להלן יסביר רבנו הזקן, כיצד עושים את ה"שם" על ידי צדקה, כמו שכתוב בזוהר הקדוש: "מאן עביד שמא קדישא בכל יומא מאן דיהיב צדקה למסכנא" - שעל ידי נתינת צדקה לעני "עושים" את שם הוי', שכן, ירידת אותיות הדיבור שלמעלה, משרשן ב"חכמה", הרי זה צמצום גדול ביותר, כמו למשל חכם גדול המבין נפלאות חכמה, מצמצם חכמתו באות אחת, כך מתלבש הצמצום של חכמה ב"ה' תתאה" של שם הוי', "הבל" הדיבור, וזה בא מהחסד שלמעלה, שמצד החסד הוא מצמצם עצמו בצמצום זה, וכדי לעורר חסד זה - הרי זה על ידי החסד שאדם למטה עושה צדקה וחסד. הרי שבצדקה וחסד של יהודי למטה, הוא "פועל" את ההמשכה מהיו"ד של שם הוי' - "חכמה" - לה' של שם הוי' - "מלכות", - הרי שעל ידי צדקה הוא "עושה" וממשיך את שם הוי'. ובלשונו של רבנו הזקן: והנה, באדם התחתון למשל, מי שהוא חכם גדול להשכיל נפלאות חכמה, ומצמצם שכלו ומחשבתו באות אחד
– אחת, מדבורו, הנה זה הוא צמצום עצום וירידה גדולה לחכמתו הנפלאה - ככה ממש על דרך משל, ויותר מזה לאין קץ, היה צמצום גדול עצום ורב, כאשר "בדבר ה' שמים נעשו", בששת ימי בראשית, "וברוח פיו כל צבאם", היא
– "דבר ה"' הוא, אות ה' של שם הוי"ה ברוך-הוא, -
שהיא "אתא קלילא", -
אות "קלה", - לא זו בלבד שהיא אות אחת, היא גם נקראת "אתא קלילא", אות "קלה" שאין בה ממש. כמו שכתוב: "בהבראם" - "בה' בראם", -
כמו שכתוב : "בהבראם", ועל כך דרשו חכמינו ז"ל : "בה' בראם", באות ה' הוא ברא אותם, את תולדות השמים והארץ, שעליהם כתוב "בהבראם", היא
– האות ה', היא מקור הט' מאמרות שנמשכו ממאמר ראשון בראשית ד"נמי
– שגם הוא מאמר הוא" , -
על "בראשית" אומרים חכמינו ז"ל שגם הוא "מאמר" כמו שאר המאמרים שבהם כתוב הלשון "ויאמר", אלא שהוא המאמר הראשי והמקור לשאר המאמרות , היא בחינת חכמה הנקראת "ראשית".
– "ראשית חכמה", הרי, הירידה מ"חכמה", מקור ט' המאמרות, לדיבור, "מלכות" – היא צמצום גדול ביותר. אך אז
– בתחילת הבריאה, היתה המשכה וירידה זו
– מ"חכמה" ל"מלכות" – דיבור, בלי אתערותא דלתתא כלל, -
בלי התעוררות מלמטה כלל, "כי
אדם אין לעבד כו'" , -
לא היה הרי אז האדם שיעבוד ויעשה את ההתעוררות מלמטה, רק "כי חפץ חסד הוא" , -
הבריאה היתה מצד זה שהקב"ה הוא חפץ חסד, ו"עולם חסד יבנה" . וזהו "בהבראם""באברהם" ,
זה מה שחכמינו ז"ל אומרים על הפסוק "בהבראם" שזה אותיות "באברהם", כי
"חסד לאברהם" כו' .
– אברהם הוא בחינת חסד, וזהו "בהבראם – באברהם", שהבריאה היא ממדת החסד.אך אחר בריאת האדם – שענינו הוא "לעבדה כו'", - ולהמשיך המשכות על ידי התעוררותו מלמטה, אזי כל אתערותא דלעילא – כל התעוררות שמלמעלה לעורר מדת חסד עליון, הוא באתערותא דלתתא, - על ידי ההתעוררות והעבודה של האדם למטה, שהוא מעורר וממשיך את החסד העליון, בצדקה וחסד שישראל עושין בעולם הזה. – הרי, על ידי צדקה וחסד שיהודי עושה למטה, הוא ממשיך מהיו"ד של שם הוי' – מ"חכמה" – לה' של שם הוי' – "מלכות", - הרי שהוא "עושה" וממשיך את שם הוי'. לכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה : כל האומר אין לו אלא תורה בלי גמילות חסדים, אפלו תורה אין לו, אלא לעסק בתורה ובגמילות חסדים. כי הנה, הגם דאורייתא מחכמה נפקת , - למרות שתורה באה מ"חכמה", ובאוריתא מתקים עלמא , - ועל ידי תורה מתקיים העולם, ובאינון דלעאן בה , - ועל ידי אלה שעוסקים ומדברים בה (בתורה), כי בדבורם – דיבורי תורה, ממשיכים הארות והשפעות (נסח אחר: והשראות) חכמה עלאה – חכמה עליונה, מקור התורה לבחינת אותיות הדבור שבהן נברא העולם, כמאמר רבותינו זכרונם לברכה : "אל תקרי בניך אלא בוניך" – תלמידי חכמים שהם העוסקים בתורה, הם לא רק "בניך", הבנים שלך, אלא הם גם "בוניך", הם בונים ומקיימים את העולם על ידי לימודם תורה - הרי המשכה זו – מ"חכמה" לאותיות הדיבור, היא בחינת ירידה גדולה, ולזה צריך לעורר חסד עליון, הנמשך כמים – טבע המים שהם נמשכים ממקום גבוה למקום נמוך, כך גם נמשך החסד העליון שנמשל למים, ממקום גבוה למקום נמוך, - ממקום ומדריגה גבוהים למקום ולמדריגה נמוכים, וחסד זה נמשך באתערותא דלתתא, - בהתעוררות מלמטה, בצדקה וחסד תתאה, - על ידי צדקה וחסד הנעשים למטה בגשמיות, שממשיכים – ונותנים, חיים וחסד, להחיות רוח שפלים ונדכאים. – על ידי החסד והחיים שנותנים וממשיכים לעני שפל ונדכא, ממשיכים את החסד שלמעלה, כדי להמשיך "חיים" מבחינת "חכמה" שירד למקום נמוך – לאותיות הדיבור שהן מקור כל הנבראים. וזהו שכתוב : "אל יתהלל חכם בחכמתו כו', כי אם בזאת יתהלל כו', - השכל וידוע אותי , ומסיים שמשכיל באופן: כי אני ה' עשה חסד כו'", - הרי שמהללים את ה"חכמה" כשהיא עושה ופועלת חסד, שאז ה' עושה חסד, כי החסד – שהאדם עושה וממשיך את החסד שלמעלה, ש"אני ה' עושה חסד" – שבעשיה, הוא הממשיך חיי החכמה למטה, - שבאותיות הדיבור יומשך מקור הנבראים, כדי שזה יומשך למטה. ואם לאו – אם חסרה עשיית החסד, ישנו רק הענין של חכמה – של לימוד התורה בלבד, הרי נקראת "חכמתו" לבדו, - ככתוב "אל יתהלל חכם בחכמתו" – בחכמה שלו, בלי המשכת חיים ממנה – מה"חכמה" שלמעלה, חס ושלום.
