והנה, מידות אלו -
שהוסברו כאן בענין ההשפעה, הן בחינות חיצוניות -
המדות החיצוניות, שבנפש, ובתוכן מלבשות מדות פנימיות, -
מדות שהן יותר נפשיות, והן הסיבות למדות החיצוניות המתבטאות בענין ההשפעה, שהן -
המדות הפנימיות, הן בחינות אהבה ויראה כו'. דהינו, על דרך משל, באב המשפיע לבנו מחמת אהבתו, -
הרי פנימיות מדת החסד וההשפעה היא האהבה, ומדת ה"חסד" היא חיצוניות בלבד לגבי האהבה, ומונע השפעתו מפחדו ויראתו, שלא יבא לידי מכשול חס ושלום. -
הרי שהפחד והיראה הם הפנימיות של מדת ה"גבורה", שענינה שלא להשפיע או למעט בהשפעה, וכשם ששאר המדות הן ענפים מאהבה ומיראה (כפי שאומר בפרק השלישי של החלק הראשון של ספר ה"תניא") - הרי כפי שהדבר באהבה וביראה, שהן הפנימיות של מדות "חסד" ו"גבורה", כך הדבר גם בענפיהן, בשאר המדות, שישנן מדות שהן פנימיות לגבי המדות שהן חיצוניות של הנפש. ומקור ושורש מדות אלו, הפנימיות והחיצוניות, הוא מחכמה-בינה-דעת שבנפשו, כי לפי שכל האדם - כך הן מדותיו, -
אם שכלו גדול - מדותיו הן בענינים גדולים, ואם שכלו קטן - מדותיו הן בענינים קטנים, כנראה בחוש, שהקטן שהחכמה- בינה- דעת -
השכל שלו הן בבחינת קטנות - כך כל מדותיו הן בדברים קטני הערך. -
וכשהוא גדל, שאז שכלו מתגדל - מדותיו הן אז בענינים גדולים יותר, וגם בגדולים -
במבוגרים עצמם, תלוי הדבר גם בקטנות וגדלות שכלו של המבוגר, "לפי שכלו יהלל איש" , -
"איש" הוא תואר המדות, כפי שכתוב : "כאיש גבורתו"; הרי שבח והילול המדות גם הם בהתאם לשכל, כי לפי רב חכמתו - כך הוא רב אהבתו וחסדו. וכן שאר כל מדותיו פנימיות וחיצוניות, מקורן הוא מחכמה- בינה- דעת שבו. והעקר הוא הדעת שבו, -
העיקר בנוגע למדות, הוא ה"דעת" באדם, הנמשך מבחינת החכמה ובינה שבו, -
שלאחר שהוא תופס את השכל בכוח החכמה, נקודת והברקת השכל, והוא מבין את השכל על כל פרטיו בכוח הבינה - הוא מתעמק בדעתו ומתקשר עם המושכל - (הדבר שהוא מבין) להרגישו ולחוש בו, לא רק להבינו אלא גם להרגישו, וזה העיקר של המדות, כנראה בחוש, כי לפי שנוי דעות -
של בחינת "דעת", בני אדם זה מזה - כך הוא שנוי מדותיהם. -
כפי מדת ה"בר דעת" של האדם - כך הן מדותיו: אם הוא בר דעת גדול יותר - מדותיו גדולות ויציבות יותר; אם אין הוא בר דעת גדול - מדותיו קטנות ובלתי יציבות, שכן, "דעת" היא הקיום והחיות של המדות, כפי שרבנו הזקן אומר בפרק שלישי של החלק הראשון של ספר ה"תניא".