ומה שמשבחים ומברכים את ה' "חנון המרבה לסלח"

– כל השבחים שמשבחים בהם את הקב"ה ב"שמונה עשרה" הם הרי דברים שרק הקב"ה עושה אותם ולא האדם, ואם משבחים את הקב"ה שהוא מרבה לסלוח הרי הכוונה היא גם שרק הוא עושה כך; כיוון שאנו אומרים, שגם מדתו של אדם היא כך, שעליו למחול כשמבקשים ממנו מחילה, איזה שבח יש בכך להקב"ה? – אלא, השבח להקב"ה מתבטא בכך שהוא "המרבה"

– לסלוח, דייקא, -

דוקא, וכמו שכתוב בעזרא: "ורב לסלח", דהיינו שבמדת בשר ודם, אם יחטא איש לאיש ובקש ממנו מחילה ומחל לו ואחר כך חזר לסורו

– וחטא שוב כנגדו, קשה מאד שימחל לו שנית, ומכל שכן בשלישית ורביעית, -

אם מחל לו והוא שוב חטא נגדו, בודאי שקשה הדבר מאד למחול לו שוב בפעם השלישית ובפעם הרביעית. אבל במדת הקדוש- ברוך-הוא אין הפרש בין פעם אחת לאלף פעמים, כי המחילה

– שמוחל הקב"ה, היא ממדת הרחמים, -

של הקב"ה, ומדותיו הקדושות

– של הקב"ה, אינן בבחינת גבול ותכלית, אלא בבחינת אין-סוף, -

בלי גבול ותכלית, כמו שכתוב: "כי לא כלו רחמיו", -

שמדת הרחמים של הקב"ה היא בלי סוף. ולגבי בחינת אין-סוף אין הפרש כלל בין מספר קטן לגדול, דכלא קמיה כלא ממש חשיב, -

שכן, הרי לפניו אינו נחשב לכלום, ומשוה קטן וגדול וכו'.

– הרי שאין הבדל כלל אם שהוא מוחל בפעם הראשונה או הרבה פעמים, ולכן "מעביר אשמותינו בכל שנה ושנה", וכל החטאים שמתודים

– עליהם, ב"על חטא" מדי שנה, אף שחזר ועבר עליהם - חוזר ומתודה עליהם ביום הכפורים בשנה הבאה, וכן לעולם. ו"בכל שנה ושנה" לאו דוקא, אלא כמו כן בכל יום ויום ג' פעמים מברכים: "ברוך אתה ה' חנון המרבה לסלח"; -

על המחילה שהקב"ה מוחל אז, וכמאמר רבותינו זכרונם לברכה: תפלה כנגד תמידין תקנוה, ותמיד של שחר היה מכפר על עברות הלילה, ותמיד של בין הערבים

– היה מכפר, על

– עבירות, של יום, וכן מדי יום ביום לעולם; -

היתה המחילה שמחל הקב"ה על העבירות על ידי קרבן התמיד (ועתה על ידי תפלה ותשובה). אך, במה מתבטא ההבדל בין המחילה שבכל יום, למחילה של יום כיפור, שאנו אומרים "מעביר אשמותינו בכל שנה ושנה" – המוסב על יום כיפור? - אלא שיום הכפורים מכפר על עברות חמורות, והתמיד, שהוא קרבן עולה, מכפר על מצות עשה בלבד, וכן

– גם, התפלה בזמן הזה

– כשאין אפשרות להקריב קרבנות, עם התשובה, -

שבשעת התפלה, תפלה היא הרי במקום קרבנות התמיד – היא גם כן מכפרת רק על מצות עשה בלבד, כנזכר לעיל.

– שבשעת התפלה מברכים "חנון המרבה לסלוח" – על המחילה שמוחל אז הקב"ה. ואין זה

– ענין של "אחטא ואשוב", -

שחכמינו ז"ל אומרים על האומר כך: "אין מספיקין בידו לעשות תשובה", שלכאורה קשה: אם שלש פעמים ביום אומרים "חנון המרבה לסלוח" מפני שעושים אז תשובה, ובינתיים ישנו שוב ענין החטאים, הרי שהוא עוסק תמיד בחטא ובתשובה על החטא? כי

– "אחטא ואשוב", הינו דוקא שבשעת החטא היה יכול לכבש יצרו, אלא שסומך בלבו על התשובה, -

שיעשה לאחר מכן, ובגלל כך אין הוא כובש את יצרו הרע וחוטא, ולכן הואיל והתשובה גורמת לו לחטא

– שהרי הוא סומך על התשובה, ולכן הוא חוטא, "אין מספיקין וכו'".

– בידו לעשות תשובה, ואף גם זאת

– בשעה שהוא סומך על תשובתו המאוחרת, וזה גורם לו לחטוא, הרי, "אין מספיקין" דייקא, -

חכמינו ז"ל משתמשים בלשון "אין מספיקין" דוקא, שלא עוזרים לו בכך, על ידי מתן אפשרות לעשות תשובה, אבל אם דחק ונתחזק ונתגבר על יצרו ועשה תשובה - מקבלין תשובתו.

– כל האמור הוא בשעה שישנו הענין של "אחטא ואשוב", כי בשעת החטא הוא סומך על התשובה, אבל אנו שמבקשים בכל יום: "סלח לנו" - אנו מקדימין לבקש: "והחזירנו בתשובה שלמה לפניך", -

שהתשובה תהיה שלמה, דהיינו שלא נשוב עוד לכסלה, -

שלא נחטא עוד, וכן ביום הכפורים מבקשים: "יהי רצון מלפניך שלא אחטא עוד"

– הרי שאין הוא סומך על התשובה, באופן שתגרום לו לחטוא – ולכן מספיקין ומספיקין, -

מעניקים ומעניקים לו ההזדמנות לחזור בתשובה, כמאמר רבותינו זכרונם לברכה: "הבא לטהר מסיעין אותו" - "הבא" דייקא, -

דוקא, לשונם של חכמינו ז"ל " הבא לטהר" מדוייק הוא, והכוונה היא מיד שבא

– לעשות תשובה – עוזרים לו מיד, ואי לזאת, גם הסליחה והמחילה היא מיד.