פרק ח.
בפרק הקודם, פרק ז', הסביר רבנו הזקן, שמשמעות הכתוב "אני ה' לא שניתי" היא, שהתהוות העולם לא "פעלה" שום שינוי באחדותו של הקב"ה - לא בו עצמו ולא בדעתו ובידיעתו. שהרי, למרות שיש מקום לומר, שבמה שנתהוו נבראים שהקב"ה יודע אותם, נוסף בידיעה שלמעלה - ידיעת הנבראים - הנה באמת אין הדבר כך, שכן, הידיעה שלמעלה היא דבר אחד עם הקב"ה עצמו (אין זה כמו שהדבר אצל האדם, שהידיעה היא דבר נוסף בנפשו, כי נפשו של האדם היא מורכבת, ולא אחדות פשוטה). כיוון שאחדותו יתברך היא אחדות פשוטה, בלי שום הרכבה, מן ההכרח לומר שידיעתו היא סוג ידיעה אחר לגמרי: בידיעת עצמו הוא יודע כל הנבראים המתהווים ממנו, ו"ידיעת עצמו" הרי ישנה גם לפני שנתהוו הנבראים, כך שבידיעת הנבראים לא נוסף בו שום דבר. אופן זה של ידיעה, הסביר, אין ביכולת השכל האנושי להבין ולהשיג.
בפרק זה, פרק ח', יסביר רבנו הזקן, שמה שאומר הרמב"ם בנוגע לידיעה שלמעלה: "הוא המדע הוא הידוע כו'" הוא לא רק ביחס לדעתו של הקב"ה, אלא הדבר הוא כך גם ביחס לכל מדותיו ושמותיו, וגם ביחס לחכמתו ולרצונו, שהם כולם דבר אחד עם הקב"ה עצמו.
והנה, מה שכתב הרמב"ם זכרונו לברכה שהקדוש - ברוך - הוא מהותו ועצמותו ודעתו הכל אחד ממש, אחדות פשוטה ולא מורכבת כלל - כן הענין ממש בכל מדותיו של הקדוש - ברוך - הוא, ובכל שמותיו הקדושים והכנויים שכנו לו הנביאים וחכמינו זכרונם לברכה, כגון
– מה שהנביאים וחכמינו ז"ל מכנים את הקב"ה בתור: "חנון" ו"רחום" ו"חסיד" וכיוצא בהן, -
מדות בהן מכנים את הקב"ה, וכן מה שנקרא
– הקב"ה, "חכם", דכתיב: -
כמו שכתוב: "וגם הוא חכם וגו'", וכן
– גם, רצונו
– כמו שכתוב: "כי רוצה ה' את יראיו" ו"חפץ חסד הוא"
– לעשות חסד עם נבראים, ו"רוצה בתשובתם של רשעים ואינו חפץ במיתתם וברשעתם"
– הרי יש כאן שני הענינים, מה שהוא רוצה ומה שהוא לא רוצה ו"טהור עינים מראות ברע"
– דבר שאין הוא רוצה בו. הרי שמיחסים להקב"ה גם מדות, גם חכמה ושכל וגם רצון – אך אין רצונו וחכמתו ומדת חסדו ורחמנותו ושאר מדותיו מוסיפים בו רבוי והרכבה חס ושלום במהותו ועצמותו, אלא עצמותו ומהותו ורצונו וחכמתו ובינתו ודעתו, ומדת חסדו וגבורתו ורחמנותו, ותפארתו הכלולה מחסדו וגבורתו, וכן שאר מדותיו הקדושות
– הרי עצמותו ומהותו וכל כוחותיו, רצון וספירות, חב"ד ומדות, הם הכל אחדות פשוטה ממש, שהיא היא עצמותו ומהותו, וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל, שדבר זה
– שדעתו וכדומה של הקב"ה, הם דבר אחד אתו, אין כח בפה לאמרו, ולא באזן לשמעו, ולא בלב האדם להכירו על בוריו.
– וכל כך למה? כי האדם מצייר בשכלו כל המשכלות שרוצה להשכיל ולהבין - הכל כמות שהם בו, -
כל רעיון והבנה שהוא רוצה להבין הוא מצייר אותו לעצמו כפי שהוא בו עצמו, כגון שרוצה
– האדם, לצייר בשכלו מהות הרצון, או מהות חכמה, או בינה, או דעת, או מהות מדת חסד ורחמים וכיוצא בהן
– שאר המדות, הוא מציר כולן כמות שהן בו.
– ולכן כשם שהדבר הוא ביחס לשכל ומדות סתם, כך גם כשרוצה האדם להבין הענין של שכל ומדות שלמעלה, שהוא מנסה להשיג אותם על ידי ציורו את מהות השכל והמדות כפי שהם בו. אבל באמת הקדוש-ברוך-הוא הוא רם ונשא וקדוש שמו, כלומר שהוא
– הקב"ה, קדוש ומבדל רבוא רבבות עד אין קץ ותכלית מדרגות הבדלות, למעלה מעלה מערך וסוג ומין כל התשבחות והמעלות שיוכלו הנבראים להשיג ולציר בשכלם.
– לכן הוא נקרא "הקדוש ברוך הוא", כי הוא קדוש ומובדל מכל מדריגה ומעלה שבגדר השגתו של נברא;כי המעלה ומדרגה הראשונה אצל הנבראים היא החכמה, שלכן נקראת
– החכמה, "ראשית", -
"ראשית חכמה", ועל "בראשית (ברא אלקים)" אומר תרגום יונתן: "בחכמתא" – משמעות המלה "ראשית" היא לא רק ראשונה, אלא – הנעלית ביותר והמקור של כל השאר, ובגלל כך נקראת חכמה "ראשית", כי באמת היא
– חכמה, ראשית ומקור כל החיות בנבראים, כי מהחכמה נמשכות בינה ודעת, ומהן
– מ(חכמה) בינה ודעת, נמשכות כל המדות שבנפש המשכלת, כמו אהבה וחסד ורחמים וכיוצא בהן, -
כל המדות באות מהשכל – חכמה, בינה ודעת. וכנראה
– כפי שרואים, בחוש, שהקטן שאין בו דעת הוא בכעס תמיד ואכזרי, וגם אהבתו היא לדברים קטנים שאין ראוי לאהבם, וכל כך למה? מפני שאין בו דעת לאהב דברים הראויים לאהבם, שהאהבה כפי הדעת.
– כשיש לאדם יותר דעת, מתבטאת גם אהבתו לדברים יקרי ערך יותר; ואם דעתו פחותה, גם אהבתו היא לדברים פחותי ערך. כלומר, המדות תלויות בשכל, בדעת – מפני שהן נמשכות משכל ודעת. ומהמדות שבנפש נמשכות בה תבות ואותיות המחשבה, -
מן המדות נוצרות בנפש האותיות והמלים של המחשבה, שהנפש מחשבת בדבר שאוהבת, או איך לפעל החסד ורחמים, וכן בשאר מדות.
– שמהן באות האותיות שבמחשבה, ומחשבתו של אדם קשורה במדות. ובכל מחשבה שבעולם - מלבשת בה איזו מדה המביאה לחשב מחשבה זו, ומדה זו היא חיותה של מחשבה זו.
– המדה שהביאה את המחשבה הזו היא המחיה אותה, ומאותיות המחשבה
– שהאדם חושב, נמשכות אותיות הדבור, -
שהאדם מדבר, והן
– האותיות שבמחשבה, חיותן ממש.
– של אותיות הדבור שהאדם דובר. והדבור מביא לידי מעשה הצדקה וחסד, כגון המלך שמצוה לעבדיו ליתן.
– דבר של טוב וחסד, הרי זה, שציווי המלך "פועל" שמחשבת המלך תבוא על ידי דיבורו במעשה בפועל, וגם כשהאדם עושה בעצמו איזה דבר
– את מה שהוא חושב לעשות – שבמקרה זה אין זה צריך לכאורה לעבור דרך הדיבור, אלא ממחשבה מיד למעשה: הוא חושב לעשות מעשה והוא עושה אותו, מוסבר מיד להלן, שגם במקרה כזה, כדי שהכוח והחיות יבואו ממחשבה למעשה, מן ההכרח שהם יעברו השתלשלות וירידה כזו בדוגמת הירידה שישנה בדיבור, כשהוא מדבר ומצווה לזולת לתת, הרי כח הנפש וחיותה המתלבש בעשיה זו, -
בעשיית הדבר, הוא כאין ממש לגבי כח הנפש וחיותה המתלבש בדבור האדם, וכערך ומשל הגוף לנשמה, -
כשם שאין שום השתוות בין הגוף לנשמה, כך לא שייך להשוות את הכוח והחיות של הנפש המתלבשים במעשה, לגבי הכוח והחיות המתבטאים בדיבור; וכשהכוח וחיות הנפש ירדו עד לעשיית הדבר במעשה, עבר כבר הכוח צמצום גדול בהרבה מאשר הכוח שבדיבור; וכן ערך אותיות הדבור לאותיות המחשבה, -
אותיות הדיבור לגבי אותיות המחשבה, אין להן ערך כלל, כשם שאין שום ערך לאותיות הדיבור לגבי אותיות המחשבה, וכן ערך אותיות המחשבה למהות המדה המלבשת בה ומחיה אותה, -
כאמור לעיל, שהמדה היא החיות של המחשבה שהוא חושב, כך שאין למחשבה שום ערך כלל לגבי המדה, וכן ערך מהות וחיות המדה לגבי החכמה ובינה ודעת, שכללותן הוא השכל שממנו נמשכה מדה זו
– הרי, שבכל סדר ירידת המדריגות מלמעלה למטה, אין למדריגה התחתונה שום ערך כלל לגבי המדריגה שמעליה: למדות אין שום ערך לגבי שכל, למחשבה אין שום ערך לגבי המדה, וכך לדיבור לגבי המחשבה, ולמעשה לגבי דיבור. וכל זה
– הוא, בנפש האדם ונפש כל הברואים שבכל העולמות עליונים ותחתונים, שבכלם החכמה היא ראשית ומקור החיות: -
ואילו הקב"ה – יסביר רבנו הזקן בפרק הבא – הוא כל כך נעלה מחכמה, שהיא לגביו כעשייה ממש.