א. בהסכמתם
לספר ה"תניא", מציינים הרבנים בני הגאון המחבר ז"ל נ"ע (נדפסה ב"מבוא" ל"תניא"), שכל סימני "אגרת הקודש" (כולל גם ה"קונטרס אחרון" הבא אחרי "אגרת הקודש" ואגרות הקודש שלאחריו). נכתבו בכתב יד קדשו ובלשונו הקדוש של רבנו הזקן. השם " אגרת הקודש" ניתן, מפני שרוב הסימנים שבחלק זה, הם אגרות שנשלחו על ידי רבנו הזקן (אל חסידים) "להורות לעם ה' הדרך ילכו בה והמעשה אשר יעשון", ובגלל זה מצאו הרבנים, בני הגאון המחבר, לנכון לצרף אגרות קודש אלו לספר ה"תניא". בתחילת האגרת הראשונה, מדובר אודות המנהג שנתקן באותם הימים בין חסידים (מנהג שנהוג עד לימינו אנו), שבכל עיר או "מנין" של חסידים, מחלקים את הש"ס (וכפי שמובא בסוף "קונטרס אחרון" - שם דן רבנו הזקן שוב בענין זה - שבאם אין ב"מנין" אחד מספיק אנשים לכך, מצרפים אליהם אנשים מ"מנין" אחר), על מנת ללמוד אותו במשך השנה. ונהוג שאת הסיום והחלוקה מחדש לקראת השנה הבאה - עורכים בי"ט בכסלו או בכ"ד בטבת. [הרבי דיבר כבר פעמים רבות (בשעת סיום הש"ס), שכשם שבמלאכה הנעשית בשבת על ידי שני אנשים, הרי אם אין אותה מלאכה יכולה להיעשות על ידי אחד מהם, נקרא הדבר שכל אחד מהם עשה את כל המלאכה - כך הדבר גם לגבי ענין זה, שכיוון שלימוד וסיום הש"ס נעשים על ידי כל אלה המשתתפים בחלוקה (ומן הנמנע שכל אחד ילמוד את כל הש"ס בשנה אחת), הרי זה כאילו כל אחד למד והשלים את כל הש"ס].
באגרת זו מסביר רבנו הזקן, שלימוד ההלכות שבתורה שבעל פה, מוסיף עילוי (התעלות) בנפשו של יהודי גם בעבודתו הפנימית בהשגה ובהתבוננות בגדלות הוי', ובהתעוררות של אהבת ה' ויראת ה' שלו, וזה אוזר את הנשמה בגבורה ומייצב גם את ראשו ולבו של יהודי, שכלו ומדותיו.
אודות אגרת זו, סיפר הרבי הריי"צ נ"ע באחת משיחותיו (ב' בניסן תש"ח):
בשנת תרמ"ח, בהתוועדות שמחת בית השואבה, אמר הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק, שאת אגרת הקודש "פותחין בברכה" כתב רבנו הזקן בשלשה חלקים בשנים שונות.
בפעם הראשונה - כשהוד כ"ק רבנו הזקן החליט ללכת למזריטש, אז נתן למחונכיו פתק-התעוררות "פותחין בברכה" עד "והן בחינת הזרועות והגוף שבנפש".
בפעם השניה - כשהוד כ"ק רבנו הזקן שב ממזריטש ורבו הוד כ"ק המגיד ממזריטש, בפקודת מורנו הבעל-שם-טוב ובברכת מורו הקדוש ח"י, גילה מי הוא - הוד כ"ק רבנו הזקן - מטרת ירידת נשמתו הקדושה והאחריות הגדולה וסכנות נפשות רוחניות הקשורות בכך - כתב הוד כ"ק רבנו הזקן את חלקה השני של אגרת הקודש מ"אך מי הוא הנותן" עד "עד מיצוי הנפש".
הוד כ"ק רבנו הזקן מספר לבנו, הוד כ"ק אדמו"ר האמצעי, ולנכדו, הוד כ"ק אאזמו"ר הרה"ק "צמח צדק", את חוויותיו הפנימיות בשנים הראשונות מאז הודיע ומסר לו מורו הרב המגיד השליחות של מורו רבנו הבעל-שם-טוב. האמונה הפשוטה, אומר הוד כ"ק רבנו הזקן, שהיתה לנו, תלמידי הרב המגיד, בכ"ק הרב המגיד, יחד עם ההתמסרות של מסירות נפש אליו, העניקה לי תוקף עוז, לבצע את כל ציווייו של רבנו המגיד בדיוק גמור ובמסירות נפש פנימית ועצמותית.
כעבור כמה שנים, כשהאברכים, תלמידיי, התיישבו בעיירות ובישובים שונים, הרי לרגלי המעמסה שהטיל עלי כ"ק רבנו המגיד, וכדי לבצע, בעזרת השם יתברך, את הכוונה הפנימית של ירידת נשמתי לעולם זה - הוספתי באגרת "פותחין בברכה" את הקטע "ועתה הפעם כו' נא ונא. אך בשבתות כו' וכגון דא כו' ואין טוב אלא תורה וכו"'.
פותחין בברכה, לברך ולהודות לה' כי טוב. שמועה טובה שמעה ותחי נפשי, -
שמעתי שמועה טובה שהחייתה את נפשי, אין טוב אלא תורה, -
כשאומרים "טוב" הכוונה היא לתורה, כמאמר המשנה במסכת אבות, ועל איזה טוב של תורה אנו מדברים כאן? - "תורת ה' תמימה"
– שעל תורת ה' כפי שהיא "תמימה" הרי כתוב שהיא "משיבת נפש", היא מחיה ומרעננת את הנפש, זו השלמת כל הש"ס כלו -
סיום כל הש"ס כולו, ברב עיירות ומנינים מאנ"ש, -
חסידים, הודאה על העבר
– תודה על שעשו זאת בעבר, ובקשה על העתיד, -
ובקשה לעשות זאת גם בעתיד, כה יתן
– ה', וכה יוסיף ה' לאמץ לבם בגבורים, מדי שנה בשנה, בגבורה של תורה.
– כך יתן ויוסיף ה' (ותוספתו של השי"ת היא הרי הוספה יותר מאשר העיקר עצמו), לחזק ולייצב את לבותיהם בין החזקים (שגם ביחס לחזקים יהיה זה חזק) בגבורה ובחוזק שהתורה מעניקה. ולהודיע לבני אדם גבורתה של תורה שבעל פה וכחה עוז, -
גבורה של תורה, הכוונה לתורה שבעל פה דוקא, שכך הדבר בשורש התורה (בספירות העליונות), שתורה שבכתב היא ב"חכמה", וספירת החכמה היא הרי בקו הימין (חסד), ואילו תורה שבעל פה היא ב"בינה", וספירת הבינה ("אני בינה לי גבורה") היא בקו השמאל (גבורה). וכדי להודיע ענין הגבורה שמעניקה תורה שבעל פה לנשמתו של יהודי - פירש
– פירט והסביר, שלמה המלך עליו השלום: "חגרה בעוז מתניה כו'" -
"אשת חיל", כנסת ישראל ונשמות ישראל, חוגרת את מתניה ב"עוז" של תורה, ("עוז" היינו תורה, "אין עוז אלא תורה"), שהתורה מחזקת מתניה של נשמה, כשם שגבור מחזק את עצמו על ידי שחוגר עצמו בחגורה. מה הוא, איפוא, ענין ה"מתניים" ביחס לנשמה, שהתורה חוגרת ומחזקת אותם? - "מתנים", הם דבר המעמיד כל הגוף עם הראש הניצב ועומד עליהם, והם המוליכים ומביאים אותו
– את הגוף והראש, למחוז חפצו. וכמו שהוא בגשמיות הגוף, -
שה"מתניים" מעמידים ומייצבים את כל הגוף ומביאים אותו למקום שהוא רוצה להיות שם, כך הוא
– גם, בבחינת רוחניות הנפש האלהית, -
שעל ה"מתניים" של הנשמה, עומד כל הגוף של הנשמה יחד עם הראש של הנשמה, ודבר זה מביא את הנשמה לתכליתה הנכספת. מה הם, איפוא, ה"מתניים" של הנשמה? הרי זה - האמונה האמיתית בה' אחד
– שהוא, אין-סוף
– בלי קץ, ברוך-הוא, דאיהו ממלא כל עלמין
– שהוא ממלא כל העולמות בחיות פנימית המצומצמת ומותאמת לכל נברא במיוחד, וסובב כל עלמין, -
והוא סובב ומקיף כל העולמות ומחיה אותם בחיות שהיא למעלה מעלה מהם, ואשר לכן אין חיות זו יכולה להתקבל בהם בפנימיות, אלא היא מקיפה עליהם, ולית אתר פנוי מיניה, -
אין מקום (ומדריגה) שיהיה פנוי ממנו, שלא יהיה מצוי שם, למעלה עד אין קץ
– אין סוף וקץ לבחינת ההתעלות שלו והיותו נעלה מהעולם, ומהיותו "מופשט" מהעולם, ולמטה עד אין תכלית, -
שאין סוף וקץ לכוח ירידתו מטה מטה ולהתלבשותו בעולם באופן שהעולם מסתיר על האלקות – הרי, שה"אין סופיות" שלו היא גם למעלה וגם למטה. וכן לד' סטרין
– וכך הדבר כלפי ארבעת הצדדים, מזרח, מערב, דרום וצפון, בבחינת אין-סוף ממש, -
כל האמור הוא ביחס ל"מקום", בשש הקצוות של מקום: מעלה, מטה וארבע רוחות. וכן
– וכך הדבר גם בבחינת שנה ונפש, כנודע
– שכן, הבריאה מתחלקת ל"עולם", "שנה" ו"נפש" (כפי שכתוב בספר יצירה): עולם – מקום (מעלה, מטה וד' רוחות), שנה – זמן (עבר, הוה ועתיד) ונפש – חיות. הרי, כשם שהוא "אחד" ו"אין סוף" ב"עולם" (במקום), כך הדבר גם ב"שנה" (בזמן) וב"נפש". הנה אמונה זו נקראת בשם בחינת "מתנים", -
המתנים של הנפש, דבר המעמיד ומקיים את הראש, -
של הנפש, הוא השכל המתבונן ומעמיק דעת בגדולת אין-סוף ברוך-הוא בבחינת עולם-שנה-נפש, -
כפי שהוא אין-סופי במקום, זמן וחיות של כל הנבראים. אמונה זו מקיימת ומחזיקה את הראש, השכל, שכן היסוד עליו עומד ומתקיים השכל וההבנה בגדלות ה' הוא האמונה באחדות הוי'. וההתבוננות היא גם וברוב חסדו ונפלאותיו עמנו, להיות "עם קרובו", -
עם שהוא קרוב אליו, ולדבקה בו
– יתברך, ממש, כנודע
– וכפי שידוע, ממאמר -
חכמינו ז"ל: "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי עולם הבא", -
זאת מדוע? משום, שהוא
– העולם הבא, הוא רק זיו והארה מבחינה הנקראת "שכינה"
– והוא נקרא "שכינה" מפני שהוא השוכן כו', -
בנבראים ומחיה אותם. ואם כן הרי זו בחינה ומדרגה שיש לה שייכות לנבראים, שכן הגילוי בגן עדן, שאליו מתכוונים כאן במשמעות "עולם הבא", הוא רק – הארה מבחינת "שכינה", ונברא
– והעולם הבא וגן העדן נבראו, ביו"ד אחת
– באות אחת, יו"ד, משמו יתברך
– כמאמר חכמינו ז"ל על הפסוק: בי"ה ה' צור עולמים", כו', אבל
– ואילו, תשובה ומעשים טובים מקרבין ישראל לאביהם שבשמים ממש, למהותו ועצמותו כביכול, -
למהות ולעצמות הקב"ה עצמו, שהוא בחינת אין-סוף ממש, וכמו שכתוב: "הודו
– בלבד, הוא על ארץ ושמים, -
החיות של ארץ ושל שמים היא הוד וזיו בלבד ממנו יתברך, וירם קרן לעמו כו'", -
ולעמו ישראל ההמשכה היא מ"קרן", מ"עצמות". "קרן"
הוא הרי עצם הדבר, ו"וירם קרן לעמו" היינו, שלבני ישראל (עמו) ההמשכה היא עצמית מ"אין סוף", "אשר קדשנו במצותיו וצונו כו'".
– כלומר, שבמצוות העלה אותנו להתעלותו הוא, לקדושה מה שהוא קדוש ומובדל מהעולם, בחינת "סובב כל עלמין", כנזכר לעיל בפרק האחרון של "אגרת התשובה", ולפני כן בחלק הראשון, וכשאדם מתבונן בחסדו הגדול של הקב"ה אתנו, להיות עם קרובו ודבוקים בו יתברך ממש, צריך הרי הדבר לגלות ולעורר - ו"כמים הפנים כו'" , להוליד מתבונה זו
– שהוא מבין גדלותו של הקב"ה וחסדו הגדול אתנו, דחילו ורחימו
– יראה ואהבה, שכליים
– הנולדות באמצעות השכל, או טבעיים, -
האהבה והיראה שישנן בטבע בכל נשמה של יהודי, והשכל וההתבוננות מגלים אותן בלבד , להיות
– אצלו, בחינת "צעק לבם אל ה'", -
לבם צעק והתגעגע להקב"ה לדבקה בו. זוהי אהבה באופן של "צעקה", געגועים ודביקות. או
– שההתבוננות תעורר בו בחינת
– אהבה של רשפי אש ושלהבת עזה, בבחינת "רצוא", -
צמאון וכליון להקב"ה, ואחר כך
– אחרי שהתעורר ב"רצוא", שהוא רוצה להיכלות ולהיכלל בהקב"ה, עליו להיות לאחר מכן בבחינת "שוב", -
לשוב אל מקומו, נשמה בגוף תוך ביטול אל הקב"ה, להיות
– כך שיהיה, פחד ה' בלבו ולבוש מגדולתו כו', -
שהיראה תהיה בבחינתה הנעלית, להתבייש בפני גדלותו של הקב"ה, בושה המונעת אותו מלעשות דבר שהוא רע בעיני הקב"ה, והוא
– הבחינה של יראה, פחד ובושה, היא בחינת "שמאל דוחה", -
בחינת שמאל וגבורה שלמעלה, הדוחה שלא לעמוד בקירוב של אהבה (הבאה מ"ימינו תחבקני" ) אלא בפחד ובושה, כמו שכתוב במתן תורה : "וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק
– ההתגלות של מתן תורה פעלה בבני ישראל יראה וביטול המתבטאים בנסיגה לאחור, שירא לגשת אל הקודש, כו'", והן
– האהבה והיראה, הן בחינות הזרועות והגוף שבנפש: אהבה – חסד, היא "דרועא ימינא" (יד ימין), ויראה – גבורה, היא "דרועא שמאלא" (יד שמאל) .