Étude quotidienne du Tanya

וזהו "צדק לפניו יהלך", -

ששאלנו לעיל, שהיה צריך לומר "ילך" ולא "יהלך", שכן "יהלך" משמעו שהוא גורם למישהו אחר ללכת - "לפניו" - הוא מלשון פנימיות, -

לפנימיות שלו, ו"יהלך" - הוא מלשון הולכה, שמוליך

– הצדק – הצדקה – מוליך את פנימית הלב לה', ואחר כך

– כתוב בפסוק: ישים לדרך ה' פעמיו, -

שהוא יתנהג בדרך ה', כמו שכתוב: "והלכת בדרכיו", "אחרי ה' אלהיכם תלכו", בכל מעשה המצות, ותלמוד תורה

– שהוא כנגד כלן, -

ובכל הענינים האלה של מצוות ותורה, ילך בדרך ה' באופן של הליכה, שכלן

– התורה והמצוות שלו עולין לה' על ידי פנימית הלב, -

שהוא גילה על ידי עבודת הצדקה, ביתר שאת ומעלה מעלה

– העליה על ידי פנימיות הלב היא נעלית הרבה יותר מעליתן לה' על ידי חיצונית הלב, הנולד מהתבונה והדעת

– בגדלות ה' לבדן, בלי הארת פנים מלמעלה אלא בבחינת הסתר פנים, כי אין הפנים העליונים מאירים למטה אלא באתערותא דלתתא, -

בהתעוררות מלמטה, במעשה הצדקה הנקרא "שלום".

– מעשה הצדקה עושה שלום בין מעלה ומטה, וזו הדרך היחידה שהפנימיות שלמעלה תאיר ותתגלה למטה. וזהו שכתוב: "פדה בשלום נפשי", -

שלפי אימרת חכמינו ז"ל זה מוסב על צדקה וגמילות חסדים הנקראים "שלום", "נפשי" דייקא.

– המלה "נפשי" היא בדיוק, שכן, זה מוסב על השכינה שהיא הנפש של יהודי; וכך בכל אחד מישראל – על הניצוץ האלקי שלו המחיה את נפשו, הנפדים על ידי "שלום", על ידי מעשה הצדקה. וזהו גם כן הטעם שנקרא הצדקה "שלום", לפי שנעשה

– על ידי הצדקה, שלום בין ישראל לאביהם שבשמים כמאמר רבותינו זכרונם לברכה , דהינו על ידי פדיון נפשותיהן, הם חלק ה' ממש, -

נפשותיהם שהן חלק מה' ממש, והן ניפדות מידי החיצונים, -

מידי הקליפות, ובפרט צדקת ארץ ישראל, -

רבנו הזקן כתב אגרת זו – וכך אגרות רבות שבחלק "אגרת הקודש" שב"תניא" – בהקשר לנתינת צדקה עבור "כולל חב"ד" בארץ ישראל, להחזקת תלמידי החבריא של רבי מנחם מענדל מהורודוק וחבריו שהתיישבו בארץ ישראל, שהיא צדקת ה' ממש, -

צדקה למקום שבו שם הוי' בהתגלות, כמו שכתוב : "תמיד עיני

– והמשכה פנימית של ה' אלהיך בה", -

בארץ ישראל, "והיו עיני ולבי שם כל הימים" .

– הרי שבארץ ישראל מאירה המשכה פנימית מהוי', והצדקה שעושים עם תלמידי חכמים שבארץ ישראל, היא צדקת ה' ממש, והיא

– צדקת ארץ ישראל, שעמדה לנו לפדות חיי נפשנו מעצת החושבים לדחות פעמינו, -

מעצת הרוצים להזיק לנו, ותעמד לנו לעד, לשום

– להעמיד, נפשנו בחיים אמתיים, מחיי החיים, לאור