והנה, בחינת חכמת אלהות ברוך-הוא המלבשת בתרי"ג - 613, מצות התורה - נקראת בשם "בחינת אחורים דחכמה", -

חיצוניות ה"חכמה". לעיל אמר רבנו הזקן, שמה שהשיג משה רבנו בנבואה, בספירת ובחינת ה"חכמה", הוא רק "אחוריים דחכמה", ולאחר מכן אמר, שגם מה שתורה "מחכמה נפקת" (באה מבחינת "חכמה") זה גם כן בחינת "אחוריים" של חכמה, שגם "אחוריים דחכמה" הוא ענין שלמעלה משכל ומהבנה - אומרים לכן שתורה באה מחכמה, וכן הוא אומר שחכמת אלקות המלובשת בתרי"ג מצוות - היא גם כן בחינת אחוריים של חכמה, כי כל אחורים שבספירות הן מדרגות החיצונות והתחתונות במעלה שבספירה זו, מה שיוכלו לירד ולהתפשט למטה להתלבש בברואים להחיותם; ובחינת הפנים, -

הבחינה הפנימית של הספירה, היא הספירה עצמה המיחדת במאצילה אין-סוף ברוך-הוא בתכלית היחוד. כגון דרך משל, ספירת חכמה - אודותה מדובר כאן, שהיא מיחדת במאצילה אין-סוף ברוך-הוא בתכלית היחוד, כי הקדוש-ברוך-הוא וחכמתו אחד (כמו שנתבאר לעיל), -

בפרק ב' ובפרק נ"ב בחלק הראשון של ספר ה"תניא", ומה שמאיר ומתפשט מחכמתו יתברך למטה בתחתונים, שהם בעלי גבול ותכלית, -

יש להם גבול וסוף, ומתלבש בהם - בפנימיות, שכן "מאיר" ו"מתפשט" יכול הרי להיות באופן של "מקיף", שהאור אינו מתצמצם לפי ערך הדבר שבו הוא מאיר ומתפשט, ואינו מתאחד בו, ואילו "התלבשות" היא הרי, שהאור מתצמצם לפי ערך הדבר שבו הוא מתלבש ומתאחד אתו, הרי, אם הנבראים שבהם מתלבש האור, הם בעלי גבול ותכלית, אי אפשר הרי להיות שהאור המתלבש בהם יהיה אור שבבחינת בלי גבול - כפי שהדבר בספירה עצמה שהיא מיוחדת במאציל בתכלית היחוד, וכשם שהמאציל הוא "אין סוף" ו"בלי גבול", כך גם הספירה היא בבחינת "בלי גבול", הרי מה שמאיר ומתפשט ומתלבש בנבראים נקרא "אחורים", -

החיצוניות של הספירה ולא הספירה עצמה, ונקרא גם כן בחינת "עשיה שבאצילות" . - ה"אחוריים" והחיצוניות של ספירת ה"חכמה" (ש"חכמה" היא הרי הבחינה של "אצילות") נקרא בחינת ה עשיה שב"אצילות" - בחינה של "אצילות" שיכולה לרדת למטה. פרוש, על דרך משל, כמו שבאדם התחתון שיש בנשמתו ה' מדרגות, זו למטה מזו, שהן בחינת השכל והמדות ומחשבה ודבור ומעשה, והמעשה היא - המדריגה התחתונה שבכלם, -

גילוי הנפש שישנו ב"מעשה" הוא במדריגה פחותה בהרבה מאשר בשאר הבחינות שעל ידן הנפש מתגלה, שהחיות המתפשט מהנשמה ומלבש בכח המעשה, הוא כאין לגבי החיות המתפשט ממנה ומלבש בכח הדבור, שהוא - כוח הדיבור, הוא כאין לגבי החיות המתפשט ממנה - מהנשמה, ומלבש במחשבה ומדות ושכל - כל אלה מיוחדים עם הנפש, שכן, אפילו מחשבה שהיא "לבוש" לנפש, היא, אבל, לבוש המיוחד עם הנפש, והיא קיימת תמיד כשם שהנפש עצמה קיימת תמיד, ואילו דיבור ומעשה הם "לבושים נפרדים", מהנפש, (שלכן אפילו בדיבור הרי "עת לדבר ועת לחשות מלדבר" ), ובהם גופא, "מעשה" נפרד הרבה יותר מהנפש מאשר דיבור,