִשָּׁ֨ה עָשָׂ֜ר י֗וֹם לַחֹ֤דֶשׁ הַשְּׁבִיעִי֙ הַזֶּ֔ה חַ֧ג הַסֻּכּ֛וֹת שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים לַֽיהֹוָֽה:
להבַּיּ֥וֹם הָֽרִאשׁ֖וֹן מִקְרָא־קֹ֑דֶשׁ כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַֽעֲשֽׂוּ:
מקרא קדש: קדשהו בכסות נקיה ובתפלה, ובשאר ימים טובים במאכל ובמשתה ובכסות נקיה ובתפלה:
לושִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים תַּקְרִ֥יבוּ אִשֶּׁ֖ה לַֽיהֹוָ֑ה בַּיּ֣וֹם הַשְּׁמִינִ֡י מִקְרָא־קֹ֩דֶשׁ֩ יִֽהְיֶ֨ה לָכֶ֜ם וְהִקְרַבְתֶּ֨ם אִשֶּׁ֤ה לַֽיהֹוָה֙ עֲצֶ֣רֶת הִ֔וא כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַֽעֲשֽׂוּ:
עצרת הוא: עצרתי אתכם אצלי כמלך שזימן את בניו לסעודה לכך וכך ימים, כיון שהגיע זמנן להפטר אמר בני בבקשה מכם, עכבו עמי עוד יום אחד, קשה עלי פרידתכם:
כל מלאכת עבדה: אפילו מלאכה שהיא עבודה לכם, שאם לא תעשוה יש חסרון כיס בדבר:
לא תעשו: יכול אף חולו של מועד יהא אסור במלאכת עבודה, תלמוד לומר היא:
לזאֵ֚לֶּה מֽוֹעֲדֵ֣י יְהֹוָ֔ה אֲשֶׁר־תִּקְרְא֥וּ אֹתָ֖ם מִקְרָאֵ֣י קֹ֑דֶשׁ לְהַקְרִ֨יב אִשֶּׁ֜ה לַֽיהֹוָ֗ה עֹלָ֧ה וּמִנְחָ֛ה זֶ֥בַח וּנְסָכִ֖ים דְּבַר־י֥וֹם בְּיוֹמֽוֹ:
עלה ומנחה: מנחת נסכים הקריבה עם העולה:
דבר יום ביומו: חוק הקצוב בחומש הפקודים:
דבר יום ביומו: הא אם עבר יומו בטל קרבנו:
לחמִלְּבַ֖ד שַׁבְּתֹ֣ת יְהֹוָ֑ה וּמִלְּבַ֣ד מַתְּנֽוֹתֵיכֶ֗ם וּמִלְּבַ֤ד כָּל־נִדְרֵיכֶם֙ וּמִלְּבַד֙ כָּל־נִדְבֹ֣תֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר תִּתְּנ֖וּ לַֽיהֹוָֽה:
לטאַ֡ךְ בַּֽחֲמִשָּׁה֩ עָשָׂ֨ר י֜וֹם לַחֹ֣דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֗י בְּאָסְפְּכֶם֙ אֶת־תְּבוּאַ֣ת הָאָ֔רֶץ תָּחֹ֥גּוּ אֶת־חַג־יְהֹוָ֖ה שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים בַּיּ֤וֹם הָֽרִאשׁוֹן֙ שַׁבָּת֔וֹן וּבַיּ֥וֹם הַשְּׁמִינִ֖י שַׁבָּתֽוֹן:
אך בחמשה עשר יום תחגו: קרבן שלמים לחגיגה. יכול תדחה את השבת, תלמוד לומר אך, הואיל ויש לה תשלומין כל שבעה:
באספכם את תבואת הארץ: שיהא חדש שביעי זה בא בזמן אסיפה, מכאן שנצטוו לעבר את השנים, שאם אין העבור, פעמים שהוא בא באמצע הקיץ או החורף:
תחגו: שלמי חגיגה:
שבעת ימים: אם לא הביא בזה יביא בזה. יכול יהא מביאן כל שבעה, תלמוד לומר וחגותם אותו, יום אחד במשמע, ולא יותר. ולמה נאמר שבעה, לתשלומין:
מוּלְקַחְתֶּ֨ם לָכֶ֜ם בַּיּ֣וֹם הָֽרִאשׁ֗וֹן פְּרִ֨י עֵ֤ץ הָדָר֙ כַּפֹּ֣ת תְּמָרִ֔ים וַֽעֲנַ֥ף עֵֽץ־עָבֹ֖ת וְעַרְבֵי־נָ֑חַל וּשְׂמַחְתֶּ֗ם לִפְנֵ֛י יְהֹוָ֥ה אֱלֹֽהֵיכֶ֖ם שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים:
פרי עץ הדר: עץ שטעם עצו ופריו שוה:
הדר: הדר באילנו משנה לשנה, וזהו אתרוג:
כפת תמרים: חסר וי"ו, למד שאינה אלא אחת:
וענף עץ עבת: שענפיו קלועים כעבותות וכחבלים, וזהו הדס העשוי כמין קליעה:
מאוְחַגֹּתֶ֤ם אֹתוֹ֙ חַ֣ג לַֽיהֹוָ֔ה שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים בַּשָּׁנָ֑ה חֻקַּ֤ת עוֹלָם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם בַּחֹ֥דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֖י תָּחֹ֥גּוּ אֹתֽוֹ:
מבבַּסֻּכֹּ֥ת תֵּֽשְׁב֖וּ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים כָּל־הָֽאֶזְרָח֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל יֵֽשְׁב֖וּ בַּסֻּכֹּֽת:
האזרח: זה אזרח:
בישראל: לרבות את הגרים:
מגלְמַ֘עַן֘ יֵֽדְע֣וּ דֹרֹֽתֵיכֶם֒ כִּ֣י בַסֻּכּ֗וֹת הוֹשַׁ֨בְתִּי֙ אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בְּהֽוֹצִיאִ֥י אוֹתָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אֲנִ֖י יְהֹוָ֥ה אֱלֹֽהֵיכֶֽם:
כי בסכות הושבתי: ענני כבוד:
מדוַיְדַבֵּ֣ר משֶׁ֔ה אֶת־מֹֽעֲדֵ֖י יְהֹוָ֑ה אֶל־בְּנֵ֖י יִשְׂרָאֵֽל:

7ème portion

Leviticus פרק כ"ד

אוַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־משֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:
בצַ֞ו אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְיִקְח֨וּ אֵלֶ֜יךָ שֶׁ֣מֶן זַ֥יִת זָ֛ךְ כָּתִ֖ית לַמָּא֑וֹר לְהַֽעֲלֹ֥ת נֵ֖ר תָּמִֽיד:
צו את בני ישראל: זו פרשת מצות הנרות. ופרשת ואתה תצוה לא נאמרה אלא על סדר מלאכת המשכן לפרש צורך המנורה. וכן משמע, ואתה סופך לצוות את בני ישראל על כך:
שמן זית זך: שלשה שמנים יוצאים מן הזית, הראשון קרוי זך, והן מפורשים במנחות (פט א) ובתורת כהנים:
תמיד: מלילה ללילה, כמו עולת תמיד שאינה אלא מיום ליום:
גמִחוּץ֩ לְפָרֹ֨כֶת הָֽעֵדֻ֜ת בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֗ד יַֽעֲרֹךְ֩ אֹת֨וֹ אַֽהֲרֹ֜ן מֵעֶ֧רֶב עַד־בֹּ֛קֶר לִפְנֵ֥י יְהֹוָ֖ה תָּמִ֑יד חֻקַּ֥ת עוֹלָ֖ם לְדֹרֹֽתֵיכֶֽם:
לפרכת העדת: שלפני הארון, שהוא קרוי עדות. ורבותינו דרשו על נר מערבי, שהוא עדות לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל, שנותן בה שמן כמדת חברותיה וממנה היה מתחיל ובה היה מסיים:
יערך אתו אהרן מערב עד בקר: יערוך אותו עריכה הראויה למדת כל הלילה, ושיערו חכמים חצי לוג לכל נר ונר, והן כדאי אף ללילי תקופת טבת, ומדה זו הוקבעה להם:
דעַ֚ל הַמְּנֹרָ֣ה הַטְּהֹרָ֔ה יַֽעֲרֹ֖ךְ אֶת־הַנֵּר֑וֹת לִפְנֵ֥י יְהֹוָ֖ה תָּמִֽיד:
המנרה הטהרה: שהיא זהב טהור. דבר אחר על טהרה של מנורה, שמטהרה ומדשנה תחלה מן האפר:
הוְלָֽקַחְתָּ֣ סֹ֔לֶת וְאָֽפִיתָ֣ אֹתָ֔הּ שְׁתֵּ֥ים עֶשְׂרֵ֖ה חַלּ֑וֹת שְׁנֵי֙ עֶשְׂרֹנִ֔ים יִֽהְיֶ֖ה הַֽחַלָּ֥ה הָֽאֶחָֽת:
ווְשַׂמְתָּ֥ אוֹתָ֛ם שְׁתַּ֥יִם מַֽעֲרָכ֖וֹת שֵׁ֣שׁ הַמַּֽעֲרָ֑כֶת עַ֛ל הַשֻּׁלְחָ֥ן הַטָּהֹ֖ר לִפְנֵ֥י יְהֹוָֽה:
שש המערכת: שש חלות המערכה האחת:
השלחן הטהר: של זהב טהור. דבר אחר על טהרו של שלחן, שלא יהיו הסניפין מגביהין את הלחם מעל גבי השלחן:
זוְנָֽתַתָּ֥ עַל־הַמַּֽעֲרֶ֖כֶת לְבֹנָ֣ה זַכָּ֑ה וְהָֽיְתָ֤ה לַלֶּ֨חֶם֙ לְאַזְכָּרָ֔ה אִשֶּׁ֖ה לַֽיהֹוָֽה:
ונתת על המערכת: על כל אחת משתי המערכות היו שני בזיכי לבונה, מלא קומץ לכל אחת:
והיתה: הלבונה הזאת:
ללחם לאזכרה: שאין מן הלחם לגבוה כלום, אלא הלבונה נקטרת כשמסלקין אותו בכל שבת ושבת. והיא לזכרון ללחם, שעל ידה הוא נזכר למעלה, כקומץ שהוא אזכרה למנחה:
חבְּי֨וֹם הַשַּׁבָּ֜ת בְּי֣וֹם הַשַּׁבָּ֗ת יַֽעַרְכֶ֛נּוּ לִפְנֵ֥י יְהֹוָ֖ה תָּמִ֑יד מֵאֵ֥ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל בְּרִ֥ית עוֹלָֽם:
טוְהָֽיְתָה֙ לְאַֽהֲרֹ֣ן וּלְבָנָ֔יו וַֽאֲכָלֻ֖הוּ בְּמָק֣וֹם קָד֑שׁ כִּ֡י קֹ֩דֶשׁ֩ קָֽדָשִׁ֨ים ה֥וּא ל֛וֹ מֵֽאִשֵּׁ֥י יְהֹוָ֖ה חָק־עוֹלָֽם:
והיתה: המנחה הזאת, שכל דבר הבא מן התבואה בכלל מנחה הוא:
ואכלהו: מוסב על הלחם, שהוא לשון זכר:
יוַיֵּצֵא֙ בֶּן־אִשָּׁ֣ה יִשְׂרְאֵלִ֔ית וְהוּא֙ בֶּן־אִ֣ישׁ מִצְרִ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּנָּצוּ֙ בַּמַּֽחֲנֶ֔ה בֶּ֚ן הַיִּשְׂרְאֵלִ֔ית וְאִ֖ישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִֽי:
ויצא בן אשה ישראלית: מהיכן יצא, רבי לוי אומר מעולמו יצא. רבי ברכיה אומר מפרשה שלמעלה יצא. לגלג ואמר ביום השבת יערכנו, דרך המלך לאכול פת חמה בכל יום, או שמא פת צוננת של תשעה ימים, בתמיה. ומתניתא אמרה מבית דינו של משה יצא מחוייב. בא ליטע אהלו בתוך מחנה דן, אמרו לו מה טיבך לכאן, אמר להם מבני דן אני. אמרו לו (במדבר ב) איש על דגלו באותות לבית אבותם כתיב. נכנס לבית דינו של משה ויצא מחוייב, עמד וגדף:
בן איש מצרי: הוא המצרי שהרגו משה:
בתוך בני ישראל: מלמד שנתגייר:
וינצו במחנה: על עסקי המחנה:
ואיש הישראלי: זה שכנגדו, שמיחה בו מטע אהלו:
יאוַיִּקֹּ֠ב בֶּן־הָֽאִשָּׁ֨ה הַיִּשְׂרְאֵלִ֤ית אֶת־הַשֵּׁם֙ וַיְקַלֵּ֔ל וַיָּבִ֥יאוּ אֹת֖וֹ אֶל־משֶׁ֑ה וְשֵׁ֥ם אִמּ֛וֹ שְׁלֹמִ֥ית בַּת־דִּבְרִ֖י לְמַטֵּה־דָֽן:
ויקב: כתרגומו ופריש, שנקב שם המיוחד וגדף, והוא שם המפורש ששמע מסיני:
ושם אמו שלמית בת דברי: שבחן של ישראל שפרסמה הכתוב לזו, לומר, שהיא לבדה היתה זונה:
שלמית: דהות פטפטה שלם עלך, שלם עלך, שלם עליכון, מפטפטת בדברים שואלת בשלום הכל:
בת דברי: דברנית היתה מדברת עם כל אדם, לפיכך קלקלה:
למטה דן: מגיד שהרשע גורם גנאי לו גנאי לאביו גנאי לשבטו, כיוצא בו (שמות לא ו) אהליאב בן אחיסמך למטה דן, שבח לו שבח לאביו שבח לשבטו:
יבוַיַּנִּיחֻ֖הוּ בַּמִּשְׁמָ֑ר לִפְר֥שׁ לָהֶ֖ם עַל־פִּ֥י יְהֹוָֽה:
ויניחהו: לבדו, ולא הניחו מקושש עמו, ששניהם היו בפרק אחד. ויודעים היו שהמקושש במיתה, שנאמר (שמות לא יד) מחלליה מות יומת אבל לא פורש להם באיזו מיתה, לכך נאמר (במדבר טו לד) כי לא פורש מה יעשה לו. אבל במקלל הוא אומר לפרוש להם, שלא היו יודעים אם חייב מיתה אם לאו:
יגוַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־משֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:
ידהוֹצֵ֣א אֶת־הַֽמְקַלֵּ֗ל אֶל־מִחוּץ֙ לַמַּֽחֲנֶ֔ה וְסָמְכ֧וּ כָל־הַשֹּֽׁמְעִ֛ים אֶת־יְדֵיהֶ֖ם עַל־רֹאשׁ֑וֹ וְרָֽגְמ֥וּ אֹת֖וֹ כָּל־הָֽעֵדָֽה:
השמעים: אלו העדים:
כל: להביא את הדיינים:
את ידיהם: אומרים לו דמך בראשך ואין אנו נענשים במיתתך שאתה גרמת לך:
כל העדה: במעמד כל העדה. מכאן ששלוחו של אדם כמותו:
טווְאֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל תְּדַבֵּ֣ר לֵאמֹ֑ר אִ֥ישׁ אִ֛ישׁ כִּֽי־יְקַלֵּ֥ל אֱלֹהָ֖יו וְנָשָׂ֥א חֶטְאֽוֹ:
ונשא חטאו: בכרת, כשאין התראה:
טזוְנֹקֵ֤ב שֵֽׁם־יְהֹוָה֙ מ֣וֹת יוּמָ֔ת רָג֥וֹם יִרְגְּמוּ־ב֖וֹ כָּל־הָֽעֵדָ֑ה כַּגֵּר֙ כָּֽאֶזְרָ֔ח בְּנָקְב֥וֹ שֵׁ֖ם יוּמָֽת:
ונקב שם: אינו חייב עד שיפרש את השם, ולא המקלל בכינוי:
ונקב: לשון קללה, כמו (במדבר כג ח) מה אקב:
יזוְאִ֕ישׁ כִּ֥י יַכֶּ֖ה כָּל־נֶ֣פֶשׁ אָדָ֑ם מ֖וֹת יוּמָֽת:
ואיש כי יכה: לפי שנאמר (שמות כא יב) מכה איש ומת, אין לי אלא שהרג את האיש, אשה וקטן מנין, תלמוד לומר כל נפש אדם:
יחוּמַכֵּ֥ה נֶֽפֶשׁ־בְּהֵמָ֖ה יְשַׁלְּמֶ֑נָּה נֶ֖פֶשׁ תַּ֥חַת נָֽפֶשׁ:
יטוְאִ֕ישׁ כִּֽי־יִתֵּ֥ן מ֖וּם בַּֽעֲמִית֑וֹ כַּֽאֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֔ה כֵּ֖ן יֵעָ֥שֶׂה לּֽוֹ:
כשֶׁ֚בֶר תַּ֣חַת שֶׁ֔בֶר עַ֚יִן תַּ֣חַת עַ֔יִן שֵׁ֖ן תַּ֣חַת שֵׁ֑ן כַּֽאֲשֶׁ֨ר יִתֵּ֥ן מוּם֙ בָּֽאָדָ֔ם כֵּ֖ן יִנָּ֥תֶן בּֽוֹ:
כן ינתן בו: פירשו רבותינו, שאינו נתינת מום ממש אלא תשלומי ממון, שמין אותו כעבד, לכך כתוב בו לשון נתינה, דבר הנתון מיד ליד:
כאוּמַכֵּ֥ה בְהֵמָ֖ה יְשַׁלְּמֶ֑נָּה וּמַכֵּ֥ה אָדָ֖ם יוּמָֽת:
ומכה בהמה ישלמנה: למעלה דבר בהורג בהמה, וכאן דבר בעושה בה חבורה:
ומכה אדם יומת: אפילו לא הרגו אלא עשה בו חבורה, שלא נאמר כאן נפש ובמכה אביו ואמו דבר הכתוב ובא להקישו למכה בהמה מה מכה בהמה מחיים, אף מכה אביו ואמו מחיים, פרט למכה לאחר מיתה, לפי שמצינו שהמקללו לאחר מיתה חייב, הוצרך לומר במכה שפטור. ומה בבהמה בחבלה, שאם אין חבלה אין תשלומין, אף מכה אביו ואמו אינו חייב עד שיעשה בהם חבורה:
כבמִשְׁפַּ֤ט אֶחָד֙ יִֽהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם כַּגֵּ֥ר כָּֽאֶזְרָ֖ח יִֽהְיֶ֑ה כִּ֛י אֲנִ֥י יְהֹוָ֖ה אֱלֹֽהֵיכֶֽם:
אני ה' אלהיכם: אלהי כולכם, כשם שאני מיחד שמי עליכם כך אני מייחד שמי על הגרים:
כגוַיְדַבֵּ֣ר משֶׁה֘ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ וַיּוֹצִ֣יאוּ אֶת־הַֽמְקַלֵּ֗ל אֶל־מִחוּץ֙ לַמַּֽחֲנֶ֔ה וַיִּרְגְּמ֥וּ אֹת֖וֹ אָ֑בֶן וּבְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֣ל עָשׂ֔וּ כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖ה אֶת־משֶֽׁה:
ובני ישראל עשו: כל המצוה האמורה בסקילה במקום אחר דחייה, רגימה ותלייה:

Maftir

Leviticus פרק כ"ד

כאוּמַכֵּ֥ה בְהֵמָ֖ה יְשַׁלְּמֶ֑נָּה וּמַכֵּ֥ה אָדָ֖ם יוּמָֽת:
ומכה בהמה ישלמנה: למעלה דבר בהורג בהמה, וכאן דבר בעושה בה חבורה:
ומכה אדם יומת: אפילו לא הרגו אלא עשה בו חבורה, שלא נאמר כאן נפש ובמכה אביו ואמו דבר הכתוב ובא להקישו למכה בהמה מה מכה בהמה מחיים, אף מכה אביו ואמו מחיים, פרט למכה לאחר מיתה, לפי שמצינו שהמקללו לאחר מיתה חייב, הוצרך לומר במכה שפטור. ומה בבהמה בחבלה, שאם אין חבלה אין תשלומין, אף מכה אביו ואמו אינו חייב עד שיעשה בהם חבורה:
כבמִשְׁפַּ֤ט אֶחָד֙ יִֽהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם כַּגֵּ֥ר כָּֽאֶזְרָ֖ח יִֽהְיֶ֑ה כִּ֛י אֲנִ֥י יְהֹוָ֖ה אֱלֹֽהֵיכֶֽם:
אני ה' אלהיכם: אלהי כולכם, כשם שאני מיחד שמי עליכם כך אני מייחד שמי על הגרים:
כגוַיְדַבֵּ֣ר משֶׁה֘ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ וַיּוֹצִ֣יאוּ אֶת־הַֽמְקַלֵּ֗ל אֶל־מִחוּץ֙ לַמַּֽחֲנֶ֔ה וַיִּרְגְּמ֥וּ אֹת֖וֹ אָ֑בֶן וּבְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֣ל עָשׂ֔וּ כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖ה אֶת־משֶֽׁה:
ובני ישראל עשו: כל המצוה האמורה בסקילה במקום אחר דחייה, רגימה ותלייה:

Haftarah

Ezekiel פרק מד

טווְהַכֹּֽהֲנִ֨ים הַֽלְוִיִּ֜ם בְּנֵ֣י צָד֗וֹק אֲשֶׁ֨ר שָׁמְר֜וּ אֶת־מִשְׁמֶ֚רֶת מִקְדָּשִׁי֙ בִּתְע֚וֹת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ מֵֽעָלַ֔י הֵ֛מָּה יִקְרְב֥וּ אֵלַ֖י לְשָֽׁרְתֵ֑נִי וְעָֽמְד֣וּ לְפָנַ֗י לְהַקְרִ֥יב לִי֙ חֵ֣לֶב וָדָ֔ם נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י יֱהֹוִֽה:
טזהֵ֜מָּה יָבֹ֣אוּ אֶל־מִקְדָּשִׁ֗י וְהֵ֛מָּה יִקְרְב֥וּ אֶל־שֻׁלְחָנִ֖י לְשָֽׁרְתֵ֑נִי וְשָֽׁמְר֖וּ אֶת־מִשְׁמַרְתִּֽי:
יזוְהָיָ֗ה בְּבוֹאָם֙ אֶל־שַֽׁעֲרֵי֙ הֶֽחָצֵ֣ר הַפְּנִימִ֔ית בִּגְדֵ֥י פִשְׁתִּ֖ים יִלְבָּ֑שׁוּ וְלֹא־יַֽעֲלֶ֚ה עֲלֵיהֶם֙ צֶ֔מֶר בְּשָֽׁרְתָ֗ם בְּשַֽׁעֲרֵ֛י הֶֽחָצֵ֥ר הַפְּנִימִ֖ית וָבָֽיְתָה:
יחפַּֽאֲרֵ֚י פִשְׁתִּים֙ יִֽהְי֣וּ עַל־רֹאשָׁ֔ם וּמִכְנְסֵ֣י פִשְׁתִּ֔ים יִֽהְי֖וּ עַל־מָתְנֵיהֶ֑ם לֹ֥א יַחְגְּר֖וּ בַּיָּֽזַע:
יטוּ֠בְצֵאתָם אֶל־הֶֽחָצֵ֨ר הַחִֽיצוֹנָ֜ה אֶל־הֶֽחָצֵ֣ר הַחִֽיצוֹנָה֘ אֶל־הָעָם֒ יִפְשְׁט֣וּ אֶת־בִּגְדֵיהֶ֗ם אֲשֶׁר־הֵ֙מָּה֙ מְשָֽׁרְתִ֣ם בָּ֔ם וְהִנִּ֥יחוּ אוֹתָ֖ם בְּלִֽשְׁכֹ֣ת הַקֹּ֑דֶשׁ וְלָֽבְשׁוּ֙ בְּגָדִ֣ים אֲחֵרִ֔ים וְלֹֽא־יְקַדְּשׁ֥וּ אֶת־הָעָ֖ם בְּבִגְדֵיהֶֽם:
כוְרֹאשָׁם֙ לֹ֣א יְגַלֵּ֔חוּ וּפֶ֖רַע לֹ֣א יְשַׁלֵּ֑חוּ כָּס֥וֹם יִכְסְמ֖וּ אֶת־רָֽאשֵׁיהֶֽם:
כאוְיַ֥יִן לֹֽא־יִשְׁתּ֖וּ כָּל־כֹּהֵ֑ן בְּבוֹאָ֖ם אֶל־הֶֽחָצֵ֥ר הַפְּנִימִֽית:
כבוְאַלְמָנָה֙ וּגְרוּשָׁ֔ה לֹֽא־יִקְח֥וּ לָהֶ֖ם לְנָשִׁ֑ים כִּ֣י אִם־בְּתוּלֹ֗ת מִזֶּ֙רַע֙ בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל וְהָֽאַלְמָנָה֙ אֲשֶׁר תִּֽהְיֶ֣ה אַלְמָנָ֔ה מִכֹּהֵ֖ן יִקָּֽחוּ:
כגוְאֶת־עַמִּ֣י יוֹר֔וּ בֵּ֥ין קֹ֖דֶשׁ לְחֹ֑ל וּבֵֽין־טָמֵ֥א לְטָה֖וֹר יֽוֹדִעֻֽם:
כדוְעַל־רִ֗יב הֵמָּה יַֽעַמְד֣וּ לְמִשְׁפָּ֔ט (כתיב לְִשְׁפָּ֔ט) בְּמִשְׁפָּטַ֖י יִשְׁפְּטֻ֑הוּ (כתיב וִשְׁפְּטֻ֑הוּ) וְאֶת־תּֽוֹרֹתַ֚י וְאֶת־חֻקֹּתַי֙ בְּכָל־מֽוֹעֲדַ֣י יִשְׁמֹ֔רוּ וְאֶת־שַׁבְּתוֹתַ֖י יְקַדֵּֽשׁוּ:
כהוְאֶל־מֵ֣ת אָדָ֔ם לֹ֥א יָב֖וֹא לְטָמְאָ֑ה כִּ֣י אִם־לְאָ֡ב וּ֠לְאֵם וּלְבֵ֨ן וּלְבַ֜ת לְאָ֗ח וּלְאָח֛וֹת אֲשֶׁר־לֹא־הָֽיְתָ֥ה לְאִ֖ישׁ יִטַּמָּֽאוּ:
כווְאַֽחֲרֵ֖י טָֽהֳרָת֑וֹ שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים יִסְפְּרוּ־לֽוֹ:
כזוּבְיוֹם֩ בֹּא֨וֹ אֶל־הַקֹּ֜דֶשׁ אֶל־הֶֽחָצֵ֚ר הַפְּנִימִית֙ לְשָׁרֵ֣ת בַּקֹּ֔דֶשׁ יַקְרִ֖יב חַטָּאת֑וֹ נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י יֱהֹוִֽה:
כחוְהָיְתָ֚ה לָהֶם֙ לְֽנַֽחֲלָ֔ה אֲנִ֖י נַֽחֲלָתָ֑ם וַֽאֲחֻזָּ֗ה לֹֽא־תִתְּנ֚וּ לָהֶם֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל אֲנִ֖י אֲחֻזָּתָֽם:
כטהַמִּנְחָה֙ וְהַֽחַטָּ֣את וְהָֽאָשָׁ֔ם הֵ֖מָּה יֹֽאכְל֑וּם וְכָל־חֵ֥רֶם בְּיִשְׂרָאֵ֖ל לָהֶ֥ם יִֽהְיֶֽה:
לוְרֵאשִׁית֩ כָּל־בִּכּ֨וּרֵי כֹ֜ל וְכָל־תְּר֣וּמַת כֹּ֗ל מִכֹּל֙ תְּרוּמֹ֣תֵיכֶ֔ם לַכֹּֽהֲנִ֖ים יִֽהְיֶ֑ה וְרֵאשִׁ֚ית עֲרִיסֽוֹתֵיכֶם֙ תִּתְּנ֣וּ לַכֹּהֵ֔ן לְהָנִ֥יחַ בְּרָכָ֖ה אֶל־בֵּיתֶֽךָ:
לאכָּל־נְבֵלָה֙ וּטְרֵפָ֔ה מִן־הָע֖וֹף וּמִן־הַבְּהֵמָ֑ה לֹ֥א יֹֽאכְל֖וּ הַכֹּֽהֲנִֽים:
Cette page comporte des textes sacrés. Merci de ne pas la jeter ou la détériorer.
Choisir une portion: