אך נשמות המלאכים שיצאו מ"זווג הנשיקין", -

"זיווג נשיקין" הוא זיווג ויחוד רוחני של הספירות, שמזה בא ענין רוחני כמו ה נשמות של המלאכים, וכן נשמות האדם שיצאו מזיווג -

ויחוד, דז"א ונוקבא -

של הספירות ז"א (מדות) ומלכות דאצילות -

שבהשוואה לזיווג של נשיקין זה נקרא "זיווג גופני", ומזה נעשה הולדה של נשמות המתלבשות בגופים גשמיים, קדם שירדו לבריאה-יצירה-עשיה -

אלא הן עדיין ב"אצילות", הרי הנשמות כפי שהן שם - אינן בכלל "יש" ודבר נפרד בפני עצמן, אלא הן מעין בחינת אלקות -

כפי שזה בא בצמצום עצום, -

בצמצום של להיות בחינה של נשמה, וכעין הכלים די' ספירות דאצילות, שהן בבחינת גבול -

למרות שהן אלקות, בכל זאת הן בבחינת גבול של חכמה וחסד וכדומה. שזה על ידי צמצום אור האין-סוף, הוא ה"קו" המלבש בנפש-רוח- נשמה שלהם, -

שמצד שהקו המלובש בהן הוא בצמצום רב ולא מאיר בהן ענין ה"אין סוף" ו"בלי גבול" המאפיין את ה"קו", כי אם הארה בלבד מה"קו" שלא נרגש בה ה"אין סוף" וה"בלי גבול" של ה"קו" - מצד זה יכולים הכלים של הספירות להיות בבחינת גבול, למרות שמצד התאחדותם וביטולם לאור הם ענין של "אלקות", כנזכר לעיל. דומה לכך הוא בנשמות ד"אצילות" כפי שהן עדיין ב"אצילות". אלא, על צמצום זה (שה"קו" המלובש בהם הוא הרי על ידי צמצום) אומר רבנו הזקן, שאין זה מיעוט בלבד באור ובההארה, כי אם, וכמו צמצום הראשון להיות חלל וכו' -

וכמו הצמצום הראשון שהיה ב"אור אין סוף" כדי שיוכל להיות מקום לענין העולמות, שצמצום זה (הצמצום הראשון) אינו ענין של מיעוט באור, כי אם סילוק האור. ואילו שאר הצמצומים שבסדר השתלשלות הם הרי באופן של מיעוט. אך, צמצום זה של אור הקו המתלבש בספירות - בנר"נ (נפש-רוח-נשמה) של הספירות - דומה לאופן הצמצום של הצמצום הראשון. כל האמור הוא ביחס לנשמות ד"אצילות" כפי שהן עדיין ב"אצילות", לפני שהן מתלבשות בגוף, שאז הן מעין מאלקות ואינן "יש" ו"דבר נפרד". להלן יסביר רבנו הזקן, שגם אחרי שהנשמות ד"אצילות" ירדו לעולם הזה, הרי בצדיקים הראשונים גם כן לא נשתנו נשמות אלו להיות דבר נפרד מאלקות. (ואף גם לאחר שירדו הנפש-רוח- נשמה -

שהן במדריגה דאצילות לעולם הזה לצדיקים הראשונים - אפשר

שלא נשתנה מהותן -

לגבי איך שהן היו בהיותן ב"אצילות", להיות דבר נפרד מאלקות, -

להיות מציאות "יש" הנפרד מאלקות, אלא הן נשארות באותה בחינה כפי שהן היו ב"אצילות", ולכן היו מסתלקות -

מהגוף, כשרצו לחטא בטרם יחטאו. -

וכפי שאומר בתיקוני זוהר , שבחינת "נשמה דאצילות", מסתלקת מהגוף לפני עשיית החטא, ומפרש שם בכך את הפסוק "עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלקיכם" , שהעוונות מבדילים בין הנשמה והאלקות של הנשמה (הנשמה מצד בחינת האצילות שבה שהיא ענין של אלקות), שכן, בחינה זו של הנשמה שמצד "אצילות" - מסתלקת, וקרוב לומר, שגם

האלפים ורבבות עלמין דיתבא ב"גלגלתא" ד"אריך אנפין" ו"זעיר אנפין" -

שגם האלפים ורבבות עולמות הנמצאים בגלגל של "אריך אנפין" ו"זעיר אנפין" (כפי שכתוב בקבלה) , אינן "עלמין" -

עולמות ממש כעין ההיכלות דאצילות ובחינת "יש", אלא -

הם, כעין נשמות המלאכים שיצאו מ"זווג הנשיקין", -

כנזכר לעיל, שאין הן ענין של "יש" כמו ההיכלות או הגופים של המלאכים, ונקראו "עלמין" -

ענין של עולמות, ש"עולם" הוא הרי מלשון העלם, ענין של "יש", לגבי בחינת ה"גלגלתא" ו"דקנא"). -

שלעומת הביטול וההתאחדות עם "אור אין סוף" של הבחינות "גולגלתא" ו"דיקנא", הם נקראים "עלמין" (עולמות), אך -

המלאכים והנשמות ד"אצילות", אינן אלקות ממש לברא יש מאין, -

בריאת "יש מאין" היא רק בכוח "אין סוף", וכיוון שהכלים של ספירות ד"אצילות" מיוחדים בתכלית היחוד עם "אור אין סוף", לכן יכולה להיות על ידם ההתהוות של "יש מאין"; ואילו המלאכים ד"אצילות", וכן הנשמות, למרות שהם מעין מאלקות - אין הם, אבל, אלקות ממש להוות "יש מאין", מאחר שכבר יצאו ונפרדו מהכלים די' ספירות, שבהן -

בכלים, מלובש ה"קו" מאור-אין- סוף, -

שמצד זה שמלובש בהם "אור אין סוף" (שכן, ה"קו" הוא הגילוי של "אור אין סוף" בעולמות), והם מיוחדים בתכלית היחוד עם "אור אין סוף" המלובש בהם, לכן יכול להיות מהם ההתהוות של "יש מאין", ש -

כן האור הוא כעין המאור, -

מקור האור, הוא מהותו ועצמותו של המאציל ברוך-הוא, שמציאותו הוא מעצמותו, ואינו עלול מאיזה עלה שקדמה לו חס ושלום, -

שכן, מציאותו איננה מסוג המציאות שיש לה גורם ועילה (מפני ששייך בה ענין של לא - מציאות), אלא היא מציאות עצמותית, ולכן הוא לבדו בכוחו ויכלתו לברא יש מאין ואפס המוחלט ממש, -

לא "אין" שכל ענינו הוא רק העדר ה"יש" - אבל הוא גם לא היפך ה"יש", כי אם "אין ואפס המוחלט", העדר ה"יש" החלטי שהוא היפך ה"יש", בלי שום עילה וסיבה אחרת קודמת -

ושייכת, ליש הזה. -

שכן, ה"אין האלקי" (הכוח האלקי) ממנו בא ה"יש", הוא הרי היפך ענין ה"יש", ואינו מהווה סיבה כלל שבהקדמה ובשייכות ל"יש", כי הוא הרי ההיפך מזה, הוא הענין של "אין" ולא "יש". ולכן, דוקא מהכלים של הספירות ד"אצילות", שבהם מלובש "אור אין סוף", יכולה להיות ההתהוות של "יש מאין"; אבל לא מהמלאכים והנשמות שכבר יצאו ונפרדו מהכלים, שאין הם אלקות ממש שתוכל להיות מהם ההתהוות של "יש מאין". אלא, כיוון שהתהוות ה"יש" היא דוקא בכוח ה"אין סוף", לשם מה זקוקים, איפוא, בזה לענין הכלים של הספירות? אומר על כך רבנו הזקן: וכדי שיהיה היש הזה הנברא בכח האין-סוף -

שהוא ענין של "אין סוף" ו"בלי גבול", הרי שהדבר הבא ממנו גם כן צריך להיות ענין של "בלי גבול", וכדי שה"יש" יהיה בעל גבול ומדה - נתלבש אור-אין-סוף בכלים די' ספירות דאצילות, -

שיש בהם כבר הענין וההגבלה של "חכמה", "חסד" וכו', ומתיחד בתוכן בתכלית היחוד, עד ד"איהו -

הוא, "אור אין סוף", וגרמוהי -

והכלים של הספירות, חד", -

הם דבר אחד, לברא בהן ועל ידן ברואים בעלי גבול ותכלית, ובפרט על ידי התלבשותן -

של הכלים של הספירות ד"אצילות", בבריאה-יצירה-עשיה. -

דבר שמוסיף במיוחד לנבראים ענין הגבול וההגשמה. למרות שאמר לעיל שהתהוות ה"יש" היא בכוח ה"אור אין סוף" על ידי הכלים של כל עשר הספירות ד"אצילות" - יאמר להלן שעיקר ענין הישות בנבראים (שהנבראים יהיו מציאות "יש" ודבר נפרד לגמרי) שבהרגשתם יהיו נפרדים לגמרי מאלקות, - בא מ"מלכות דאצילות", שכן, ענין ה"מלכות" (ומלוכה) הוא דוקא על דברים שהם נפרדים ומבטלים עצמם למלך המולך עליהם, כפי הכלל

"אין מלך בלא עם", "עם" - מלשון "עוממות", כלומר, כמו "גחלים עוממות", כך הכוונה ב"עם" לגבי אנשים, היא, כאלה שהם רחוקים ממעלת המלך ואין להם שום קירבה אליו, כפי שיש למשל לאב אל ילדיו, שעל ילדים לא שייך ענין המלוכה, כי אם דוקא על זרים שהם נפרדים מהמלך. לכן מתהווים ממדת ה"מלכות" נבראים המרגישים עצמם כמציאות "יש" וכדבר נפרד מאלקות, שכן עליהם שייך ענין המלכות, שהם בעבודתם העצמית יתבטלו למלכות שמים.