אך מי הוא הנותן כח ועוז לבחינת "מתנים", -

לאמונה הנקראת "מתניים" כנזכר לעיל בתחילת האגרת, להעמיד ולקיים הראש והזרועות

– מי נותן את הכוח לאמונה זו להעמיד ולהחזיק את השכל המתבונן בגדלות ה', ה"ראש" שבנפש, ואת אהבת השם ויראת השם, ה"זרועות" שבנפש? גם כשיש לאמונה ה"מזון" שלה, כמו שכתוב : "ורעה אמונה", וממילא היא בגילוי – מה נותן כוח ועוז לאמונה זו להעמיד וכו' את ה"ראש" וה"זרועות" בבחינה שלמעלה מאמונה? הוא

– הרי זה, עסק ולימוד הלכות בתורה שבעל פה, -

תורה היא הלחם והמזון לאמונה של הנשמה, כפי שכתוב : "לכו לחמי בלחמי", שהכוונה היא לתורה, ובמיוחד ללימוד תורה שבעל פה, שהיא

– תורה שבעל פה, היא בחינת גילוי רצון העליון, -

הרצון העליון הוא באופן של "גילוי", כשהוא מתגלה בבהירות על כל פרטיו - זהו דוקא בתורה שבעל פה, שכן, מן התורה שבכתב לא יודעים בבהירות ובדיוק מהו הרצון העליון במצוה מסויימת. כגון במצות תפילין: מן התורה שבכתב, בה כתוב רק "וקשרתם לאות על ידיך והיו לטוטפות בין עיניך" , לא יודעים עדיין מה לקשר, כיצד הן הטוטפות והיכן הוא "בין עיניך"; רק בתורה שבעל פה מתבהר בצורה ברורה מה הוא רצונו של הקב"ה במצות תפילין על כל פרטיו. וכך הדבר בשאר המצוות, שהתורה שבעל פה היא הגילוי של הרצון העליון (כפי שהדבר מתבאר בפרוטרוט להלן ב"אגרת הקודש" סימן כ"ט). למרות שעל תורה בכלל הרי אומרים

"אורייתא מחכמה נפקת", שתורה היא בחינת חכמה שלמעלה, כיצד, איפוא אומרים כאן, שהוא רצון העליון שלמעלה מ"חכמה"? - על כך אומר רבנו הזקן: דאורייתא מחכמה היא דנפקת, -

יציאתה והתגלותה של התורה היא מבחינת "חכמה" שלמעלה, אבל מקורה ושרשה

– של התורה, הוא למעלה מעלה מבחינת חכמה, והוא הנקרא בשם "רצון העליון" ברוך-הוא, -

רצון הוא למעלה מחכמה והוא מקיף (סובב) ונותן כוח בחכמה, וכמו שכתוב : -

כלפי הפעולה שהתורה פועלת בנשמה: "כצנה רצון תעטרנו" , -

פעולתה של התורה על הנשמה הלומדת תורה היא עטרה ומחסה, כעטרה שהיא על המוחין שבראש, -

לכן יש בכוחה להעניק חוזק ועוז "למתניים" המעמידים את המוחין שבראש – השכל המתבונן, וכן ה"זרועות", האהבה והיראה שהשכל מוליד או מגלה. כל זה מתחזק על ידי לימוד ההלכות של תורה שבעל פה, שכן, בהן מתבטא בגילוי הרצון העליון, בחינת ה"כתר" שלמעלה מבחינת "חכמה", וכנודע

– וכמו שידוע, מה שפרשו על פסוק : "אשת חיל עטרת בעלה"; -

כפי שמסביר רבנו הזקן להלן ב"אגרת הקודש" סימן כ"ט, ש"אשת חיל" היינו תורה שבעל פה, "מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה" , וההלכות המרובות שבתורה שבעל פה שהן בלי מספר, כמו שכתוב : "ועלמות אין מספר" שהם ההלכות

- הן "עטרה" וכתר ל"בעלה", בחינת חכמה ומוחין. ו"כל השונה הלכות בכל יום כו'" .

– מובטח לו שהוא בן עולם הבא", שכן, מה נותן את הכוח לקלוט את ההתגלות האלקית של עולם הבא? - הרי זה דוקא ההלכות של תורה שבעל פה, שמהן נוצר לבוש לנשמה, שתוכל לקלוט את ההתגלות האלקית, כפי שרבנו הזקן מסביר בפרוטרוט להלן בסימן כ"ט. וזהו

– מה שכתוב: "חגרה בעז מתניה" - "אין עוז אלא תורה" , -

התורה נקראת "עוז", חוזק, שהיא

– מפני שהיא, נותנת כוח ועוז לבחינת מתנים

– של הנשמה, החגורים ומלבשים בה, -

בתורה שבעל פה, לחזק ולאמץ זרועותיה, -

של הנשמה, ש- הן דחילו ורחימו

– יראה ואהבה, שכליים

– שהשכל מוליד אותן, או טבעיים, -

יראה ואהבה שהן בטבע בנשמה והשכל מגלה אותן בלבד, כל חד לפום שיעורא דיליה

– כל אחד בהתאם ל"שיעורו" הוא, אם הוא שייך ליראה ואהבה "שכליים", או שהוא שייך ליראה ואהבה "טבעיים" בלבד, כל זה מתחזק על ידי לימוד ההלכות של תורה שבעל פה. לכן אומר הפסוק "חגרה בעוז מתני'", כמו שהגבור על ידי שהוא חוגר את מתניו - הוא מתחזק על ידי זה, כך מתחזקת הנשמה על ידי ה"חגירה" וה"אור מקיף" הנמשך עליה מהרצון העליון שבגילוי בהלכות של תורה שבעל פה. (ועל העמדת וקיום בחינת הראש שבנפש, הוא השכל המתבונן כו', -

כמוסבר לעיל, אמר -

על כך שלמה המלך: "טעמה כי טוב סחרה כו'", -

היא "טעמה" שה"מסחר" שלה טוב, ומבאר במקום אחר): -

שכן, כאן מתכוון רבנו הזקן בעיקר להסביר ענינה של עבודת התפלה, אהבת השם ויראת השם, כפי שהוא מציין להלן, שהזמן לחיזוק וייצוב ה"מתניים" (אהבת השם ויראת השם) הוא זמן התפלה, לכן הוא מזכיר כאן בקיצור בלבד את ענין ה"ראש", השכל המתבונן, שגם הוא מתחזק על ידי לימוד ההלכות של תורה שבעל פה. אך עת וזמן החזוק ואימוץ הזרועות והראש, -

האהבה והיראה, והשכל המתבונן, היא שעת תפלת השחר, שהיא שעת רחמים ועת רצון העליון למעלה.

– אז מאיר ומתגלה הרצון העליון; וכיוון שהרצון הוא הרי מחזק את ה"זרועות", אהבת השם ויראת השם, ואת ה"ראש", השכל המתבונן, לכן השעה בה מאיר הרצון העליון, היא הזמן לחיזוק ה"זרועות" וה"ראש", שבשעת התפלה מתבונן יהודי בגדלות השם ויוצר או מגלה בתוכו יראת השם ואהבת השם. ולזאת, -

ולכן, אומר רבנו הזקן, אותה אבקש ממבקשי ה', ש- יבינו וישכילו יחדו, ולהיות

– ושיהיה, לזכרון בין עיניהם כל מה שכתבתי אליהם אשתקד

בכלל, ובפרט

– מה שכתבתי, מענין כונת התפלה מעומקא דלבא, -

מעומק הלב, יום יום ידרשון ה'

– להיות קרוב אל הקב"ה ולדבקה בו, בכל לבם ובכל נפשם, ונפשם תשתפך כמים נוכח פני ה', -

תפלה הרי נקראת שפיכת הנפש , וכמאמר רבותינו זכרונם לברכה בספרי

– על הפסוק

"ובכל נפשך" שעל התפלה להיות "עד מצוי הנפש כו'": -

שהנפש מתפרצת ומתבטאת בהשתפכות של אהבת השם. המלה "מיצוי" מתפרשת לעתים, כמו למשל חבית כשהיא מלאה ואין בה מקום יותר לקלוט את היין או שאר משקין, מתפרץ – דרך הסדקים – החוצה קצת מהמשקה, שלמרות שמדובר במשהו מהמשקה, הרי זה נוצר ממה שה עצם דוחק זאת החוצה מפאת גדישותו. כך גם מובן שבשעה שעצם הנפש משתפך באהבה, הרי בהתגלות, בחיצוניות, יוצא מכך משהו בלבד, המתפרץ עד שהוא נראה בחיצוניות.