ג.

"וילבש

– לבוש של צדקה כשריון, -

המגין על הגוף, וכובע ישועה בראשו". -

למרות שהפסוק מוסב כלפי הקב"ה, שהוא ילבש לבושים של צדקה וישועה לבני ישראל, ולבושים של נקמה (כפי שהוא מסיים בפסוק) כלפי אומות העולם, אך כיוון שהכלי לקליטת (או להתהוות) הענינים שלמעלה - נוצר מן הענינים שבני ישראל עושים למטה מעין ודוגמה מהם, הרי הכוונה היא (גם), שבעבודת הצדקה של בני ישראל ישנו הענין שצדקה היא לבוש, כמו שריון המגין על הגוף, וכובע ישועה בשביל הראש, ודרשו רבותינו זכרונם לברכה: מה שריון זה כל קליפה וקליפה

– מהן מורכב השריון, מצטרפת לשריון גדול, אף צדקה - כל פרוטה ופרוטה

– שנותנים לצדקה, מצטרפת לחשבון גדול. -

לכאורה, אותו דבר שמובן במשל מובן מאליו גם בנמשל: כשם שבשריון מתהווה מפרטים רבים - ענין גדול אחד, כך בנמשל, מתהווה מהרבה פרטים ענין וחשבון אחד גדול, מה מוסיף, איפוא, המשל, שבלעדו לא היו מבינים את הדבר בנמשל? אלא הפירוש הוא: פרוש, שהשריון עשוי קשקשים

– כעין קשקשי הדג, על נקבים, והם

– הקשקשים, מגנים שלא יכנס חץ בנקבים, וככה הוא מעשה הצדקה: - שגם בצדקה ישנו הענין של נקבים וקשקשים המגינים על הנקבים, כפי שיסביר להלן, את זה מוסיף המשל על הנמשל, שישנו ענין של נקבים, והקשקשים – הפרוטות – מגינים על הנקבים.

ובאור הענין, -

מהו ענין ה"נקבים" שה"קשקשים" של מעשה הצדקה מגינים עליהם? כי גדולה צדקה מכל המצות, שמהן

– מהמצוות בכלל, נעשים

– נוצרים, לבושים להנשמה, -

כדי שהנשמה תוכל לקבל את הגילוי של גן עדן ושלא תתבטל, היא זקוקה ללבושים שבאמצעותם תוכל לקבל את הגילוי. לבושים אלה מתהווים ממעשה המצוות, הנמשכים

– הלבושים נמשכים, מאור-אין-סוף ברוך-הוא

– ומכיוון שהם באים ממקום שהוא אין סוף, לכן אפשר לקבל על ידם הגילוי של גן עדן שהוא גילוי של אין סוף ובלי גבול, מבחינת "סובב כל עלמין"

– שהוא אור שאינו מצומצם לפי ערך הנבראים, להתלבש בפנימיות גלויה בהם, כי אם בחינה של סובב ומקיף מעליהם, ואור זה פועל בהם בהיותו למעלה מהם, (כמבאר הפרוש

– של, "ממלא כל עלמין" ו"סובב כל עלמין" בליקוטי אמרים, -

בחלק הראשון של ספר ה"תניא", עין שם)

– לבושים אלה שמבחינת "סובב כל עלמין", מתהווים באתערותא דלתתא, -

בהתעוררות שמלמטה, היא מצות ה' ורצון העליון ברוך-הוא. -

שכיוון שהמצוה היא רצון העליון, הבחינה של רצון (שהוא כח מקיף) וסובב - לכן נמשכים על ידה לבושים מבחינת "סובב כל עלמין". ועקר המשכה זו מאור-אין-סוף ברוך-הוא, הוא לבוש ו"אור מקיף" לי' ספירות -

של ארבעת העולמות, דאצילות-בריאה-יצירה-עשיה, המשתלשלות -

עשר הספירות של ארבעת העולמות, משתלשלות מעלה לעלה וממדרגה למדרגה כו', הנקראות -

הספירות נקראות, בשם "ממלא כל עלמין". -

ההמשכה מאור אין סוף ברוך הוא וסובב כל עלמין הנמשכת על ידי המצוות, נעשית בעיקר לבוש ומקיף להשתלשלותן של הספירות. ברם, לכאורה, כיוון שהספירות עצמן הן הרי אלקות - האלקות - של העולמות, מדוע, איפוא, נדרשת המשכה מאור אין סוף כלבוש לספירות? פירוש, -

הכוונה היא, כי אור-אין-סוף ברוך-הוא מתלבש ומאיר בתוך כל השתלשלות העשר ספירות -

של העולמות, דאצילות-בריאה-יצירה-עשיה, -

כלומר, הוא מאיר בהם בפנימיות, באופן של התלבשות, והוא המאציל העשר ספירות דאצילות, המשתלשלות לבריאה-יצירה-עשיה, -

כידוע שהספירות והפרצופים של עולם ה"אצילות", מאירים בעולמות "בריאה", "יצירה", "עשיה", והם מהווים האלקות שבעולמות אלה. אך, כיצד מתבצעת ההאצלה של הספירות של עולם ה"אצילות" ומה שאור אין סוף מאיר, בהשתלשלות הספירות של שאר העולמות? הרי זה - על ידי צמצום עצום המבאר ב -

ספר עץ חיים, -

שאין זה סתם צמצום ומיעוט של האור, אלא, זהו סילוק של האור באופן שאור שהוא אין סוף ובלי גבול יוכל להיות נאצל ולהאיר באופן של גבול, ונקרא "אור פנימי", -

אור המתלבש בפנימיות, שכן הוא מצומצם לפי ערך הדבר שבו הוא מתלבש. ועל ידי קיום המצות נמשך "אור מקיף" הנזכר לעיל, ומאיר תוך העשר ספירות דאצילות-בריאה-יצירה-עשיה, ומתיחד עם ה"אור פנימי", -

הרי מאיר אז בתוך האור הפנימי (בסדר ההשתלשלות) אור שהוא בבחינת אין סוף, ונקרא "יחוד קודשא-בריך-הוא -

מה שהוא קדוש ומובדל, למעלה מהעולם, בחינת "סובב כל עלמין", ושכינתיה", -

עם האור הפנימי הנקרא "שכינה", על שם ששוכן ומתלבש בהשתלשלות, כמו שנתבאר במקום אחר, -

שעל ידי מצוות נעשה יחוד של קודשא בריך הוא עם השכינה שלו, שלכן אומרים לפני קיום המצוות "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתי"', שכן המצוות "פועלות" יחוד זה, המשכת אור ה"סובב כל עלמין" הנקרא "קודשא בריך הוא" – באור ה"ממלא כל עלמין" הנקרא "שכינה". זה, אם כן, עיקר ההמשכה הנמשכת מאור אין סוף על ידי מצוות – ההמשכה מאור אין סוף בהשתלשלות הספירות של העולמות, ומהארה דהארה מ"אור מקיף" הנזכר לעיל, על ידי צמצום רב, נעשה לבוש לבחינות נפש-רוח-נשמה של האדם בגן עדן התחתון והעליון, שיוכלו

– הנפש – רוח – נשמה של האדם, ליהנות ולהשיג איזה השגה והארה מאור-אין-סוף ברוך-הוא, -

המאיר בגן עדן, בהעדר לבוש זה, לא היתה הנשמה, שהיא בעלת גבול, יכולה לקבל ולהשיג הארה מאור אין סוף שהוא בלי גבול, כמו שמבואר במקום אחר.

– להלן ב"אגרת הקודש". וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: "שכר מצוה בהאי עלמא ליכא", -

שכר מצוה בעולם הזה – אין. אין חכמינו ז"ל אומרים ששכר מצוה אינו ניתן בעולם הזה כי אם בעולם הבא, אלא הם אומרים, שבעולם הזה אין שום שכר מצוה. כי בעולם הזה הגשמי ובעל גבול ו

– החיות שבו הוא ב- צמצום רב ועצום מאד מאד, אי אפשר

– לכן, להתלבש

– בעולם הזה, שום הארה מאור-אין-סוף ברוך-הוא, כי אם

– אלא, אך ורק על ידי

– באמצעות י' ספירות, הנקראים "גופא" בזהר הקדוש: -

כפי שרבינו הזקן מסביר מיד להלן שכהשוואת הגוף לנשמה, שהגוף הוא באין ערוך לגבי הנשמה, כך הספירות הן באין ערוך לגבי אין סוף, ומאחר שהשכר למעשה המצוות הוא המשכה מ"אין סוף" – אין הוא יכול להתלבש בעולם זה, ולכן "שכר מצוה בהאי עלמא – ליכא", אין בעולם הזה סוג המשכה התלבשותית כזו, שכן, ההמשכות המתלבשות בעולם זה באות רק על ידי העשר ספירות הנקראות בזוהר הקדוש "גופא", "חסד דרועא ימינא כו'".

– חסד – נקרא זרוע ימין, וגבורה – זרוע שמאל, וכך הלאה. לפי, שכמו שאין ערך לו להגוף הגשמי לגבי הנשמה, כך אין ערך כלל לי' ספירות דאצילות לגבי המאציל העליון אין-סוף ברוך-הוא, כי

– שכן, אפלו חכמה עלאה, -

עליונה, שהיא ראשיתן, -

של העשר ספירות, היא בבחינת עשיה גופנית לגבי אין-סוף ברוך-הוא, -

כשם שעשיה גופנית של האדם מרוחקת מעצם הנפש שלו, כמו שנתבאר בלקוטי אמרים.

– בחלק הראשון של ספר ה"תניא", בהגהה שבפרק ב'. ואי לזאת, -

ולכן, במעשה הצדקה וגמילות חסדים, שאדם אוכל מפרותיהן בעולם הזה, -

הרי, אם בצדקה וגמילות חסדים יש לאדם משהו מהשכר – הפירות – בעולם הזה, הכוונה היא שבמצוות אלו אכן יורד לעולם הזה משהו מהאור הנזכר לעיל, וזאת מפני ש- יש נקבים, על דרך משל, בלבוש העליון המקיף על

– בחינת "גופא", הם הכלים די' ספירות, -

שמשהו מהכלים של עשר הספירות ירדו דרך הנקבים לעולם הזה, להאיר מהם ולהשפיע אור ושפע מ"חסד

– שהוא בחינת דרועא ימינא"

– הזרוע הימנית, נמשך אורך ימים בעולם הזה הגשמי, ועושר וכבוד

– נמשכים בעולם הזה, מ"דרועא שמאלא", -

מספירת הגבורה שהיא בחינת הזרוע השמאלית, וכן

– נמשכת השפעה למטה בתפארת

– מספירת התפארת, והוד והדר וחדוה וכו': -

נמשכים למטה מספירות הוד, יסוד, וכו'. כל האמור הוא השפעה הנמשכת למטה על ידי הנקבים למשל הנוצרים בלבוש ובאור המקיף הנמשך בתוך הספירות. אך כדי שלא יינקו החיצונים למעלה

– הקליפות, מאור ושפע המשתלשל ויורד למטה מטה עד עולם הזה הגשמי, -

בשעה שההשפעה מתצמצמת כל כך, הרי זה נותן מקום שיוכלו החיצונים לינוק מזה. כשמאיר האור כמו שהוא, הרי הכלי לקליטתו הם רק הספירות וענינים של קדושה; ואילו כשהאור יורד למטה אחרי צמצומים רבים עד לעולם הזה הגשמי, יש מקום ח"ו שהחיצונים יוכלו לקבל יניקה מאור זה, וכן למטה

– וכך גם למטה יש צורך להגן על האדם ולשמרו ולהצילו מכל דבר רע בגשמיות וברוחניות, -

שזה ענין שיכול להיות למטה על ידי יניקת החיצונים – ויש צורך למנוע זאת, לזאת

– ולכן, חוזר ומאיר אור המקיף וסותם הנקב, על דרך משל, -

הנקב שנוצר על ידי מעשה הצדקה וגמילות חסדים חוזר ונסתם, כדי שהחיצונים לא יוכלו לקבל שום יניקה מההשפעה הנשפעת על ידי הנקב למשל, שכן מהאור המקיף אין הם יכולים לקבל יניקה, כי הוא

– האור המקיף בא מבחינת אין-סוף וסובב כל עלמין כנזכר לעיל.

– שמשם אין החיצונים יכולים לקבל יניקה. הרי, שגם במעשה הצדקה וגמילות חסדים יש ענין של נקבים וקשקשים הסותמים את הנקבים. הנקבים משמשים כפתיחה באור המקיף ובלבוש, דרכה ירדו "פירותיהן" כשכר לאדם שבעולם הזה. והקשקשים הם האור המקיף הסותם את הנקבים שלא תוכל להיות יניקה לחיצונים, ולפי זה הרי זה מכוון למשל השריון העשוי מנקבים וקשקשים המגינים על הנקבים. וזהו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: -

כשם שבשריון מצטרפת כל קליפה וקליפה לשריון גדול, כך בצדקה "מצטרפת

– כל פרוטה ופרוטה, לחשבון גדול" דיקא, -

המלה "גדול" הוא בדיוק, "כי גדול ה' ומהלל מאד", בלי סוף ותכלית וגבול [חס ושלום]: -

הרי שעל ידי הפרוטות של צדקה ממשיכים מהבחינה של "גדול ה"', כפי שהוי' המרמז על עשר הספירות, י' חכמה, ה' בינה, ו' ששת המדות, וה' אחרונה מלכות – מקבל מ אין סוף והן בבחינת "גדולה" מ"אין סוף".