ב. - אגרת זו כתב רבנו הזקן לאחר ששב מפטרבורג, (שם היה כלוא במאסר כתוצאה מהלשנה שהוגשה נגדו בגין פרסמו תורת ושיטת החסידות.

שחרורו מהמאסר הביע (גם) הסכמה מצד הממשלה להתפשטות תורת החסידות.

כיוון שהמאסר היה הרי (כמאמר הרביים) תוצאה מקטרוג למעלה על שיטתו של רבנו הזקן, "להוריד" את תורת החסידות בשכל ובהבנה, כפי שהדבר מתבטא בחסידות חב"ד, ולהפיצה באופן שתגיע אל כל אחד מישראל,

הרי מובן, שהשחרור למטה בא כתוצאה מביטול הקטרוג למעלה, ואדרבה - ניתנה הסכמה וניתן כוח לפרסם את תורת החסידות לפי שיטתו של רבנו הזקן) –

אז כתב רבנו הזקן אגרת קודש זו סימן ב.

דבר המרמז, שאז החלה התקופה השניה בהתפשטות תורת ושיטת החסידות.

מעניין לציין, שכאן כתוב "פרק ב" אחרי שצויין שזה נכתב "אחר ביאתו מפ"ב".

בסימן כ"ז של "אגרת הקודש", שם מובאת, לפני הפנים של האגרת, הקדמה (המסבירה את המאורע שבגללו כתב רבנו הזקן אותה אגרת), כתוב בתחילה "סימן כ"ז", ולאחר מכן ההקדמה לאגרת. ואילו באגרת שלפנינו מובאת בתחילה ההקדמה ולאחריה "סימן ב'", וזאת מפני שסימן ב' - התקופה השניה (או בלשון החסידות "גדלות שני") החלה אחרי ביאתו מפטרבורג.

"קטנתי מכל החסדים ומכל כו'" -

מילים אלו אמר יעקב אבינו בתור הקדמה לבקשתו, שהקב"ה יציל אותו מעשו. למרות שהקב"ה הרי הבטיח לו "והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך", הרי שלא היה לו ממה לפחד? אלא כיוון ש"קטנתי מכל החסדים" - בגין כל החסדים שעשה אתו הקב"ה, נעשה יעקב קטן יותר והוא מפחד שהוא נתון במצב שהוא זקוק לבקש מחדש "הצילני נא", שהקב"ה יציל אותו. [מה שרבנו הזקן מביא מהפסוק רק המילים " מכל החסדים ", ואת המילים "ומכל האמת" אין הוא מביא בפירוש, רק המלה "ומכל" ו"וגומר" - הסביר פעם הרבי, שלפי פירוש רש"י, הכוונה ב"חסדים" היא שהקב"ה עשה אתו חסדים שלא הבטיח לו, והכוונה ב"אמת" מה שהקב"ה אימת וקיים ההבטחה שהבטיח לו במפורש. ואילו בגאולתו של רבנו הזקן, היו אמנם "חסדים" בגלוי, אבל "אמת" - קיום הבטחה גלויה לרבנו הזקן - הרי לא היה, שהרי לא היתה שום הבטחה גלויה לגאולתו. לכן אין רבנו הזקן מביא בפירוש "(ומכל) האמת". ומה שהוא מביא את המלה " ומכל " וגם מרמז על ה"אמת" ב"וגו'", הרי זה מפני שלאמיתו של דבר, קיימת הבטחה שהובטחה לכל אחד מישראל ההולך בדרך התורה והמצוות, ש"אם בחוקותי תלכו" יחולו עליו כל הברכות הכתובות לאחר מכן בפרשה, ובמיוחד לנשיא בישראל המוסר נפשו לפרסם שיטת החסידות. אלא, כיוון שלא היתה זו הבטחה מפורשת לרבנו הזקן בפרט, הרי ביחס אליו בפרט, ההבטחה היא באופן של העלם (לא בגלוי, שהכוונה היא אליו), לכן גם רבנו הזקן מרמז זאת באופן של העלם במלה "וגו"']. פרוש, -

שהרי רש"י מפרש, שה"קטנתי" בא כתוצאה מכל החסדים וכל האמת, כלומר, ש"נתמעטו זכויותי על ידי החסדים והאמת שעשית עמי". על כך אומר הרמב"ן "ואינו נכון בלשון הכתוב", שהרי בפסוק כתוב "קטנתי", אני נעשיתי קטן יותר ולא שהזכויות נתקטנו, מיעוט באיכות ולא מיעוט בכמות, והרמב"ן מפרש באופן אחר את ה"קטנתי", שאני קטן מדי לקלוט את כל החסדים והאמת. בהתאם לפירושו זה של הרמב"ן, הרי ה"קטנתי" אינו תוצאה מהחסדים והאמת, כי אם שהוא קטן מדי ואינו זכאי לכל החסדים והאמת. ברם, רבנו הזקן מפרש כפירוש רש"י, שה"קטנתי" הוא תוצאה מהחסדים והאמת, כפשטות הפסוק "קטנתי מכל החסדים ", ש מ החסדים והאמת נעשה "קטנתי". אלא שרבנו הזקן יפרש זאת באופן שה"קטנתי" מוסב אכן על האדם עצמו, שהוא עצמו התקטן כתוצאה מריבוי החסדים והאמת (ולא שה זכויות נתקטנו ונתמעטו ובגלל כך נתקטן גם הוא, אלא שה"קטנתי" הוא תוצאה ישירה מהחסדים והאמת). זה מה שרבנו הזקן אומר " פירוש ", כלומר, "קטנתי" מוסב אכן על האדם, ובכל זאת זה בא כתוצאה מהחסדים והאמת, שבכל חסד וחסד שהקדוש-ברוך-הוא עושה לאדם צריך

– האדם לעצמו, להיות שפל רוח במאד.

– להחזיק עצמו נמוך ביותר כתוצאה מהחסד שעשה אתו הקב"ה, כי חסד

– למעלה, בספירות העליונות, דרועא ימינא, -

הוא הבחינה של זרוע הימין, ענין של ימין וקירוב, "וימינו תחבקני", -

הימין שלמעלה מקיף את האדם, שהיא בחינת קרבת אלהים ממש ביתר שאת מלפנים, -

בחסד שעושה הקב"ה עם האדם, נעשה האדם קרוב יותר אל הקב"ה מאשר היה לפני שנעשה אתו החסד, וכל הקרוב אל ה' ביתר שאת והגבה למעלה מעלה - צריך להיות

– בתוך עצמו, יותר שפל רוח למטה מטה, -

עליו להחזיק עצמו נמוך מאוד מאוד, כמו שכתוב: "מרחוק ה' נראה לי".

– כשהקב"ה נראה לאדם על ידי החסד שהוא עושה אתו – צריך הדבר לפעול על האדם הרגשה של "מרחוק", להחזיק עצמו בריחוק ובנמיכות, או שהכוונה היא, שהכלי לקלוט את "ה' נראה לי" – הוא כשהאדם מחזיק עצמו "מרחוק" ובנמיכות. וכנודע, דכלא "קמיה" דוקא - כלא חשיב, -

וכידוע שהכל נחשב לגביו דוקא ככלום, אפילו המדריגה הנעלית ביותר, להיות "קמי"', להיות לפניו, קרוב אליו יתברך, היא "כלא חשיב", היא בטלה וכאילו איננה קיימת כלל (שכן, לגביו לא נחשב ולא קיים שום דבר), ואם כן כל שהוא "קמיה" יותר

– כל מי שהוא יותר "לפניו", קרוב יותר אליו יתברך, הוא יותר כלא ואין ואפס.

– כל אחת משלש המילים – "כלא", "אין" ו"אפס" – מבטאת אופן התבטלות מיוחד הבא מצד ה"קמי"', מצד הקירוב אליו יתברך, וזו

– היא בחינת ימין שבקדשה וחסד

– הנמשך לאברהם, -

כלשון הפסוק: "תתן אמת ליעקב חסד לאברהם", הרי זה בבחינה ובאופן של ביטול. שאמר: -

אברהם אבינו: "ואנכי עפר ואפר".

– החסד "פעל" על אברהם אבינו את תכלית הביטול, עד שהחזיק עצמו ל"עפר ואפר"; שכן, כיוון שהימין שבקדושה למעלה הוא כך – שענין החסד הוא ביטול – לכן פועל הדבר גם במי שנמשך אליו החסד – ענין ההתבטלות, וזו היא גם כן מדתו של יעקב.

– שהחסד פעל בו תכלית ההתבטלות. ובזאת התנצל

– יעקב, על יראתו מפני עשו, ולא

– היה, די לו בהבטחתו 4: -

של הקב"ה אליו: "והנה אנכי עמך כו'", -

"ושמרתיך בכל אשר תלך", מפני היות קטן יעקב במאד מאד בעיניו, מחמת רבוי החסדים

– כפי שאמר: "כי במקלי כו'", -

"עברתי את הירדן הזה ועתה הייתי לשני מחנות", וסבר ש- ואינו ראוי וכדאי כלל להנצל כו', וכמאמר רבותינו זכרונם לברכה: -

שיעקב פחד, "שמא יגרם החטא", -

שלא יינצל, שנדמה בעיניו שחטא.

– עד כדי כך פעל בו החסד ביטול והתקטנות, להחזיק עצמו במצב של חוטא. זה פירוש "קטנתי מכל החסדים", שריבוי החסדים פעל בו "קטנתי", להרגיש עצמו קטן ונמוך, עד לידי פחד שמא חטא, וזקוק הוא לכן לבקש מחדש "הצילני נא", למרות שכבר הובטח לו "והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך" וכו'. ההוראה מהאמור לכל אחד מישראל היא, שכל חסד שהקב"ה עושה אתו, צריך הדבר לפעול בו "קטנתי", להחזיק עצמו קטן ונמוך. מה שרבנו הזקן אומר "שבכל חסד וחסד", פירש פעם הרבי, שהכוונה היא לשני סוגי חסדים: ישנו חסד של סדר ההשתלשלות הבא בענין של חסד הנעשה עם האדם על פי הטבע, וישנו חסד שלמעלה מהשתלשלות הבא בענין של חסד הנעשה עם האדם באופן שלמעלה מן הטבע. לכן הוא אומר גם הטעם "כי חסד דרועא ימינא", שזה ענין אחד, ו"ימינו תחבקני", שזה ענין שני, שכן "חסד דרועא ימינא" הוא חסד של הספירות העליונות, חסד של סדר השתלשלות, שזה אור בכלי, כמו זרוע שהוא חיות וכוח באבר, ו"וימינו תחבקני" הוא ימין וחסד עליון שלמעלה מהשתלשלות, שמחבק (סובב) בלבד את האדם באופן של מקיף (ואינו מתלבש בפנימיות כמו חיות הזרוע באבר), מפני שזה למעלה מהתלבשות אורות בכלים. מה שאין כן בזה לעמת זה, -

הצד הנוגד לחסד של קדושה, הוא ישמעאל חסד דקליפה, -

שכן, הניגוד לחסד של קדושה, לאברהם, הוא ישמעאל, חסד של "קליפה"; והניגוד ליצחק, גבורה של קדושה, הוא עשו, גבורה של קליפה, שלגביו, אצל מי שהוא בבחינת ישמעאל - כל שהחסד גדול - הוא הולך וגדל בגבה וגסות הרוח ורןחב לבו. -

ועל יהודי להישמר ולהיזהר מאופן חסד זה של ישמעאל, שחסד זה לא יפעול ח"ו עליו גדלות וגסות הרוח, אלא עליו להשתדל שהחסד יהיה אצלו באופן של חסד של קדושה, כמו שהיה אצל אברהם ואצל יעקב, שהחסד פועל ביטול וענוה. ולזאת

– ולכן, באתי מן המודיעים מודעה רבה לכללות אנ"ש, -

לכל החסידים, על ריבוי החסדים אשר הגדיל ה' לעשות עמנו, -

שבחינת חסד הרי נקראת בשם "גדולה" (המדות העליונות כפי שהן מנויות בפסוק: "לך ה' הגדולה והגבורה" וכו', הרי הכוונה ב"הגדולה" היא למדת החסד), וגדולה מבטאת מדריגה גבוהה יותר בחסד מאשר חסד סתם, לכן אומר רבינו הזקן "אשר הגדיל ה' לעשות עמנו", החסד הגדול שעשה ה' אתנו – חסידים – בגאולתו של רבינו הזקן – יפעול חסד זה לאחוז במדותיו של יעקב - "שאר עמו" ו"שארית ישראל", -

בני ישראל נקראים הרי "שאר עמו" ו'שארית ישראל", שיש בהם המדה של "שאר" ושל "שארית", שמשים עצמו

– ומחזיק עצמו, כשירים ומותרות -

דבר שאין הוא עיקר כלל, אלא שיריים מדבר שהוא מיותר, ממש שאין בו שום צרך, לבלתי רום לבבם מאחיהם כו', -

המנגדים שגרמו למאסרו של רבינו הזקן, ולא להרחיב עליהם פה, -

שלא לדבר אליהם ברחבות ובתנועה של ניצחון, או לשרוק עליהם חס ושלום, הס מלהזכיר באזהרה נוראה, -

שלא לעשות זאת, רק להשפיל רוחם ולבם, במדת אמת ליעקב, מפני כל אדם, בנמיכות רוח, ומענה רך משיב חמה, "ורוח נכאה כו'", וכלי האי ואולי

– ועל ידי כל זה, ואולי, יתן ה' בלב אחיהם

– המנגדים, "כמים הפנים וגו'": - שזה יבטל התנגדותם וגם הם יתנהגו באופן כזה.