פרק י.
בסוף הפרק הקודם, פרק ט', הסביר רבנו הזקן, שכיוון שהקב"ה למעלה אין קץ מחכמה, שכל והשגה, לכן גם היחוד - שהוא ברוך-הוא מיוחד עם הספירות והמדות שבעולם האצילות (שלמרות שהם ענין של מדת החכמה ומדת החסד - הם בכל זאת מיוחדים עם אור אין סוף ברוך הוא באופן של "חד") - הוא למעלה מהשגת אנוש. ולכן נקראות בזהר הקדוש, מדותיו של הקב"ה, שהן ה"ספירות", בשם "רזא דמהימנותא", סוד האמונה, שהרי ענין ה"ספירות" קשור באמונה, שהיא למעלה משכל והשגה.
אך מכל מקום, -
למרות שה"ספירות" הן למעלה משכל והשגה, הואיל ודברה תורה כלשון בני אדם, לשכך את האוזן מה שהיא יכולה לשמוע, לכך
– לכן, נתן רשות לחכמי האמת
– חכמי תורת הקבלה, לדבר בספירות בדרך משל, -
ביאור כ"ק רבינו: "כשאומרים "משל" הרי זה מדגיש שאינם אותו הענין (הנמשל), כי אם שיש דוגמא בשייכות דפרטי המשל ביניהם - להשייכות בין פרטי הנמשל, אף דפרטי המשל והנמשל אין כל ערך ושייכות ביניהם (על דרך זה בנידון דידן אין ערך כלל לאור ושמש עם הספירות ומקורם - כי אם המשל הוא על יחודם (שייכותם) דהאור והשמש שמקיל ההבנה בהיחוד דהספירות במקורם כו')".
וקראו
– המקובלים, אותן
– את ה"ספירות", בשם "אורות", -
משל מענין אור וגילוי, כדי שעל ידי המשל הזה
– מאור, יובן לנו קצת עניין
– ואופן, היחוד של הקדוש-ברוך-הוא ומדותיו, -
ב"ספירות", שהוא בדרך משל כעין יחוד אור השמש שבתוך גוף כדור השמש
– כמו שאור השמש הנמצא בתוך גוף כדור השמש מתייחד עם גוף השמש שנקרא 'מאור', -
לא רק "שמש", אלא גם "מאור" – היא מקרינה מתוכה אור. כמו שכתוב: "את המאור הגדל וגו'", -
כלומר: הקב"ה ברא את השמש, הנקראת "מאור", שהיא המקור והשייכות לאור הבא ממנה, והזיו והניצוץ המתפשט ומאיר ממנו
– מה"שמש", נקרא "אור", כמו שכתוב: "ויקרא אלהים לאור יום", וכשהאור הוא במקורו בגוף השמש - הוא מיחד עמו
– עם השמש, בתכלית היחוד, כי אין שם
– בגוף השמש, רק עצם אחד שהוא גוף המאור המאיר, -
אין מקום לומר, שישנם שם שני דברים – ה"מאור" עצמו, וה"אור" הבא מן המאור, אלא שם קיים דבר אחד בלבד – והוא ה"מאור", כי הזיו והאור
– הם, שם
– בגוף השמש, עצם אחד ממש עם גוף המאור המאיר, ואין לו
– לזיו, שום מציאות כלל בפני עצמו.
– כלומר: לכאורה, למרות שדבר ברור הוא, שבגוף השמש ישנו בודאי אור השמש – שהרי כיוון שאור השמש מתפשט למרחק רב כזה עד שהוא מאיר את האדמה, ודאי הדבר שהוא נמצא גם בשמש עצמה – אלא, יחודו שם הוא באופן שהוא כולו מיוחד עם ה"מאור" עצמו, ואי אפשר לציין אותו שם בשם "אור" ו"זיו", שכן, שם אין הוא מציאות לעצמו כלל – שם קיים במציאות רק ה"מאור" והמקור של האור. וכדברים האלה ממש, -
אודות יחודו של אור השמש כשהוא נמצא במאור עצמו, ויותר מזה, -
כלומר: יותר מאשר הוסבר בקשר ליחוד ואיחוד אור השמש עם ה"מאור", הן מדותיו של הקדוש-ברוך-הוא ורצונו וחכמתו בעולם האצילות
– "ספירות" עולם האצילות ביחודם, עם מהותו ועצמותו
– של הקב"ה, כביכול, המתלבש בתוכם
– מהותו ועצמותו כביכול המתלבש בתוך ה"ספירות", ומתיחד עמהם בתכלית היחוד, -
שכך ויותר מכך – הוא למשל יחודו של אור השמש עם השמש, בשעה שהאור נמצא בגוף השמש, מאחר שנמשכו ונאצלו
– ה"ספירות", מאתו יתברך, על דרך משל כדרך התפשטות האור מהשמש. אך
– ביחס ל"ספירות" ולמאצילן ברוך הוא, הרי זה לא ממש בדרך זה, -
כפי שהדבר הוא באור המתפשט מהשמש, רק בדרך רחוקה ונפלאה מהשגתנו, כי גבהו דרכיו
– של הקב"ה, מדרכינו.