ז. "אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו כו'". -

דברים אלה אומרים בסדר התפלה שלפני "הודו" - בהקשר לקירוב ולקשר של הקב"ה ובני ישראל, אנו אומרים - אשרי לנו, מה טוב הוא חלקנו, ומה נעים הוא גורלנו (ומסיימים) ומה יפה ירושתנו. הביטויים "חלק" ו"גורל" מתייחסים להתגלות האלקית ליהודי, וכמו שכתוב: "ה' מנת חלקי וכוסי וגו'". (ולאחר מכן כתוב:) "חבלים נפלו לי וגו'". -

חלקים בגורל נפלו לי כו' (כפי שהוא מסיים "בנעימים", שהחלקים שנפלו לי בגורל, נעימים לי, שכן, לפני כן הוא הרי אמר "אתה תומיך גורלי", אתה, הקב"ה, תומך גורלי, שיהיה החלק הטוב). הרי שמוצאים אנו הלשון "חלק" על גורל, על האלקות המאירה בנשמתו של יהודי. להבין לשון "חלקנו" ו"גורלנו" -

מדוע נקראת האלקות, המאירה בנשמה של יהודי, בשם "חלק" ו"גורל", משמעותו של "חלק" יכולה להיות שחלק אחד שוה לשני, ואילו "גורל" משמעו חלק שהוא יוצא מן הכלל, ורק על פי גורל נקבע שחלק זה יהיה למי שזוכה בגורל, צריך לבאר היטב לשון השגור במאמר רבותינו זכרונם לברכה: "אין לו חלק באלהי ישראל", כי הגם דלכאורה לא שיך לשון "חלק" כלל באלקות יתברך, שאינו מתחלק לחלקים חס ושלום. -

הקב"ה הוא הרי פשוט בתכלית הפשיטות, ופשיטות היא היפך מחלקים - הרי שלא שייך באלקות הלשון "חלק", ובכל זאת משתמשים חכמינו ז"ל בביטוי "חלק" באלקות, מכאן עלינו להבין, שלמרות שאלקות היא ענין של פשיטות, אך באלקות המאירה ויורדת לנשמות ישראל - שייכת הלשון "חלק", שכן, היא יורדת בהתגלות של חלקים, כפי שיסביר להלן. אך העניין, -

הוא, כמו שכתוב ביעקב: "ויקרא לו אל אלהי ישראל", פירוש -

שכן, בפשטות ישנם בפסוק כמה דברים לא מובנים: א) עד לפסוק זה, משתמשים בפרשה זו בשם "יעקב", ואילו כאן נאמר "(א-ל אלקי) ישראל ". ב) מה היא השייכות למה שכתוב לפני זה "ויצב שם מזבח". ג) מה החידוש בענין "א-ל אלקי ישראל". על כך מסביר רבנו הזקן, שה"פירוש" בפסוק הוא: כי הנה באמת הקדוש-ברוך-הוא כשמו כן הוא, -

הוא, שהוא "קדוש", מובדל ומרומם מהעולם, הוא "ברוך הוא" - הוא נמשך ומתגלה (ברכה מלשון המשכה והתגלות), שמה שהיה לפני זה "הוא", נסתר ונעלם, ירד בהמשכה והתגלות, ובלשון רבנו הזקן: כי אף דאיהו ממלא כל עלמין עליונים ותחתונים -

למרות שהוא ממלא כל העולמות, העליונים והתחתונים, מרום המעלות -

והמדריגות, עד מתחת לארץ הלזו החמרית, -

ממלא הקב"ה את כולם ונמצא בכל מקום בשווה, שכן כאן אין הכוונה ב"ממלא כל עלמין" כפי שמוסבר בדרך כלל בהקשר למדריגה באלקות המצומצמת בכל עולם בהתאם למעלתו ולמדריגתו, אלא כאן הכוונה היא למה שהקב"ה ממלא ונמצא בכל העולמות, כמו שכתוב: "הלא את השמים ואת הארץ אני מלא" - "אני" ממש, דהיינו מהותו ועצמותו כביכול ולא כבודו לבד, -

כפי שכתוב במקום אחר: "מלא כל הארץ כבודו", שם מדובר אודות ה"כבוד" שלו וההארה מאתו יתברך, ואילו כאן, שכתוב " אני מלא" - הכוונה לעצמותו ומהותו יתברך. הרי, למרות שהקב"ה במהותו ועצמותו ממלא ונמצא בכל העולמות, אף-על-פי-כן הוא קדוש ומבדל מעליונים ותחתונים, -

לא רק מהעולמות והנבראים התחתונים - אלא גם מהעולמות העליונים, ואינו נתפס כלל בתוכם חס ושלום -

שהעולמות יפעלו בו שיהיה מושפע מהם, כתפיסת נשמת האדם בגופו על דרך משל, -

הנשמה הנתפסת בגוף, מושפעת מהשינויים שבגוף, ואילו הוא יתברך אינו נתפס בעולמות, שתהיה להם חס ושלום השפעה עליו, כמו שמבואר במקום אחר באריכות. ולזאת -

ולכן, כיוון שהקב"ה קדוש ומובדל ולמעלה לגמרי מעולמות, לא היו יכולים לקבל חיותם ממהותו ועצמותו לבדו כביכול, רק התפשטות החיות אשר הקדוש-ברוך-הוא מחיה עליונים ותחתונים, הוא על דרך משל, כמו הארה מאירה משמו יתברך, -

שהשם עצמו הוא גם כן הארה בלבד, ומהשם קורנת ומאירה הארה, שהוא ושמו אחד, -

שלכן יש בכוח הארה משמו להחיות כל העולמות, וכמו שכתוב: "כי נשגב שמו לבדו", -

שגם השם הוא "לבדו" - למעלה מהעולם, רק זיוו ו"הודו -

של השם, על ארץ ושמים וגו'". -

החיות של ארץ ושמים, היא הוד וזיו בלבד - הארה משמו, שכאמור, השם לכשעצמו הוא גם כן הארה בלבד, כך שלמעשה חיות העולמות והנבראים היא הארה מהארה. והארה -

מהארה זו מתלבשת ממש בעליונים ותחתונים להחיותם, -

כאן כבר מדובר על התלבשות ממש. לא רק שהיא נמצאת בהם, אלא התלבשות שהחיות מצומצמת ומותאמת בהתאם למדריגת העולם, ומתאחדת עם העולם, ונתפסת בתוכם על ידי ממצעים רבים, -

מדריגות שהן כמו "ממוצעים" בין מדריגה עליונה ותחתונה, שכן, יש להן שייכות גם למדריגות העליונות וגם למדריגות התחתונות, ולכן משמשות הן "ממוצעים" לירידת השפע והחיות מהמדריגה העליונה ולמדריגה התחתונה, וצמצומים רבים -

צמצומים רבים בכמות, שעל ידי כל צמצום, מתקטנים האור והחיות, ועצומים, -

צמצומים שבאיכות הם חזקים ביותר, שהאור, לאחרי הצמצום, הוא לא רק קטן ומועט יותר, אלא הוא סוג אחר של אור מאשר האור שלפני הצמצום, בהשתלשלות המדרגות -

של העולמות, דרך עלה ועלול וכו'. -

שבעולם אחד עצמו יש סדר של "עילה" - סיבה - ו"עלול" - מסובב, מדריגה אחת היא עילה וסיבה למדריגה התחתונה שהיא "עלול" מה"עילה", הרי, אחרי כל הצמצומים והירידות של האור, בא האור בעולמות באופן שהוא נתפס בהם.