וזהו שאמר דוד המלך עליו השלום: -

שהוא בחינת גבורה: "מה רב טובך וגו'". -

ומסיים "אשר צפנת ליראיך", כלומר, שמדת הטוב והחסד אשר היא בבחינת העלם והסתר אצל כל מי ששורש נשמתו מבחינת שמאל, -

בחינת הגבורה, הנקרא -

בחינת הגבורה, בשם "יראיך", -

שעבודת מי ששורש נשמתו מבחינת ה"שמאל" - היא בבחינת יראה, גבורה וצמצום, כמדת בית שמאי, -

שכאמור שורשם הוא מבחינת ה"שמאל" והגבורה, אלא שהיא כלולה גם מבחינת הטוב והחסד, הנה אף שהוא טוב הגנוז וצפון -

שכן, מדת היראה והגבורה היא אצלם הרי בגילוי, אף-על-פי-כן הוא רב וגדול מאד כמו מדת הגדלה והחסד ממש שמבחינת ימין, -

כלומר, למרות שאצלם מדת החסד היא זו הכלולה בבחינת הגבורה (שכן שורש נשמתם הוא הרי מבחינת הגבורה, אין זה אלא מה שהוא כלול גם מחסד) - בכל זאת גם בחינה זו של טוב וחסד היא בבחינת "רב" ו"גדול" כמו בחינת החסד שב"ימין". ושתיהן -

בחינת החסד שמבחינת ה"ימין", ובחינת החסד הכלולה בבחינת ה"שמאל" והגבורה, שתיהן הן מבחינת גלוי בלי גבול ומדה ושעור. -

שזה הרי מדת החסד והגדולה - ענין של גילוי בלי מדה ובלי גבול, שכן המדה והגבול בגילוי זה באים ממדת הגבורה, ואילו מצד מדת החסד, הגילוי הוא בלי מדה ובלי גבול. וזהו שכתוב: "מה רב טובך", כלומר -

שזה מוסב על שני הענינים, גם על ה"צפנת" וגם על ה"חוסים בך", בלי גבול ומדה, בין הטוב "אשר צפנת ליראיך", -

הטוב שבהעלם והסתר, ובין -

הטוב, "אשר פעלת לחוסים בך", שהם בעלי הבטחון שמבחינת ימין, -

שכן ענין הבטחון קשור לענין האהבה, כלומר, כמו מי שיש לו אוהב שהוא אוהב אותו, הרי הוא בוטח שהלז יעשה לו רק טוב, כך גם ענין הבטחון בא מצד האהבה; הרי אלה שהם מבחינת "הימין" ועבודתם היא בבחינת חסד ואהבה - הם בעלי בטחון, וחסדם וטובם הוא גם כן בבחינת גלוי והתפשטות "נגד -

בפני בני אדם", ולא בבחינת צמצום והסתר כלל. -

בכך מתורץ מה שהפסוק מתחיל ב"אשר צפנת ליראיך", שהחסד צפון ומוסתר, ומסיים ב"פעלת לחוסים בך נגד בני אדם", שהחסד הוא בגילוי, בפני בני אדם - שכן, מדובר כאן אודות שני סוגי חסד: החסד שהוא אצל "יראיך", שהוא בהסתר והעלם, והחסד שהוא אצל ה"חוסים בך", אצל בעלי הבטחון שהם מבחינת ה"ימין" - והחסד אצלם הוא גלוי. (ומה שכתוב -

"(אשר צפנת) "ליראיך" ולא "ביראיך", -

שהרי, אם מדובר אודות בחינת החסד שישנה אצל יראי השם, היה צריך לומר " ב יראיך", אך כשכתוב " ל יראיך" נראה הרי שמדובר אודות החסד שלמעלה הניתן כשכר ל יראים? הינו משום שכל מה שהוא בבחינת העלם בכל נשמה, הנה בחינה זו אינה מלבשת תוך הגוף במחו ולבו, -

שכן המוח והלב אינם כלים לקלוט בחינה זו, אלא הוא בבחינת מקיף מלמעלה, -

מעל לנשמה, ומשם היא מאירה למחו ולבו לעתים הצריכים להתעוררות בחינה זו, שתתעורר ותאיר למחו ולבו, כדי לבא לידי מעשה בפעל ממש). -

למשל מי שעבודתו בצדקה היא תמיד בשיעור וגבול, תהיה אצלו אי פעם התגלות המדה מהחסד הנסתר שלו שהוא בלתי מוגבל, לתת צדקה בלי מדה ובלי גבול, וכו'. ואמר על כן, -

ולכן הוא אומר, אשר "רב טוב לבית ישראל", הצפון -

באלה שהטוב והחסד מוסתרים אצלם, והגלוי, -

באלה שהחסד אצלם הוא בבחינת גילוי, הוא בבחינת בלי גבול ומדה לפי ערך נפשותם המלבשת בגוף, -

שהרי אין בלי-גבול אמיתי, שכן זה הרי חסד של נברא שבכלל הוא מוגבל, אך לפי ערך נפשותיהם זה הרי בלי גבול, לכן גם אתה ה' תתנהג עמהם במדת חסדך הגדול -

חסד שבבחינת גדולה, חסד שלמעלה מהשתלשלות, בלי גבול ותכלית, הנקרא "רב חסד". -

לא חסד סתם של השתלשלות שבבחינת " זעיר אנפין", כי אם חסד שבבחינת " רב חסד" - חסד של " אריך אנפין". דאית חסד ואית חסד: -

יש חסד ויש חסד, ישנן שתי בחינות בחסד, אית -

יש, חסד עולם, -

חסד של "עולם", כלומר חסד מוגבל, שכן העולם הוא הרי מוגבל, שיש כנגדו ולעמתו מדת הדין חס ושלום, למעט ולצמצם חסדו וטובו. אבל חסד עליון הנקרא "רב חסד" - אין כנגדו מדת הדין למעט ולצמצם רב חסדו מלהתפשט בלי גבול ותכלית, -

הרי במילא כשנמשך מחסד זה, זה חסד וטוב בתכלית, בלי גבול, כי הוא נמשך מבחינת "סובב כל עלמין" -

שלמעלה מ"עולם" והגבלה, ו"טמירא דכל טמירין", -

בחינה שהיא טמירה ונעלמה גם לגבי העולמות שהם טמירין ונעלמים, הנקרא "כתר עליון". -

בחינה של "כתר" ו"מקיף", וזהו שכתוב: -

בפסוקים שלאחר מכן: "תסתירם בסתר פניך וגו' תצפנם בסכה וגו'": -

בבחינה של סוכה ומקיף, חסד שלמעלה מהשתלשלות - חסד שמבחינת "כתר" ו"מקיף".