ומאחר שהתורה ומצותי' מלבישים כל עשר בחינות הנפש וכל תרי"ג אברי' מראשה ועד רגלה -

כל שש מאות ושלשה עשר ''אברי'' הנפש, מהכוחות הנעלים ביותר שבנפש עד למדריגה התחתונה ביותר שבנפש, הרי כולה צרורה בצרור החיים את הוי' ממש ואור הוי' ממש מקיפה ומלבישה מראשה ועד רגלה, כמו שכתוב: "צורי אחסה בו", -

דבר שמגין על האדם, הרי הוא מקיף אותו מכל צדדיו, וכתיב: "כצנה רצון תעטרנו", שהוא רצונו וחכמתו יתברך המלובשים בתורתו ומצותיה. -

הוסבר הרי, שאם כי רצונו וחכמתו של הקב''ה הם למעלה לגמרי מההבנה האנושית, הם ''ירדו'' והתלבשו בתורה ומצוות כפי שהן מתבטאות בענינים גשמיים, כדי שעל-ידן יוכל האדם להתקשר ולהתאחד עם הקב''ה ממש.

ולכן אמרו: -

חכמינו ז''ל: "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה, מכל חיי עולם הבא", -

שכן, לכאורה, כיצד אפשרי הדבר שרגע אחד בתשובה ומעשים טובים בעולם-הזה, יהיה יפה יותר מאשר כל חיי העולם-הבא? - כי, עולם הבא הוא שנהנין מזיו השכינה, -

נשמות יושבות בעולם-הבא ונהנות מזיו השכינה, שהוא תענוג ההשגה, -

האלקית. שכן, התענוג האמיתי הוא כשמבינים את הדבר, ואי אפשר לשום נברא, אפילו מהעליונים, להשיג, -

גם הנבראים הרוחניים שבעולמות העליונים, כמלאכים ונשמות, אין באפשרותם להבין, כי אם איזו הארה מאור הוי', -

רק הארה בלבד מאור ה', ולכן נקרא בשם "זיו השכינה"; -

כי אין זו אלא הארה מהשכינה, אבל הקב"ה בכבודו ובעצמו, לית מחשבה תפיסא בי' כלל, כי אם כאשר -

נפשו של יהודי, תפיסא ומתלבשת, בתורה ומצותיה, אזי היא תפיסא ומתלבשת בהקב"ה ממש, דאורייתא וקוב"ה כולא חד. -

"תופסת" ומתלבשת בתורה ובמצוות, אז היא "תופסת" ומתלבשת בהקב"ה ממש, שכן, תורה והקב"ה הם דבר אחד. לכן, יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם-הזה מכל חיי העולם-הבא. שכן, בעולם-הבא משיגה ומבינה הנשמה הארה אלקית בלבד, ואילו על-ידי תשובה ומעשים טובים בעולם-הזה, מתקשר יהודי בקב"ה עצמו. ואף שהתורה נתלבשה בדברים תחתונים גשמיים -

לכאורה קשה: כיוון שהתורה התלבשה, כאמור, בדברים גשמיים, משיג, הרי, האדם בשכלו רק את הענינים הגשמיים בהם מלובשת התורה, ולא את עצם חכמתו ורצונו של הקב"ה? - התשובה על כך היא: הרי זה, כמחבק את המלך דרך משל, שאין הפרש -

אין כל הבדל, במעלת התקרבותו ודביקותו במלך, בין מחבקו, כשהוא -

המלך, לבוש לבוש אחד, בין שהוא לבוש כמה לבושים, מאחר שגוף המלך בתוכם; -

כך גם כששכלו של אדם משיג "שכל" התורה, אף שרצונו וחכמתו של הקב"ה מלובשים כאן בלבושים של ענינים גשמיים, הוא "תופס" כביכול, על-ידי-זה, את המלך, את הקב"ה עצמו. כך גם מובן מהמשל, מעלה נוספת בהבנת התורה: שכלו של האדם מוקף אז מחכמתו ורצונו יתברך שבתורה (כמו שיתבאר בפרק החמישי), כלפי זה אומר ה"תניא" להלן: וכן, אם המלך מחבקו בזרועו, גם שהיא מלובשת תוך מלבושיו, -

ומביא ראיה לכך, שעל-ידי תורה ''המלך מחבקו'': כמו שכתוב: "וימינו -

של הקב''ה, תחבקני", שהיא התורה שנתנה מימין, -

התורה נקראת ''ימינו'' של הקב''ה, כי היא ניתנה מ''ידו הימנית'' של הקב''ה, שהיא בחינת חסד ומים: -

מבואר בתורת הקבלה, ש"ימין" רומז על חסד ועל מים (כפי שהוסבר לעיל, שהתורה נמשלה למים), ו"שמאל" - על גבורה ועל אש. מהפסוק האמור אנו רואים, שבתורה ישנו גם-כן הענין השני - מה ש"המלך מחבקו", המלך מקיף אותו בזרועו, ששכל התורה שהוא רצונו וחכמתו של הקב"ה (ודבר אחד עם הקב"ה) - מקיף את היהודי הלומד תורה. כך שבלימוד תורה ישנה מעלה כפולה: הבנתו של האדם מקיפה ומוקפת בשכל התורה, ובכך ישנה מעלה מיוחדת נוספת בהבנת והשגת התורה לגבי שאר המצוות, כמו שיתבאר בפרק החמישי.

פרק ה. בסוף הפרק הקודם, הסביר רבנו הזקן, שכשיהודי לומד תורה, הרי זה כאילו הוא מקיף ומחבק את המלך. כלומר: הוא ושכלו מקיפים את הקב"ה ורצונו וחכמתו, שהם דבר אחד עם הקב"ה עצמו. מצד שני - גם המלך, הקב"ה ורצונו וחכמתו, מקיפים ומחבקים את היהודי בשעת לימודו תורה.

החלק הראשון של הענין - מובן ומוסבר לנו, שכן, כשיהודי לומד תורה ומשיג בשכלו את הענין בתורה שהוא לומד - הוא מקיף בשכלו את רצונו וחכמתו של הקב"ה, ואילו החלק השני שבענין - שרצונו וחכמתו של הקב"ה מקיפים את היהודי בשעת לימודו תורה - דורש ביאור והסבר.

בפרק החמישי שלפנינו, יסביר רבנו הזקן בהרחבה, את הביטוי "תפיסא" שבמאמר "פתח אליהו", בו נאמר ש"לית מחשבה תפיסא בך" - אין מחשבה שיכולה "לתפוס" בך, בקב"ה. על כך כבר למדנו, שלמרות שאין שום מחשבה שיכולה "לתפוס" בקב"ה, הרי על-ידי תורה הוא " תופס " ברצונו וחכמתו של הקב"ה, שהם דבר אחד עם הקב"ה.

רבנו הזקן יסביר, בפרק החמישי, שבשכל התורה, לא זו בלבד שהשכל האנושי מקיף את ה"מושכל" (הענין אותו הוא מבין), אלא שגם ה"מושכל" מקיף את שכלו של הלומד.

בעיקרו של דבר, בא כאן רבנו הזקן להסביר מעלתה של תורה לגבי מצוות:

במצוות קיים רק הענין ש רצונו של הקב"ה מקיף את האדם המקיים את המצוה, ואילו בתורה קיימת המעלה, שבנוסף למה שאנו אומרים לגבי מצוות, מקיף שכלו של האדם את רצונו וחכמתו של הקב''ה בשעה שהוא מבין ענין בתורה.

ולתוספת ביאור באר היטב -

להסביר ביתר הרחבה, לשון תפיסא שאמר אלי': -

הביטוי ''תפיסא'' שאמר אליהו (במאמרו המפורסם ''פתח אליהו''): "לית מחשבה תפיסא בך כו'" -

אין מחשבה שיכולה ''לתפוס'' בך, בקב''ה. כשהוא רוצה לציין שאין שום מחשבה יכולה להבין את הקב''ה, הוא משתמש בביטוי ''תפיסא'', שאין שום מחשבה יכולה ''לתפוס'' בקב''ה. בהקשר לכך כבר הזכרנו, שלמרות זאת אפשר לתפוס בקב''ה על-ידי תורה שהיא דבר אחד עם הקב''ה עצמו. עלינו, איפוא, להבין היטב הביטוי ''תפיסא'', שאף מחשבה אינה יכולה ''לתפוס'' בקב''ה, ועל-ידי-כך נבין גם כיצד על-ידי תורה אפשר לתפוס בו. הנה כל שכל כשמשכיל ומשיג בשכלו איזה מושכל, -

ענין שכלי, הרי השכל תופס את המושכל ומקיפו בשכלו, -

כמי שמחזיק בידו דבר מסויים, הרי ידו מקיפה את הדבר. כך גם ביחס להבנה שכלית, הדבר שהוא מבין, נמצא בתוך שכלו, ושכלו מקיף את הדבר, והמושכל -

הדבר שהוא מבין, נתפס ומוקף ומלובש בתוך השכל שהשיגו והשכילו, -

עד כאן הסביר רבנו הזקן, שהשכל האנושי ''תופס'' ב''מושכל'' שהוא מבין - דבר זה יכול להיות רק אחרי שהוא מבין היטב את הדבר, כלשון ה''תניא'': ''שהשיגו והשכילו''. מכאן ואילך יסביר ענין נוסף בהבנה השכלית: וגם השכל מלובש במושכל -

כלומר, הדבר שהוא מבין, מקיף את השכל שהוא לומד, וזאת, בשעה שמשיגו ותופסו בשכלו; -

כשהוא שוקע בענין להבינו לכל פרטיו, עוד לפני שהוא מבינו לאשורו, שאז הדבר שהוא לומד הוא למעלה עדיין מהבנתו, והוא מקיף את שכלו. הרי שביחס להבנת מושג שכלי ישנם שני ענינים: השכל מקיף את ה''מושכל'', ה''מושכל'' מלביש את השכל, דרך משל: כשאדם מבין ומשיג איזו הלכה במשנה או בגמרא לאשורה על בורי' -

כלומר, כשהוא משקיע היטב את שכלו באותה הלכה, הרי שכלו תופס ומקיף אותה, -

את ההלכה, וגם שכלו מלובש בה באותה שעה. -

כשהוא מתייגע להבין את ההלכה. המשל שהשתמש בו, הוא, אכן, הנמשל עצמו: והנה הלכה זו, היא חכמתו ורצונו של הקב"ה, -

כמו שהזכרנו בפרק הרביעי, ששכל ההלכה הוא חכמתו של הקב''ה, ופסק ההלכה - רצונו של הקב''ה, כך רצה הקב''ה שיהיה הדין: שעלה ברצונו שכשיטעון ראובן כך וכך דרך משל, ושמעון כך וכך, יהי' הפסק ביניהם כך וכך, ואף אם -

אף שיתכן הדבר, כי לא הי' ולא יהי' הדבר הזה לעולם לבא למשפט על טענות ותביעות אלו, -

הרי, אם כל ענין התורה הוא רק ''לידע את המעשה אשר יעשון'', כדי לדעת כיצד לקיים את המצוות - ובנידון דידן: לדעת איך לפסוק את הדין כשדבר כזה יארע - ואם כן, אין כל תועלת, לכאורה, בידיעת ההלכה בקשר לדין-תורה שלא היה ושלא יהיה. אך, האמת היא לא כך, אלא, עצם ידיעת והבנת הלכה הוא תכלית לכשעצמו, שכן, בהבנת ההלכה הוא מבין את רצונו וחכמתו של הקב''ה

- וכך הוא אומר: מכל מקום, מאחר שכך עלה ברצונו וחכמתו של הקב"ה, שאם יטעון זה כך וזה כך, יהי' הפסק כך, הרי כשאדם יודע ומשיג בשכלו פסק זה כהלכה הערוכה במשנה או גמרא או פוסקים -

שונה הדבר כשהוא יודע את פסק הדין מחוקים אחרים, שלא מן התורה, אף שאפשרי הדבר שגם באותם חוקים אחרים נפסק, באותו מקרה, אותו פסק דין כמו שהוא, להבדיל, בתורה - אין זה, אבל, רצונו וחכמתו של הקב''ה, אלא ידיעה והבנה אנושית. ואילו כשהוא שואב את ידיעותיו מן התורה: הרי זה משיג ותופס ומקיף בשכלו, רצונו וחכמתו של הקב"ה, דלית מחשבה תפיסא בי' ולא ברצונו וחכמתו, -

בלי תורה, אין מחשבה שתוכל ''לתפוס'' בקב''ה ולא ברצונו וחכמתו, כי אם בהתלבשותם -

של רצונו וחכמתו של הקב''ה, בהלכות הערוכות לפנינו, -

זהו חלקו הראשון של הענין, שכשהוא מבין הלכה, הוא מקיף בשכלו את רצונו וחכמתו של הקב''ה. ענין נוסף קיים כאן: וגם שכלו מלובש בהם. -

שכלו מלובש ברצונו ובחכמתו של הקב''ה, כלומר, רצונו וחכמתו של הקב''ה מקיפים את שכלו. והוא יחוד נפלא שאין יחוד כמוהו ולא כערכו נמצא כלל בגשמיות, -

ששני דברים שאין ערוך ביניהם, יתייחדו באיחוד כזה, להיות לאחדים ומיוחדים ממש מכל צד ופנה. -

כמו שהדבר בהבנת תורה, בה מתאחד שכלו של האדם עם שכל התורה - שהוא רצונו וחכמתו של הקב''ה - לכל צדדיו, ששכל האדם מקיף את שכל התורה ושכל התורה מקיף את שכל האדם.