האגרת הבאה, דיבור המתחיל "האותיות הנגלות, היא מהאגרות שנוספו בהוצאת שנת תר"ס. כפי הידוע נוספו באותה הוצאה כמה אגרות קודש, כפי שכותב ר' אשר מניקולייב ב"מודעה רבה", שנוספו "השמטות מהאגה"ק" . המשך אגרת זו לאגרת הקודמת הוא, שכן, באגרת הקודמת מדובר איך שרק הבחינות "נהי"ם" - נצח, הוד, יסוד, מלכות - של המשפיע נמשכות במקבל, ובסוף אגרת זו (דיבור המתחיל "האותיות הנגלות") מוסבר גם כן אותו תוכן ,שרק האחוריים והחיצוניות של בחינות נה"י - נצח, הוד, יסוד - של העליון, נמשכות בתחתון. האותיות הנגלות לנו, הן: במעשה דבור ומחשבה. דמעשה, - אותיות ה"מעשה", הבאות בכתב ובמעשה, הן תמונת האותיות שבכתב אשורי שבספר תורה. - כפי שהוסבר בהגה"ה בפרק י"ב של "שער היחוד והאמונה", הרי כל אות מכ"ב אותיות התורה היא המשכה וכוח וחיות פרטי מיוחד שאיננה נמשכת באות אחרת, ולכן יש לכל אות בכתיבתה (בכתב אשורי של ספר תורה) ציור מיוחד המורה על ציור ההמשכה ועל אופן התגלות האור, החיות והכוח הנמשכים באותה אות, ובכתב ספר תורה הרי האותיות עצמן הן ענין עיקרי וקשורות בכמה פרטי דינים על צורת כתיבתן, ואותיות הדבור נחקקות בהבל וקול, המתחלק לכ"ב חלקים שונים זה מזה בצורתן, שהיא הברת ומבטא הכ"ב אותיות בכל לשון , כי אין הפרש בין לשון הקדש ובין שאר לשונות במהות הברת - ביטוי, האותיות, כי אם בצרופן . - בצירוף האותיות קיים הבדל בין שפה אחת לשניה, ואילו בעצם ביטוי האותיות הדבר שווה בכל הלשונות. ואותיות המחשבה, הן גם כן בכל לשון שאדם מחשב תבות - הלשון, ואותיות הלשון, שהן כ"ב לבד. רק שבמחשבה, יש בה ג' מיני בחינות אותיות, שהרי כשרואה בספר תורה תמונת האותיות - הן מצטירות במחשבתו, - בהתאם לכפי שהוא רואה אותן בספר התורה, וזה נקרא בחינת "עשיה שבמחשבה"; - כפי ש"מחשבה" מהרהרת ענין של מעשה, אותיות של מעשה וכתב, ו-עשיה של השתלשלות בריאה-יצירה- עשיה, וכן כאשר שומע אותיות הדבור - הן נרשמות במחשבתו ומהרהר בהן, וזה נקרא בחינת "דבור שבמחשבה" - איך שבמחשבה הוא מהרהר באותיות של דיבור, ו - זוהי בחינת "יצירה"; - שכן, מחשבה עצמה היא בחינה של "בריאה" ש"בראתיו יצרתיו אף עשיתיו" הוא כנגד "מחשבה דיבור ומעשה", הרי, מחשבה היא - בחינת "בריאה", דיבור - בחינת "יצירה", ומעשה - בחינת "עשיה". ואם כן "מחשבה" היא הרי - בחינת "בריאה", ואילו כשהוא מהרהר במחשבה אותיות של דיבור, הרי זה דיבור שבמחשבה - בחינת "יצירה" שבבריאה). ואותיות המחשבה לבדה בלי הרהור אותיות הדבור - נקרא "מחשבה שבמחשבה", בחינת "בריאה". והנה, אותיות הדבור ממש, - לא דיבור שבמחשבה, כי אם דיבור ממש, הן מתהוות ומקבלות חיותן מאותיות אלו עצמן שבמחשבה. ואף שלפעמים מדבר אדם ומהרהר - בשעת מעשה, בדבר אחר - ולכאורה אין אותיות הדיבור מקבלות אז חיות מאותיות המחשבה, שכן, הוא הרי אינו מהרהר בענין שהוא מדבר, הרי אינו יכול לדבר - כשאין הוא מהרהר במה שהוא מדבר, כי אם אותן דבורים וצרופים - של מלים, שכבר דברם והיו במחשבתו פעמים רבות מאד, ונשאר בדבורים וצרופים אלו הרשימו - הרושם, מהמחשבה שנכנסה בהם פעמים רבות. - הרי שהרושם של אותן אותיות המחשבה, הוא החיות של אותיות דיבור אלו. וזהו - כפי שהדבר ב"ספירות", בחינת אחורים וחיצוניות נצח-הוד-יסוד מ"פרצוף העליון" שנכנס בתחתון, - מפרצוף המדריגה העליונה שנכנס במדריגה התחתונה, להיות לו בחינת מחין וחיות, כנודע:
ב"ה
