יא. אגרת

הקודש זו מתחיל רבנו הזקן בלשון יחיד, "להשכילך בינה" (כלשון הפסוק שנאמר לדניאל),

למרות שהיא נשלחה ל"כלל", שכן, באגרת זו תובע רבנו הזקן אופן עבודה שלכאורה שייך רק ליחידי סגולה, שלא יהיה רצון כלל בענינים גשמיים, גם לא לאלה שמוכרחים לבריאות וברי-שימוש לעבודת ה'. כלומר, שהרצון לא יהיה ב"גשמיות" הענינים, אלא לרצות "ברוחניות" ובחיות האלקית שבענינים הגשמיים; ועד כדי כך, שאף אם חס ושלום חסר בענינים הגשמיים המוכרחים לאדם - בל יצטער מכך, אלא יהיה בשמחה מצד האמונה שלאמיתו של דבר זה טוב (כפי שיסביר באגרת זו) - אופן עבודה כזה, שייך, לכאורה, רק ליחידי סגולה.

לכן, מתחיל רבנו הזקן אגרתו הקדושה זו בלשון יחיד, "להשכיל ך בינה", להורות, שלאמיתו של דבר שייך הדבר לכל אחד מישראל, שכן, זה בא בעיקר מצד האמונה האמיתית, ואמונה הרי יש לכל יהודי, עליו רק לגלות לחיות באמונה זו.

"להשכילך בינה", כי לא זו הדרך ישכן אור ה', -

ביהודי, להיות חפץ -

לרצות, בחיי בשרים -

ב"חפץ" שהוא רצון של תענוג, לא רצון שרוצים את הדבר מפני שמוכרחים בו (בגלל תכלית), אלא רוצים את הדבר עצמו מפני שיש לו תענוג בו, הרי לא זו הדרך, שענין ה"חיי" ירצו בחיים הבשריים-גופניים, ושירצו ב"חפץ" את הגשמיות והגופניות של ובני ומזוני, -

שהרצון לילדים ולפרנסה יהיה "בחפץ" ותענוג מצד ה"גשמיות" של הענינים, כי על זה אמרו רבותינו זכרונם לברכה: "בטל רצונך כו'", -

מפני רצונו, דהיינו -

"בטל רצונך" אין משמעותו שיש לו רצון אלא שהוא מבטלו מפני שאין הוא הרצון העליון, אלא, כפי שהוא מפרש להלן, שמלכתחילה לא יהיה לו שום רצון במה שאינו רצון העליון, שיהיה רצונו בטל במציאות, ולא יהיה לו שום רצון כלל בעניני עולם הזה כלם, הנכללים -

בשלשת הענינים: בבני חיי ומזוני, -

למרות שאלה הם דברים שהאדם מוכרח בהם, והם נוגעים לעבודתו את הקב"ה, בכל זאת לא יהיה לו שום רצון בדברים אלה עצמם, אלא בעבודת ה' שבאה על ידי דברים אלה. זה פירוש "בטל רצונך" - שהרצון יהיה באופן של ביטול (בטל במציאות), לא כמו למשל התבטלותו של חכם קטן כלפי חכם גדול, שהן אמנם, הוא אכן בטל כלפיו, אך בכל זאת גם הוא בבחינת מציאות, אלא "ביטול במציאות" פירושו, שאין הוא נמצא כלל. כך גם ב"ביטול הרצון" אין הכוונה שיש לו רצון לדברים אלה, אלא שהוא מבטל רצונו אם אין זה רצון הקב"ה - אלא הכוונה היא שאין לו שום רצון לכתחילה. וכמאמר רבותינו זכרונם לברכה, -

שאצל האדם צריך להיות האופן ש"על כרחך אתה חי": - שגם ענין של "חיי", חיים, הוא כ"על כרחו" (בניגוד לרצונו), שכן, בחיים עצמם בתור חיים גשמיים - אין לו חיים כלל, וכל שכן שכך הדבר בנוגע ל"בני" ול"מזוני". אלא, כיצד אפשרי הדבר, שיהודי יפעול בתוכו שלא יהיה לו שום רצון כלל בענינים הגשמיים, אפילו לא במוכרחים ביותר? יסביר זאת רבנו הזקן להלן. ומביאורו יצא, שלא זו בלבד שאין לו שום רצון ותענוג בענינים הגשמיים, אלא גם כשחסרים לו ענינים אלה והוא סובל מכך חס ושלום, אין זה גורם לו צער, דבר שיש בו משום ראיה אמיתית שאכן אין לו שום תענוג בענינים אלה כאשר יש לו אותם. שכן, יש לפעמים שאדם אינו חש בתענוג בדברים מסויימים, אך אין זו הוכחה שבהעלם ובפנימיות אכן אין לו תענוג בהם; אפשרי הדבר שעמוק בפנימיותו יש לו תענוג בהם. ראיה לכך - שכאשר חסרים לו אותם דברים, הוא מצטער מכך. וצער הוא ההיפך מתענוג - הרי מה שהוא מצטער כשחסרים לו דברים אלה, מוכיח שכאשר יש לו אותם דברים - הוא מתענג מכך (למרות שאין הוא חש באותו תענוג); ואילו, אם אין הוא מצטער כשחסרים לו אותם דברים - הרי זה הוכחה אמיתית שאכן אין לו שום תענוג כאשר יש לו אותם דברים. ובלשון רבנו הזקן:

וביאור העניין, -

כיצד יכול אדם לפעול שלא יהיו לו חפץ ורצון בעניני העולם הזה, גם לא במוכרחים לו ביותר - הוא רק אמונה אמיתית ב"יוצר בראשית", -

בהקדוש ברוך הוא שיוצר הכל "בראשית" (בבחינה של "ראשית"), דהיינו שהבריאה "יש" מ"אין", הנקראת -

ה"אין" נקרא "ראשית חכמה", -

פירוש המלה "אין" כאן איננו שהדבר אינו קיים, אלא "אין" - אינו מושג, שכן אי אפשר הרי לומר שהבריאה היא מ"אין", מאפס, שהרי "ממך הכל", הכל בא מאלקות, שהוא ה"יש" האמיתי, אלא פירוש "אין" הוא - לא מובן ולא מושג, שכן, דבר שהנברא מבין אותו הוא קורא לו "יש", ואילו לדבר שהוא למעלה מהשגתו והבנתו לגמרי, הוא קורא "אין", שכן בעולם ההבנה שלו אין הדבר קיים. זה פירוש "יש מאין", "יש" הבא מה"אין" של חכמה. ו"חכמה" נקראת "ראשית", כמו שכתוב: "ראשית חכמה", היא הספירה הראשונה של השתלשלות, שכן, למעלה מ"חכמה" הוא למעלה מהשתלשלות ולמעלה לגמרי מלהיות מקור ל"יש" - אלא "חכמה" היא ראשית ההשתלשלות להיות מקור ל"יש". והיא חכמתו -

בחינת ומדריגת ספירת החכמה, שאינה משגת -

בהבנה, לשום נברא -

זהו "יוצר בראשית", הוא יוצר הכל ב"ראשית" של "חכמה", ו- הבריאה הזאת היא בכל עת ורגע, שמתהוים כל הברואים -

תמיד, "יש" מ"אין" מחכמתו יתברך המחיה את הכל. -

הוא מחיה את הכל לא רק באופן של חיות, כי אם גם באופן של התהוות, שהדבר נברא, וכיוון שזה "יש מאין", מן ההכרח שההתהוות תהיה תמידית. כפי שמוסבר בתורת החסידות, שבענין "עילה ועלול", כשהדבר הראשון משמש כסיבה בלבד לדבר השני, יכול ה"עלול" (המסובב) להיות קיים גם אחרי שה"עילה" (הסיבה) כבר לא נמצאת בו. ואילו ב"יש מאין", שזה התחדשות שלא היתה קיימת לפני זה לגמרי, שהרי ב"אין" לא קיים הענין של "יש" (אחרת - זה לא היה "אין", כי אם "יש"), מן ההכרח שהכוח המחדש יהיה תמיד בדבר שנתחדש, לפעול בו את החידוש ואת ההתהוות (וכפי שהוסבר ב"שער היחוד והאמונה" ב"מכל שכן" מקריעת ים סוף), כך - שבריאת והתהוות כל דבר היא תמידית, "ובטובו מחדש בכל יום תמיד", לא רק "בכל יום", כשההתחדשות ניכרת, אלא "תמיד", בכל רגע, ישנה הבריאה וההתחדשות מ"אין" ל"יש", ומהו "אין" זה ? - בחינת חכמתו יתברך שלמעלה מהשגה. וכשיתבונן האדם בעמק הבנתו, ויציר בדעתו -

אחרי שיבין את הדבר, יצייר את הדבר לפניו, שיהיה כאילו מצוייר הדבר לפניו, כמי שמתבונן בתמונה מצויירת, הויתו -

ובריאתו, "יש" מ"אין" בכל רגע ורגע ממש -

כלומר, שבכל רגע פועלת בו בחינת ה"אין" של חכמתו יתברך, - ואם כך, האיך יעלה על דעתו כי רע לו, או -

שיש לו, שום יסורים מ"בני חיי ומזוני", או שארי יסורין בעולם, -

כיצד יכול לעלות בדעתו שרע לו ושהוא סובל יסורים? - הרי -

בשעה ש- ה"אין", שהיא חכמתו יתברך, הוא מקור החיים והטוב והענג, והוא -

בחינת העדן שלמעלה מעולם הבא, -

עולם הבא, גן עדן, שהוא מדת התענוגים הגבוה ביותר של הנשמה המתענגת מהבנת והשגת אלקות - זה גן בלבד הנמשך מ"עדן" שהוא מקורו, ובחינה זו מחיה ומהווה אותו תמיד, רק מפני ש -

דבר זה אינו מושג - לכן נדמה לו -

שיש לו, רע או יסורים, אבל באמת אין רע יורד מלמעלה, והכל טוב, רק שאינו מושג, -

ה"טוב" שבזה, לגדלו ורב טובו. -

ומפני היותו טוב גדול ביותר - הוא למעלה מהשגת האדם ומיכולתו להבין את הטוב הזה. כלומר, חיות כל דבר למעלה בשורשו, גם השורש של מה שיורד למטה בענין של רע ויסורים רחמנא ליצלן - הרי בשורש הוא דבר טוב באמת, אך בירידתו למטה, ישנו טוב שיכול לרדת למטה ושיראה שהוא טוב, וישנו טוב הנשאר במדריגה עליונה ביותר כפי שזה בתחילת ההתגלות, ששם זה למעלה מהשגה ולכן זה יורד למטה בלבוש של רע ויסורים, שכן, ה"טוב" שבו עדיין לא התגלה, כפי שרבנו הזקן מביא בפרק כ"ו שבחלק הראשון של ספר ה"תניא" (כשהוא דן באותו ענין) את הפסוק: "אשרי הגבר אשר תיסרנו י-ה", שיסורים באים מ"י-ה" של שם הוי', שזה ראשית ההתגלות של שם הוי', לפני שזה יורד ב"ו"ה" (ש"והנגלות - ו"ה נגלות", ו' וה' של שם הוי' הן "נגלות", מה שיורד בהתגלות, ואילו י"ה הן "נסתרות", הרי "תיסרנו", יסורים, באים מי"ה), הרי לאמיתתו של דבר מה שנראה לאדם כרע ויסורים, הוא טוב מצד שורשו, וכפי שמביא רבנו הזקן ב"לקוטי תורה", מ"נחום איש גמזו" שעל כל דבר אמר "גם זו לטובה", שמשמעו, לא רק שב מאוחר יצא מכך ענין של טובה, אלא שגם כעת הדבר טוב מצד השורש (ולאחר מכן יתגלה ה"טוב"). וזה עקר האמונה שבשבילה נברא האדם, להאמין ד"לית אתר פנוי מיניה", -

שאין מקום פנוי ממנו, אלא בכל מקום נמצא הקדוש ברוך הוא, ו"באור פני מלך חיים", -

כשהמלך נמצא עם אחד פנים אל פנים - הדבר מביא חיים לשני, כפי שמוסבר בענין המלכות למטה, שגם כשמישהו נשפט רחמנא ליצלן להיפך החיים, הרי אם הוא פוגש במלך, ממירים את משפטו והוא נשאר בחיים, שכן "באור פני מלך חיים", כך גם בענין ה"מלכות" שלמעלה, שהימצאו של הקדוש ברוך הוא, מלכו של עולם, בכל מקום - מביא חיים. ועל כן -

ולכן, "עז וחדוה במקומו", -

הימצאו של הקדוש ברוך הוא בכל מקום, צריכה לתת לאדם חוזק (של בטחון) וחדוה, בכל מצב שהוא נמצא, שהרי היכן שהוא נמצא, הוא "מקומו" של הקדוש ברוך הוא, וב"מקומו" הרי "עוז וחדוה", הואיל והוא רק טוב כל היום.