אך העולם הזה השפל, עם החיות שבתוכו, קטן מהכיל ולסבל אור וחיות מבחינת צורת האותיות ופנימיותן, להאיר
– שהאור והחיות של פנימיות האותיות, יאיר בו, ולהשפיע בו בלי לבוש והסתר כמו ש
– פנימיות האותיות, מאירות ומשפיעות לנשמות ומלאכים, -
לנשמות ומלאכים זה מאיר ומשפיע בלי הלבוש וההסתר של חומר וגוף האותיות המתהווה מההבל, רק ההארה וההשפעה באה ונשפע לעולם הזה מבחינת חמר וגוף האותיות וחיצוניותם, שהוא
– חיצוניות האותיות, היא בחינת ההבל, -
כמו על דרך משל חיצוניות וגוף אותיות הדיבור באדם המתהווים מההבל הבא מהלב, והוא הבל גשמי, המתחלק לז' הבלים שבקהלת -
בפסוק ב"קהלת" מוזכרים שבעה ענינים של הבל: "הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל", "הבל" פעם אחת, "הבלים" לשון רבים, פעמיים, ביחד שלשה, עוד הפעם "הבל הבלים", שוב שלשה, "הכל הבל" עוד פעם אחת, וביחד שבע פעמים "הבל". שעליהם
– על שבעה ההבלים, העולם עומד, כמו שכתוב בזהר הקדוש.
– "עלמא לא אתקיים אלא על הבלים דאמר שלמה מלכא" – העולם אינו מתקיים אלא על ההבלים שאמר שלמה המלך, שהם שבעת ההבלים האמורים, והוא "מוצא פי ה'" המתלבש בעולם הזה וכל צבאיו
– כל הנבראים שבעולם הזה, להחיותם, -
שזה ההבל הבא מפי ה', מוצא פי ה', ובתוכו
– בהבל ובמוצא פי ה', מלבשת בחינת צורת אותיות הדבור והמחשבה, -
שלמעלה, הבאה - ממדותיו הקדושות ורצונו וחכמתו וכו', -
כמו באדם למשל, שאותיות הדיבור ואותיות המחשבה באות הרי בגילוי ממדותיו - שמפני שיש לו אהבה ותשוקה לדבר מסויים, לכן הוא חושב ומדבר אודות אותו דבר, והמדות באות מרצונו וחכמתו וכו', כך גם למעלה באות אותיות הדיבור והמחשבה שלמעלה בהתגלות, מהמדות הקדושות ומרצונו וחכמתו וכו', המיחדות
– מדותיו – הקדושות, ורצונו וחכמתו (הספירות), מיוחדות באין-סוף ברוך-הוא בתכלית -
הרי שהאור שמצורות האותיות, שהוא אור הבא ממדותיו הקדושות ומרצון וחכמה - נמצא רק בתוכו, בפנימיות של "מוצא פי ה'" המהווה ומחיה את העולם הזה, ואילו בגילוי אין הדבר כך. ומהיכן באה ההתהוות והחיות של העולם הזה ? - הרי זה מחיצוניות וגוף האותיות, "הבל" הדיבור שלמעלה. (וזהו שכתב האר"י זכרונו לברכה , שבחינת חיצוניות הכלים דמלכות דאצילות, המרמזות בה' של שם הוי"ה ברוך-הוא, -
"ה' תתאה" שהיא ספירת המלכות, הם ירדו ונעשו נשמה לעולם העשיה). וכן כתוב בתקונים
-
ב"תיקוני זוהר", שהיו"ד
– של שם הוי', הוא
– מאיר, באצילות כו', -
ו"ה' עילאה" – בעולם ה"בריאה", "ו"ו" – בעולם ה"יצירה", וה' תתאה מקננת
– ומאירה, בעשיה: - ארבע האותיות של שם הוי' הן האלקות של העולמות : הגילוי שמאיר בעולם "האצילות" הוא ספירת ה"חכמה" (יו"ד של שם הוי'), ו"חכמה" היא הרי הענין של ביטול באופנו הנעלה ביותר, של "הוא לבדו ואין זולתו" (כפי שרבנו הזקן אומר בהגה"ה שבפרק ל"ה (בחלק הראשון של ספר ה"תניא")), הרי "חכמה" זו מאירה בכללות עולם ה"אצילות", שבכל עניני עולם ה"אצילות" שורר אופן הביטול האמור; בעולם ה"בריאה" מאירה "ה' עילאה", ספירת ה"בינה" וכל הנבראים של עולם זה (גם נשמות וגם מלאכים) הם בעלי השגה גדולה באלקות; בעולם ה"יצירה" מאירות שש המדות, ועבודת הנבראים שבעולם זה, היא בענין ה"מדות", התפעלות של אהבה ויראה באלקות; ובעולם ה"עשיה" מאירה "ה' תתאה", ספירת ה"מלכות", ועולם זה - הוא עולם המעשה, ומעשה מתוך קבלת עול מלכות שמים. ברם, זהו הנשמה של עולם זה, הבאה מפנימיות צירופי אותיות הדיבור המלובשת בהעלם בחומר וגוף האותיות שהוא ה"הבל", ואילו התהוות וחיות העולם עצמו, הם רק מחיצוניות אותיות הדיבור - מה"הבל", ולכן עולם זה הוא עולם גשמי וחומרי.