אך ביאור הענין, למה אמרו רבותינו זכרונם לברכה שעולם הזה דוקא נברא בה' -
כיוון שהרי הסברנו, שהכוונה היא ל"ה' תתאה", בחינת ה"מלכות" ודיבור שלמעלה, שמהם הרי נבראים כל הנבראים (גם הנבראים של העולמות העליונים שלמעלה מהעולם הזה), כיצד, איפוא, אומרים, שדוקא העולם הזה נברא באות ה'? יסביר רבנו הזקן להלן, שהן אמת הדבר שריבוי הנבראים של העולמות העליונים הרוחניים בא גם כן מצירופי אותיות של הדיבור שלמעלה, שמפני שבצירופי הדיבור שלמעלה ישנם צירופים עד אין קץ ישנם גם כן נבראים עד אין קץ - אך, הנבראים הרוחניים שהם בעלי חכמה ודעת ויש להם ידיעה באלקות, באים מפנימיות אותיות הדיבור שלמעלה, שכפי שהוסבר לעיל זה בא מ"חכמה", שלכן הנבראים הרוחניים הם בעלי ענין של חכמה באלקות; ואילו העולם הזה והחיות שבו קטנים מדי מכדי שיוכלו לקבל ולסבול את האור והחיות של הצורה והפנימיות של האותיות, אלא האור והחיות של העולם הזה באים מהחומר והגוף של אותיות הדיבור (על דרך משל, כמו שהדבר באדם, שזה בא מהגוף, מההבל הנובע מהלב דרך הגרון, שהוא הבל וקול גשמי, כך גם למעלה הרי זה בא מההבל שלמעלה ומגוף האותיות), לכן אומרים חכמינו ז"ל על העולם הזה דוקא, שהוא נברא באות ה', המוסבת על ההבל שלמעלה, כפי שהוסבר לעיל. ובלשון רבנו הזקן: הנה ידוע לכל חכמי לב, כי ריבוי העולמות וההיכלות אשר אין להם מספר, כמו שכתוב: "היש מספר לגדודיו", -
הכוונה לעולמות ולהיכלות שלמעלה, שאין להם מספר. ובכל היכל וגדוד
– בהם יש כבר מספר כמו שכתוב: "אלף אלפין ישמשוני' ורבוא רבבן קדמוהי יקומון" – אך המספר הוא גדול מאד, שיש בהם אלף אלפין ורבוא רבבן מלאכים, וכן
– בנשמות, שיש בהן חמש מדריגות כלליות של נפש, רוח, נשמה, חי', יחידה, הן נפש-רוח-נשמה-חיה-יחידה
– נרנח"י, מדרגות לאין קץ, -
שישנן מדריגות לאין קץ במדריגת ובחינת "נפש", ובמדריגת ובחינת "רוח", עד במדריגה של "נשמה", "חי"', "יחידה", ובכל עולם והיכלות מריבוי היכלות שבאצילות-בריאה-יצירה
– שהן כולם עולמות רוחניים שלמעלה מעולם ה"עשיה", למעלה מהעולם הזה ולמעלה מעולם ה"עשיה" הרוחני – שכן, "עולם הזה" שהוא עולם ה"עשיה", מכוון לא רק לעולם הזה הגשמי, כי אם גם כולל את עולם העשיה הרוחני - הנה כל ריבויים אלו, ריבוי אחר ריבוי עד אין קץ ממש, -
שיש בהם כל כך הרבה נאצלים ונבראים בלי קץ ממש, הכל נמשך ונשפע מרבוי צרופי כ"ב אותיות דבר ה', המתחלקות
– כ"ב האותיות של הדיבור שלמעלה, מתחלקות גם כן לצרופים רבים עד אין קץ ותכלית ממש, -
אין קץ ואין סוף לצירופים הנוצרים מכ"ב אותיות הדיבור שלמעלה, כמו שכתוב בספר יצירה: שבעה אבנים בונות חמשת אלפים וארבעים בתים, -
בספר יצירה נקראות האותיות "אבנים", והמלים - "בתים", המלה מצטרפת מאותיות, כמו בית שמצטרף מאבנים, ומשבע אותיות אפשר לצרף חמשת אלפים וארבעים מלים שונות, מכאן ואילך צא וחשב מה שאין הפה יכול לדבר כו' -
ואין האוזן יכולה לשמוע - כל כך הרבה הן האפשרויות לצירופים הרבים המצטרפים מכ"ב האותיות. עד שבע אותיות מונה בספר יצירה מספר הצירופים הנוצרים משתי אותיות, שלש אותיות, עד שבע אותיות. ואילו למעלה משבע אותיות אפשרויות הצירופים הן כל כך רבות שהם בלי גבול, כך גם באותיות הדיבור שלמעלה, הרי ריבוי הצירופים שיכולים לצרף מהן, הוא בלי קץ ותכלית, ומריבוי הצירופים באים ריבוי הנבראים, שהם ריבוי עד אין קץ. והגם שיש במעלות ומדרגות המלאכים ונשמות
– לא רק הרבה מלאכים ונשמות, אלא גם כמה וכמה מיני מעלות ומדרגות חלוקות לאין קץ, גבוה על גבוה -
מדריגה אחת - למעלה מהמדריגה השניה, למרות שגם המדריגה הראשונה נעלית ביותר. ואם כל ריבוי הנבראים באים מאותיות הדיבור שלמעלה - ההבדל הוא רק בהצגת וסדר האותיות - לא היה, הרי, צריך להיות, ההבדל בין מדריגה אחת לשניה, בבחינת גבוה על גבוה -, הנה הכל
– התחלקות המדריגות, גם גבוה על גבוה, נמשך לפי חלופי הצרופים - דכ"ב אותיות שבאים גם כן בחילוף הצירופים והתמורות דא"ת ב"ש - הוספת כ"ק רבינו, והתמורות בא"ת ב"ש כו' -
בסדר האחר של ה"אל"ף-בי"ת", הסדר של "א"ת ב"ש", שהאות אל"ף (האות הראשונה) מוחלפת באות תי"ו (האות האחרונה), והאות בי"ת (האות השניה) מוחלפת באות שי"ן (האות השניה שלפני האחרונה) וכו'. (וכמו שנתבאר בפרק יב).
– ב"שער היחוד והאמונה" החלק השני של ספר ה"תניא". הרי, למרות שישנו ריבוי מדריגות כזה וחילוקי מדריגות עד אין קץ, אך דרך כלל, הנה כלם בעלי חכמה ודעת, -
ענינם הוא ענין החכמה ודעת באלקות, ויודעים את בוראם, מפני היות חיותם מפנימיות האותיות הנמשכות
– פנימיות האותיות נמשכות מבחינת חכמה עלאה, -
"חכמה עליונה", וכנזכר לעיל.
– לכן אומרים על כל הנבראים הנכללים בשם הכללי "עולם הבא", שהם נבראו ביו"ד, שכן חיותם באה מפנימיות ומאור אותיות הדיבור שלמעלה, הבא מהיו"ד של שם הוי'.אך העולם הזה השפל, עם החיות שבתוכו, קטן מהכיל ולסבל אור וחיות מבחינת צורת האותיות ופנימיותן, להאיר
– שהאור והחיות של פנימיות האותיות, יאיר בו, ולהשפיע בו בלי לבוש והסתר כמו ש
– פנימיות האותיות, מאירות ומשפיעות לנשמות ומלאכים, -
לנשמות ומלאכים זה מאיר ומשפיע בלי הלבוש וההסתר של חומר וגוף האותיות המתהווה מההבל, רק ההארה וההשפעה באה ונשפע לעולם הזה מבחינת חמר וגוף האותיות וחיצוניותם, שהוא
– חיצוניות האותיות, היא בחינת ההבל, -
כמו על דרך משל חיצוניות וגוף אותיות הדיבור באדם המתהווים מההבל הבא מהלב, והוא הבל גשמי, המתחלק לז' הבלים שבקהלת -
בפסוק ב"קהלת" מוזכרים שבעה ענינים של הבל: "הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל", "הבל" פעם אחת, "הבלים" לשון רבים, פעמיים, ביחד שלשה, עוד הפעם "הבל הבלים", שוב שלשה, "הכל הבל" עוד פעם אחת, וביחד שבע פעמים "הבל". שעליהם
– על שבעה ההבלים, העולם עומד, כמו שכתוב בזהר הקדוש.
– "עלמא לא אתקיים אלא על הבלים דאמר שלמה מלכא" – העולם אינו מתקיים אלא על ההבלים שאמר שלמה המלך, שהם שבעת ההבלים האמורים, והוא "מוצא פי ה'" המתלבש בעולם הזה וכל צבאיו
– כל הנבראים שבעולם הזה, להחיותם, -
שזה ההבל הבא מפי ה', מוצא פי ה', ובתוכו
– בהבל ובמוצא פי ה', מלבשת בחינת צורת אותיות הדבור והמחשבה, -
שלמעלה, הבאה - ממדותיו הקדושות ורצונו וחכמתו וכו', -
כמו באדם למשל, שאותיות הדיבור ואותיות המחשבה באות הרי בגילוי ממדותיו - שמפני שיש לו אהבה ותשוקה לדבר מסויים, לכן הוא חושב ומדבר אודות אותו דבר, והמדות באות מרצונו וחכמתו וכו', כך גם למעלה באות אותיות הדיבור והמחשבה שלמעלה בהתגלות, מהמדות הקדושות ומרצונו וחכמתו וכו', המיחדות
– מדותיו – הקדושות, ורצונו וחכמתו (הספירות), מיוחדות באין-סוף ברוך-הוא בתכלית -
הרי שהאור שמצורות האותיות, שהוא אור הבא ממדותיו הקדושות ומרצון וחכמה - נמצא רק בתוכו, בפנימיות של "מוצא פי ה'" המהווה ומחיה את העולם הזה, ואילו בגילוי אין הדבר כך. ומהיכן באה ההתהוות והחיות של העולם הזה ? - הרי זה מחיצוניות וגוף האותיות, "הבל" הדיבור שלמעלה. (וזהו שכתב האר"י זכרונו לברכה , שבחינת חיצוניות הכלים דמלכות דאצילות, המרמזות בה' של שם הוי"ה ברוך-הוא, -
"ה' תתאה" שהיא ספירת המלכות, הם ירדו ונעשו נשמה לעולם העשיה). וכן כתוב בתקונים
-
ב"תיקוני זוהר", שהיו"ד
– של שם הוי', הוא
– מאיר, באצילות כו', -
ו"ה' עילאה" – בעולם ה"בריאה", "ו"ו" – בעולם ה"יצירה", וה' תתאה מקננת
– ומאירה, בעשיה: - ארבע האותיות של שם הוי' הן האלקות של העולמות : הגילוי שמאיר בעולם "האצילות" הוא ספירת ה"חכמה" (יו"ד של שם הוי'), ו"חכמה" היא הרי הענין של ביטול באופנו הנעלה ביותר, של "הוא לבדו ואין זולתו" (כפי שרבנו הזקן אומר בהגה"ה שבפרק ל"ה (בחלק הראשון של ספר ה"תניא")), הרי "חכמה" זו מאירה בכללות עולם ה"אצילות", שבכל עניני עולם ה"אצילות" שורר אופן הביטול האמור; בעולם ה"בריאה" מאירה "ה' עילאה", ספירת ה"בינה" וכל הנבראים של עולם זה (גם נשמות וגם מלאכים) הם בעלי השגה גדולה באלקות; בעולם ה"יצירה" מאירות שש המדות, ועבודת הנבראים שבעולם זה, היא בענין ה"מדות", התפעלות של אהבה ויראה באלקות; ובעולם ה"עשיה" מאירה "ה' תתאה", ספירת ה"מלכות", ועולם זה - הוא עולם המעשה, ומעשה מתוך קבלת עול מלכות שמים. ברם, זהו הנשמה של עולם זה, הבאה מפנימיות צירופי אותיות הדיבור המלובשת בהעלם בחומר וגוף האותיות שהוא ה"הבל", ואילו התהוות וחיות העולם עצמו, הם רק מחיצוניות אותיות הדיבור - מה"הבל", ולכן עולם זה הוא עולם גשמי וחומרי.