פרק ח

בפרק הקודם, פרק ז', הסביר רבנו הזקן שני דברים המהווים הדרך האמיתית והישרה להגיע ל"תשובה תתאה": - ההתבוננות ברחמנות הגדולה שעל נשמתו (ועל מקור נשמתו); - וחשבון הנפש והתעמקותו בענין גלות השכינה, שהוא גרם על ידי חטאיו; חשבון נפש זה, מביא את האדם להיות בעל "לב נשבר", שיש לו לב שבור, ובכך הוא שובר את רוח ה"סטרא אחרא".

והנה, אחרי העמקת הדעת בכל הנזכר לעיל, -

ברחמנות הגדולה שעל נפשו האלקית ועל מקורה, ובמה שגרם על ידי חטאיו יוכל לבקש באמת מעומקא דלבא

– מעומק הלב, את הבקשה שבפסוק: "כרוב רחמיך מחה פשעי וגו'", -

זה הרי פסוק בפרק התהלים שאומרים בשעת "תיקון חצות" וגם ב"קריאת שמע שעל המטה", שלפניהם הוא הזמן המסוגל לחשבון הנפש (כפי שאמר לעיל). הרי אחרי חשבון הנפש שלפני תיקון חצות או לפני קריאת שמע שעל המטה, יכול האדם לבקש באמת בקשה זו. כי אזי תקבע בלבו באמת גודל הרחמנות על בחינת אלקות שבנפשו ושלמעלה, -

במקור נשמתו, כנזכר לעיל.

– בפרק ז' – שהרחמנות היא גם על נפשו האלקית וגם על מקור נשמתו למעלה. ובזה יעורר רחמים העליונים מי"ג מדות הרחמים, הנמשכות מרצון העליון ברוך-הוא, הנרמז בקוצו של יו"ד, -

של שם הוי', שלמעלה מעלה מבחינת ההשפעה הנשפעת מאותיות שם הוי"ה.

– כאמור בפרק הקודם, פרק ז', ישנן עבירות הפוגמות באות יו"ד של שם הוי' או באות ה"א וכו' – ועל ידי הפגם, נפסקת ההשפעה משם הוי', שממנה באה חיות ליהודי, ונמשך ממנה חיות לקליפה ו"סטרא אחרא". אך בשעה שהוא ממשיך רחמים העליונים מי"ג מדות הרחמים, שהם באות מהרצון העליון שלמעלה משם הוי' – בא על ידי כך התיקון באותיות של שם הוי' ובהשפעת שם הוי' על נשמתו, כפי שרבנו הזקן מפרט מיד: ולכן

– מפני שהן באות מדרגה זו, הי"ג מדות הרחמים מנקים כל הפגמים, וכמו שכתוב: -

לגבי י"ג מדות הרחמים: "נושא עון ופשע ונקה", ושוב אין יניקה להחיצונים

– לקליפות, והסיטרא אחרא מהשפעת ה"א תתאה, כנזכר לעיל

– שעל ידי החטאים והעוונות, יש להן יניקה מה' תתאה של שם הוי' אך כאשר נמשך מי"ג מדות הרחמים – מנקה הדבר את העוונות והפשעים ואין להן יותר יניקה מה' תתאה. (ובזה תשוב ה"א תתאה למקומה, להתיחד ביה"ו, ודי למבין).

– זוהי משמעות המלה "תשובה" – "תשוב ה"' – שהה"א האחרונה של שם הוי' שבה לשלש האותיות הקודמות לה בשם הוי' להיות מאוחדת איתן. וכן ממש

– נעשה למטה בנפש האלקית שבאדם, שוב אין עונותיכם מבדילים, -

בין הנפש לבין אלקות, וכמו שכתוב: -

לגבי י"ג מדות הרחמים: "ונקה"

– מפרשים חכמינו ז"ל - "מנקה הוא לשבים", לרחץ ולנקות נפשם מלבושים הצואים, הם החיצונים

– הקליפות המקיפות את האדם על ידי חטאים ועוונות, כמו שכתוב בגמרא: "מלפפתו וכו'".

– העבירה מלפפת ומקיפה את האדם ונעשית לבוש לאדם החוטא – והכוונה לטומאה של העבירה, המקיפה את האדם כמו לבוש – והתשובה מנקה אותו מלבושים צואים אלה.

ומאחר שרוח עברה ותטהרם, -

הרוח של מחילה וטהרה, עברה את הנפש וטיהרה אותה, אזי תוכל נפשם לשוב עד הוי"ה ברוך-הוא ממש, ולעלות מעלה מעלה למקורה, ולדבקה בו יתברך ביחוד נפלא, כמו שהיתה מיחדת בו יתברך בתכלית היחוד, בטרם שנפחה ברוח פיו יתברך לירד

– לרדת, למטה ולהתלבש בגוף האדם

– אז היתה הרי הנשמה מיוחדת בתכלית היחוד עם הקב"ה. (וכמו על דרך משל, באדם הנופח ברוח פיו, בטרם שיוצא הרוח מפיו - הוא מיחד בנפשו).

– כך גם הנשמה לפני שניתנה בגוף האדם באופן של "ויפח", אז היתה הרי מיוחדת בתכלית אתו יתברך, וגם כעת (אחרי התשובה) תהיה שוב מיוחדת בתכלית אתו יתברך. וזו היא תשובה שלמה.

– אופן התשובה, שהנשמה תהיה מיוחדת אתו יתברך בתכלית – היא תשובה שלימה. והנה, בחינת יחוד זה

– היחוד שהנשמה מתיחדת שוב אתו יתברך כפי שהיתה לפני שניתנה בגוף האדם, ותשובה זו, היא בחינת תשובה עילאה

– תשובה עליונה הבאה, שלאחר תשובה תתאה, -

לאחר התשובה התחתונה שהתבארה לעיל. וכמו שכתוב בזהר הקדוש ברעיא מהימנא פרשת נשא, דתשובה עלאה היא, דיתעסק באוריתא בדחילו ורחימו דקדשא בריך-הוא וכו', -

שתשובה עילאה היא שיעסוק בתורה מתוך יראה ואהבה להקב"ה כו', דאיהו בן י"ה - בינה וכו'

– אז, אומר בזוהר שם, הוא זוכה לאות ו' שהיא בחינת בן י"ה, בינה. בינה שהיא בחינת תשובה עילאה (שובה של הה"א הראשונה ("עילאה") של שם הוי' המרמזת על מדריגת "בינה") מורכבת מ"בן י"ה" (האותיות שבמלה בינה), והכוונה היא לאהבה ויראה הנולדות מחכמה ובינה שהן כנגד י"ה של שם הוי'. (ומעלת בעלי תשובה על צדיקים גמורים בזה היא, -

שלכאורה, הרי ענין לימוד תורה ביראת ה' ואהבת ה', אינו ענין המיוחד לבעלי תשובה, גם צדיקים גמורים לומדים תורה ביראת ה' ואהבת ה', במה, איפוא, מתבטאת מעלתם של בעלי תשובה לגבי צדיקים? – הרי זה, כמו שכתוב בזהר הקדוש פרשת חיי שרה, דאינון

– בעלי התשובה, משכי עליהו

– ממשיכים על עצמם, ברעותא דלבא יתיר

– ביותר "רעותא דלבא", רצון פנימי של הלב, ובחילא סגי

– ביותר כוח, לאתקרבא למלכא וכו'): -

להיות קרוב יותר להקב"ה, בכך מתבטאת מעלתם של בעלי תשובה, שהתקרבותם להקב"ה היא ברצון ובתוקף חזק יותר מאשר הדבר בצדיקים גמורים.