Étude quotidienne du Tanya

פרק ז

בפרק הקודם, פרק ו', הסביר רבנו ה זקן, ש"תשובה תתאה", שלפי פירוש הזהר הקדוש הכוונה היא להשיב את ה' תתאה של שם הוי' למקומה - היא השבת השכינה מגלותה, שכן, על ידי חטאים ועוונות נעשה ענין גלות השכינה, שההשפעה של ה' תתאה שמשם הוי' (היא בחינת השכינה), מקור הנשמה, נמשכת רחמנא ליצלן אל היכלות הקליפה וה"סטרא אתרא", ממנה מקבל האדם חיות בשעה שהוא עושה חטאים ועוונות, ועל ידי תשובה מחזיר האדם את ההשפעה ומחזיר את השכינה מגלותה.

ואולם, דרך האמת והישר לבחינת תשובה תתאה, ה"א תתאה הנזכר לעיל - הם ב' דברים דרך כלל. -

הרבי (באחת משיחות הקודש) פירש דברי רבינו הזקן "דרך האמת והישר" - שדוקא זוהי הדרך האמיתית והישרה לתשובה תתאה - על פי מה שלעיל (מיד בפרק א') אמר רבנו הזקן, שעיקר ענין התשובה הוא "עזיבת החטא", שאם האדם מחליט בלב שלם שלא לחזור יותר על מעשה חטא זה, הרי זו כבר תשובה ( הערת כ"ק רבינו: "וכאן - דורש עבודה והכנה ארוכות - אלא שאף שעזיבת החטא ה"ז כו"') אך אין זה "דרך האמת", שכן, כשתשובה באה שלא בהכנה מתאימה (דבר שרבנו הזקן עומד להסביר בפרק זה), אפשר אכן שיתעורר בתשובה ויחליט בלב שלם על עזיבת החטא ( הערת כ"ק רבינו: "וה"ז תשובה וכו"'), אך לא תהיה לה קיום, וממילא אין זה אמת, שכן, אמת נקרא דבר שיש לו קיום, כמו שכתוב: "שפת אמת תכון לעד", וכדי שהתשובה תהיה ב אמת (שיהיה לה קיום) נדרשת ההכנה לתשובה עליה ידון בפרק זה. לכן אומר רבנו הזקן, ש"דרך האמת " לתשובה תתאה - היא על ידי ההכנה שהוא מסביר אותה להלן. ומה שרבנו הזקן אומר "דרך הישר " הוא, שכן, אפשר שתהיה התעוררות תשובה באמת, אך שתבוא לא על ידי דרך ישרה, אלא על ידי איזו סיבה שהיא, סיבה שהיא עצמה יכולה להיות דבר שהוא היפך מהכנה לתשובה, כפי שהיה בתשובתו של ר' אלעזר בן דורדיא, שהסיבה להתעוררותו לתשובה היתה על ידי ענין לא טוב ועל ידי הדברים שאמרו לו אז, לכן אומר כאן רבנו הזקן, שה"דרך הישר " להגיע לתשובה היא על ידי ההכנות שהוא מסביר אותן להלן. ושני הדברים הם: האחד, -

הדבר הראשון להגיע לענין התשובה, הוא לעורר רחמים העליונים

– של הקב"ה, ממקור הרחמים

– שכן, ישנן שתי בחינות – "אב הרחמן" ו"אב הרחמים": "אב הרחמן " היינו האב הרחום, האב שיש בו, כביכול, מדת הרחמים, ואילו "אב הרחמים " היינו האב של רחמים, מקור הרחמים, והכוונה היא, הרחמים שאינם מוגבלים ולמעלה מ מדת הרחמים שהיא מדודה ושקולה - והפירוש כאן הוא שיעורר את המדה העליונה יותר של רחמים, "רחמים העליונים", על נשמתו ונפשו האלקית, שנפלה מאיגרא רמה

– מגג גבוה, כלומר ממדריגה עליונה ביותר, מ"אין סוף" שהוא חיי החיים ברוך-הוא

– ומשם נפלה הנשמה לבירא עמיקתא -

לבור עמוק. "איגרא" ומדריגה בכלל הן גבוהות, והנשמה באה לא מ"איגרא" סתם, אלא מ"איגרא רמה ", מדריגה גבוהה ביותר, ונפלה לא בבור סתם, שהוא מדריגה תחתונה, אלא בבור עמוק, הן היכלות הטמאה והסטרא אחרא, -

כמוסבר בפרק הקודם, שעל ידי חטאים ועוונות יורדת הנשמה בהיכלות הטומאה וה"סטרא אחרא", ועל האדם לעורר עליה את הרחמים העליונים, ועל מקורה

– של הנשמה, במקור החיים, הוא שם הוי"ה ברוך-הוא; -

כאמור לעיל, ששם הוי' הוא מקור הנשמה, ועל ידי ירידת הנשמה יורדת גם ההשפעה של שם הוי' בגלות של קליפות ו"סטרא אחרא", הרי שהרחמנות היא גם על מקור הנשמה, הוא שם הוי', וכמו שכתוב: "וישב אל הוי"ה וירחמהו", -

"וירחמ הו " הכוונה על שם "הוי"', כלומר שיעורר רחמים על שם הוי', פירוש

– מה הכוונה לעורר רחמים על שם הוי'? – הרי זה: לעורר רחמים על השפעת שם הוי"ה ברוך-הוא, שנשתלשלה וירדה תוך היכלות הסיטרא אחרא הטמאים להחיותם, -

להמשיך בהן חיות, על ידי מעשה אנוש

– החטאים, ותחבולותיו, ומחשבותיו הרעות; -

שכן, גם על ידי מחשבות רעות בלבד, ממשיכים חיות ב"סטרא אחרא", וכמו שכתוב: "מלך אסור ברהטים"

– הקב"ה, מלך העולם, קשור ברהטים, ברהיטי מחא וכו', פירוש כ"ק רבינו: "די קארעטעס – אפטיילונגען פון מוח וואו עס לויפן די מחשבות (ע"ד רהטים שרצים בם המים)", כלומר, במחשבות החולפות של המוח, שגם על ידי המחשבות החולפות במוח, אם הן מחשבות רעות, הנה על ידי זה ה מלך אסור, זה מביא גלות להשפעה שמשם הוי', היא בחינת גלות השכינה, -

שהשכינה, בחינת מלכות דאצילות, באה על ידי כך בגלות, כנזכר לעיל.

– בפרק הקודם. וזמן המסוגל לזה

– שיוכל האדם להרגיש ברחמנות שעל נשמתו ועל מקורה, ולעורר רחמים העליונים, הזמן המסוגל לכך, הוא בתקון חצות, כמו שכתוב בסדור בהערה, עין שם באריכות. וזהו שכתוב שם: -

ב"תיקון חצות" "נפלה עטרת ראשנו, אוי נא לנו כי חטאנו".

– שעל ידי החטאים, נופלת ה"עטרה", מקור הנשמה. ולכן נקרא הקדוש - ברוך - הוא "מלך עלוב" בפרקי היכלות, כמו שכתב הרמ"ק ז"ל, -

רבי משה קורדבירו זכרונו לברכה. כי אין לך עלבון גדול מזה.

– מגלות השכינה בהיכלות הטומאה וה"סטרא אחרא". ובפרט כאשר יתבונן המשכיל בגדלת אין-סוף ברוך-הוא, ממלא כל עלמין

– מחיה כל העולמות בחיות פנימית מותאמת לנברא, וסובב כל עלמין, -

מקיף כל העולמות, מחיה אותם בחיות שלמעלה מהם, חיות זו היא רק בבחינה של הקפה על העולמות, כל אחד ואחד לפי שיעור שכלו והבנתו

– יתעמק בגדולת "אין סוף" ברוך הוא, יתמרמר על זה מאד מאד: -

שכן, בהבינו גדלותו של הקב"ה ירגיש ויחוש רק אז, הרחמנות הגדולה שעל נשמתו ועל מקורה, ומיהו ה"מלך" שנמצא בגלות ומבוייש – הרי זה משפיע עליו מרירות גדולה. זה הראשון משני הדברים שהם "דרך האמת והישר" לתשובה תתאה. והב', -

הדבר השני, הוא: לבטש ולהכניע הקליפה וסיטרא אחרא, אשר כל חיותה היא רק בחינת גסות והגבהה, -

וממילא, כשמכניעים ושוברים אותה, נוטלים ממנה את חיותה, כמו שכתוב: "אם תגביה כנשר וגו'", ולכן - והביטוש וההכנעה עד עפר ממש - זוהי מיתתה ובטולה.

– של הקליפה וה"סטרא אחרא". והיינו, -

על ידי מה שוברים ומכניעים את הקליפה וה"סטרא אחרא"? על ידי

– שהאדם פועל בקרב עצמו "לב נשבר ונדכה", ולהיות "נבזה בעיניו נמאס" וכו', -

שכן כפי שהוסבר בפרק כ"ט בחלק הראשון, עיקר האדם, גם בבינוני, ובפרט באדם החוטא – הוא נפשו הבהמית, ועל ידי שהוא נשבר, נשברת הרי גם נפשו הבהמית (הבאה מקליפה), הרי שעל ידי כך הוא שובר ומכניע את הקליפה ו"סטרא אחרא". וכמו שכתוב בזהר הקדוש על פסוק: "זבחי אלקים רוח נשברה, לב נשבר ונדכה וכו'", -

מהו הזבח לשם אלקים? – כאשר יש "רוח נשברה", נשברת רוח הסטרא אחרא, ועל ידי מה נשברת רוח זו? – על ידי "לב נשבר", על ידי כך שיש לאדם לב נשבר, כפי שהוא מפרש מיד להלן, כי כל קרבן מן הבהמה - הוא לשם הוי"ה, היא מדת הרחמים, -

לכן תמיד נזכר בקרבנות שם הוי': "אדם כי יקריב מכם קרבן להוי"', "ריח ניחוח להוי"' וכדומה, אבל לשם אלקים, היא מדת הדין - אין מקריבין קרבן בהמה, כי אם

– מהו כן ה"זבח" לשם אלקים (הערת כ"ק רבינו: דכתב כאן "זבחי אלקים")? לשבר ולהעביר רוח הטמאה והסיטרא אחרא, וזהו "רוח נשברה"