והשנית - הסוג השני היא אהבה ותאוה, שהנפש מתאוה ואוהבת וחפצה לדבקה בה', לצרר - להיות קשור, בצרור החיים, וקרבת אלהים טוב לה מאד, ובו - בקרבה אל האלקים, תחפץ, -  חפצה ורצונה הפנימי הוא רק להיות קרוב אל הקדוש ברוך הוא, ורע לה מאד להתרחק ממנו יתברך חס ושלום, להיות מחיצה של ברזל מהחיצונים - מהקליפות שהן היפך הקדושה, מפסקת - בינו לבין אלקות חס ושלום. - מחיצה כזו מתהווה מענינים שהם היפך רצון העליון, הרי רע הדבר במאד שיהיה כך חס ושלום. כלומר, באהבה שהוא רוצה להיות קרוב להקדוש ברוך הוא, כלולה גם יראה, שלא להיות רחוק חס ושלום מאלקות. ב"לקוטי לוי יצחק" להרה"ג וכו' ר' לוי יצחק שניאורסאהן, אביו של כ"ק רבינו, מסביר את הלשונות "מתאוה", "אוהבת", "חפיצה" ו"לדבקה" במדריגות שונות של הנשמה כפי שהן בארבעת העולמות: "מתאוה" - בעשיה, "אוהבת" - ביצירה, וכו'. ואהבה זו היא מסתרת בלב כלל ישראל, -  של כל אחד מישראל, אפלו ברשעים, -  כפי שמוסבר בפרוטרוט בפרק י"ח וי"ט בחלק הראשון של ספר ה"תניא", שאהבה מסותרת זו ישנה גם ברשעים, וממנה - מהאהבה המסותרת, באה להם - לרשעים, החרטה. - החרטה שישנה ברשעים אחרי עשיית עבירה (כמאמר חכמינו ז"ל: "רשעים מלאים חרטה") - באה מאהבה מסותרת זו. אלא, אם כך הדבר, שיש להם אהבה זו להקדוש ברוך הוא - מדוע, איפוא, הם רשעים? אומר על כך רבנו הזקן להלן: אך מפני שהיא מסתרת ונעלמה בבחינת גלות בגוף - הרי הקליפה יכולה לשלוט עליה, וזהו רוח שטות המחטיא לאדם. - ה"רוח שטות" מכסה ומסתירה על אהבה זו, שלא יחוש שעל ידי החטא הוא מתרחק וניתק מהקדוש ברוך הוא, ועל כן, -  ולכן, עבודת האדם לקונו היא, להתחזק ולהתגבר על הקלפה בכל מכל כל. - בכל הענינים, דהינו, מתחילה לגרשה - ראשית דבר לגרש את הקליפה, מהגוף לגמרי, -  שלא תהיה לה שום שליטה על אברי הגוף, ממחשבה - שלא יחשוב שום ענינים שהם היפך רצון ה', שזה ענין של קליפה, דבור - שלא ידבר שום דיבורים שהם היפך רצון ה', ומעשה - שלא יעשה שום מעשים שהם היפך רצון ה', ש - שלשה ענינים אלה הם במח ולשון ורמ"ח אברים, -      שהמוח לא יחשוב, הלשון לא תדבר והאברים לא יעשו שום ענינים של קליפה. ואחר כך יוכל גם כן להוציא ממסגר אסיר בחוזק יד, -   אחרי שלא ירשה לקליפה להתלבש בגופו, להישמר בענינים של סור מרע, שלא לחשוב ולא לדבר ולא לעשות ענינים של קליפה (ענינים שהם היפך רצון ה'), יוכל גם לגלות את ה"אהבה המסותרת", שתתבטא בגלוי בענינים של עשה טוב, שהמוח יחשוב בגדלות ה', דבר שיביא אותו לחוש בגלוי אהבה לה', ובאהבה זו ללמוד תורה ולקיים מצוות בדיבור ובמעשה, דהיינו, להיות חזק ואמיץ לבו בגבורים, להיות האהבה המסתרת נגלית בגלוי רב בכל כחות חלקי הנפש שבגוף. דהיינו, -   כלומר, העיקר בשכל ובמחשבה שבמוח, -   שכן, השכל עוזר הרי לגילוי האהבה, וכשהאהבה היא בהתגלות - מביא הדבר להתאמתות האהבה בשאר האברים, שהשכל יחשב ויתבונן תמיד כפי שכלו והשכלתו בבורא יתברך, איך שהוא חיי החיים בכלל - בעולם, וחיי נשמתו בפרט, -   הנשמה היא הרי חיי האדם, והקדוש ברוך הוא החיים של הנשמה, ועל כן - ולכן, יכסף ויתאוה להיות דבוק בו וקרוב אליו, כסף טבעי, כבן הכוסף - המשתוקק להיות תמיד אצל אביו, וכמו אש העולה למעלה תמיד בטבעה למקורה. - כפי שהסביר בפרק י"ט בחלק הראשון של ספר ה"תניא", שטבע האש הוא שהיא נמשכת תמיד למעלה לשרשה, וכל מה שיתמיד לחשב בשכלו כסף זה - השתוקקות זו, ככה יתגבר ויתפשט כסף זה גם בפיו ובכל אבריו לעסק בתורה ומצות, לדבקה בהם - על ידן, בה' ממש, דאוריתא וקודשא- בריך-הוא כלא חד. - כי, תורה והקדוש ברוך הוא הם דבר אחד, ולכן תשפיע אהבה זו במוחו ובפיו ובשאר אברים, ללמוד תורה ולקיים מצוות באהבה זו. ועל כסף זה - על אהבה זו, שבגלוי רב כתיב: - כתוב: "צמאה נפשי וגו'", -   לאלקים, כאדם הצמא למים ואין לו תענוג עדין כלל. - כשהוא מרווה את צמאונו, יש לו תענוג; אך, בהיותו צמא, אין לו שום תענוג, אלא צמאון חזק - כך אהבה זו היא ענין של צמאון לאלקות, לא אהבה שיש בה תענוג תוך כדי השגת דביקות באלקות, כפי שהדבר במדריגה הראשונה של "אהבה בתענוגים", אלא כאן מדובר בצמאון לאלקות. וגם על כסף זה ואהבה זו המסתרת בנו, אנו מעתירים - אנו מתפללים לה' להיות בעזרנו, להוציאה ממסגר, -   כלומר, למרות שאהבה זו איננה ענין שעל האדם לזכות שיעניקו לו אותה מלמעלה, שכן עצם אהבה זו ישנו בכל אחד מישראל, וגילוי אהבה זו תלוי הרי בעבודתו ובהתבוננותו - בכל זאת גם על אהבה זו מתפללים אל הקדוש ברוך הוא שיעזור להתגלותה ולהוציא אותה מההעלם אל הגילוי, ושיהיה הלב מלא ממנה לבדה, ולא תכנס צרתה בביתה - שלא תשרור בלב שום אהבה אחרת ותאוה שהן נגד האהבה להקדוש ברוך הוא, שהיא - ה"צרה" היא תאות עולם הזה, -   שהתאוה היא ניגוד לאהבת ה', רק שתהיה היא - בלבד, עקרת הבית - בעלת הבית, השליטה היחידה של הלב, למשל בצרתה ולגרשה החוצה ממחשבה דבור ומעשה על כל פנים, הגם שלא יוכל לשלחה לגמרי מלבו, -   שלא תהיה לו שום תאוה בלב, שכן, אהבה זו היא הרי ב"בינונים", בהם קיימת בלב התאוה של הנפש הבהמית, אלא שלא מרשים שתעלה במחשבה דיבור ומעשה (כפי שהוסבר למעלה בפרק י"ב בחלק הראשון של ספר ה"תניא"), על כל פנים תהיה היא מסתרת בבחינת גלות ועבדות לעקרת הבית גברתה, -   היא האהבה לאלקות, שבמקום שהאהבה לאלקות תהיה " אהבה מסותרת " ובבחינת גלות - תהיה התאוה של הנפש הבהמית מסותרת ובבחינת גלות, להשתמש בה - בתאוה, לדברים הכרחים לה לבד, כאכילה ושתיה, -   שכדי שהנפש האלקית תתקיים בגוף ותוכל לקיים תורה ומצוות, מן ההכרח שהאדם יאכל וישתה - הרי שישתמש ברצון הנפש הבהמית לענינים גשמיים, לבצע רצון הנפש האלקית בענינים של תורה ועבודת ה', כדכתיב: - כמו שכתוב: "בכל דרכיך דעהו": - בכל הדרכים שלך תדע את (ותהיה קשור אל) הקדוש ברוך הוא, כלומר, מדובר, אודות "דרכיך", הדרכים והענינים הגשמיים של האדם, אך, שיהיה בזה "דעהו", הדעת וההתקשרות באלקות, משתמשת הרי הנפש האלקית ברצון של הנפש הבהמית כדי שיהיה "דעהו".