פרק יא.
בפרק הקודם, פרק י', הסביר רבנו הזקן, כיוון שתפלה היא ענין "תשובה עילאה", יש להקדים לפני התפלה הענין של "תשובה תתאה", שהיא הכנעה ו"לב נשבר", הבאה מצד חשבון הנפש והתעוררות רחמים על נפשו. כפי שהמשנה אומרת "אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש", שלפי פירוש רש"י, הכוונה ל"הכנעה", שהיא "תשובה תתאה"; אך, בברייתא כתוב, שתפלה צריכה להיות מתוך שמחה, "אין עומדין להתפלל אלא מתוך שמחה", וכיוון שבזמננו אנו, לא כל אחד יכול לעבור תיכף ומיד מהכנעה ולב נשבר לשמחה - הרי העצה היעוצה היא, לעסוק ב"תשובה תתאה" בזמן אחר - כמו ב"תיקון חצות", שישמש כהכנה לתפלה; ואילו בשעת התפלה תשרור בו ענין השמחה הנדרשת בתפלה. בפרק הנוכחי, אומר רבנו הזקן, שלמרות האמור לעיל אפשר הדבר שתהיינה שתיהן יחדיו, הכנעה ולב נשבר מ"תשובה תתאה" והשמחה של העבודה להקב"ה בתפלה - שהרי, למרות שהן שתי תנועות הפכיות בנפש, מרירות ושמחה, בכל זאת, כשהן באות משתי סיבות נפרדות, יכולות הן להיות יחד, במיוחד בענין זה, כשהשברון עצמו משמש גורם לבטחון, שהקב"ה יסיר את ה סיבה לשברון הלב, כלומר, הקב"ה מחל לו - דבר שהוא לכשעצמו מביא לשמחה.
ואמנם, להיות
– כדי שיהיו בלבו ההכנעה, -
ושברון הלב, היא בחינת תשובה תתאה כנזכר לעיל, וגם השמחה בה', -
וכן השמחה מעבודתו את הקב"ה הנדרשת בעבודת התפלה, תהיינה שתיהן ביחד
– לא שתהיינה בשני זמנים נפרדים, ההכנעה ו"תשובה תתאה" בשעת "תיקון חצות", והשמחה בשעת התפלה, אלא בשעת התפלה עצמה תהיינה שתיהן יחד, כבר מילתא אמורה
– הדברים אמורים כבר בליקוטי אמרים
– בספר ה"תניא" חלק ראשון, סוף פרק לד, -
שכיוון שהמרירות ו"לב נשבר" שלו באים מצד מצב גופו ונפשו הבהמית, והשמחה באה מצד הנשמה – הנפש האלקית והניצוץ האלקי המלובשים בו להחיותו, הרי כיוון שהם באים משתי סיבות נפרדות – יש באפשרות שתי התנועות (תנועת המרירות ו"לב נשבר" ותנועת השמחה) להיות יחד. כמו שכתוב בזהר הקדוש: "חדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא וכו'".
– שמחה תקועה בלבי מצד זה, ובכיה מהצד השני, את זאת אמר ר' אלעזר ב"ר שמעון כששמע מאביו סודות התורה בענין חורבן בית המקדש, היתה בשעת מעשה בלבו בכיה ושברון לב מגודל החורבן (שזה עתה נודע לו גודל החורבן) ומצד שני היתה בו שמחה מסודות התורה שנתגלו לו. הרי שבשעה שישנן שתי סיבות שונות, יכולות שתי התנועות, חדוה ובכיה, להיות יחד. ובצרוף עוד האמונה והבטחון, -
וכשמצטרפים לכך האמונה והבטחון דלהלן בוודאי שישנה שמחה להיות נכון לבו בטוח בה', כי חפץ חסד הוא, וחנון ורחום ורב לסלח, תכף ומיד שמבקש מחילה וסליחה מאתו יתברך ("כרב רחמיך מחה פשעי", "כבסני טהרני", -
מחטאי, "וכל עונותי מחה וכו'"), -
כל הבקשות הללו – מוחל לו הקב"ה מיד, בלי שום ספק וספק ספקא בעולם.
– אם הקב"ה מוחל לו, אלא בודאי הוא מוחל לו, וכמו שאנו מברכין בכל תפלת י"ח
– תפלת "שמונה עשרה", תיכף
– מיד לאחר, שמבקשים "סלח לנו כו'"
– הרי מיד לאחר שמבקשים "סלח לנו", אומרים: "ברוך אתה ה' חנון המרבה לסלח", -
מברכים מיד על סליחתו ומחילתו של הקב"ה, והרי
– הדין הוא: ספק ברכות להקל, -
ולא לברך, משום חשש ברכה לבטלה.
– שלכן, אם אדם מסופק אם עליו לברך ברכה מסויימת או לא, עליו להקל ולא לברך. שאם היה עדיין ספק אם הקב"ה מוחל או לא, כיצד ניתן לברך "חנון המרבה לסלוח"? אלא אין כאן שום ספק כלל, מאחר שבקשנו "סלח לנו" "מחל לנו", -
ודאי הדבר שהקב"ה מוחל לנו, ואלו לא היינו חוזרים וחוטאים - היינו נגאלין מיד, כמו שאנו מברכין: "ברוך אתה ה' גואל ישראל".
– שהקב"ה גואל את בני ישראל, שכן, אחרי תשובה ומחילה, באה הגאולה מיד. מדוע, אכן, אין הגאולה באה בפועל? – הרי זה מפני שחוזרים וחוטאים. והרי אפלו במדת בשר ודם כן, שצריך האדם למחול תכף ומיד שמבקשים ממנו מחילה, ולא יהא אכזרי מלמחול, -
אלא עליו למחול מיד, ואפלו בקוטע יד חברו, -
ומבקש מחילה מחבירו – על חבירו למחול לו, כדאיתא
– כאמור בגמרא בסוף פרק ח דבבא קמא, ואם בקש ממנו ג' פעמים ולא מחל לו - שוב אין צריך לבקש ממנו, והגבעונים שבקש דוד המלך עליו השלום מהם מחילה בעד שאול שהמית את הגבעונים, ולא רצו למחל - גזר דוד עליהם שלא יבאו בקהל ה', שהם רחמנים וכו', -
שכיוון שחסרה לגבעונים הרחמנות ולא רצו למחול, אין הם שייכים לקהל ה', כדאיתא
– כאמור בפרק ח דיבמות.
– ואם כך הדבר במדתו של אדם, שעליו למחול כשמבקשים ממנו מחילה, הרי ובמדת הקדוש-ברוך-הוא, על אחת כמה וכמה לאין קץ.
– שהוא מוחל כשמבקשים ממנו מחילה.