וכל שכן וקל וחמר בבריאת

– הנבראים, יש מאין, שהיא למעלה מהטבע, והפלא ופלא יותר מקריעת ים סוף, על אחת כמה וכמה שבהסתלקות כח הבורא מן הנברא חס ושלום - ישוב הנברא לאין ואפס ממש. אלא צריך להיות כח הפועל

– המהווה את הנברא, בנפעל

– בנברא, תמיד, להחיותו ולקימו. והן הן בחינת אותיות הדבור מעשרה מאמרות שבהם נבראו – הנבראים. לכן אומר הפסוק: ''לעולם הוי' דברך נצב בשמים'' – הדיבור, שהוא הכוח האלקי שיצר את הנברא, מוכרח לעמוד תמיד בנברא לברוא אותו ולהחיותו מחדש.* ועל זה נאמר:

– על מה שדובר לעיל, שהחיות האלקית שיצרה את הנברא מוכרחה לעמוד תמיד בנברא לבראו ולהחיותו מחדש, אומר הפסוק: "ואתה מחיה את כלם" – אתה מחיה את השמים ואת הארץ ואת כל הנבראים שבתוכם – הנזכרים בתחילת הפסוק, אל תקרי "מחיה" אלא "מהוה",

– כך נאמר ב''ראשית חכמה'' ובשל''ה (מח, ב. ע, א) שלמרות שנאמר ''מחיה'', אין הכוונה שהקב''ה מחיה בלבד את הנבראים, שבתחילה יצר אותם ועתה הוא רק נותן להם חיים בלבד, כמו מה שהנשמה נותנת לגוף, אלא הכוונה היא שהחיות גם יוצרת את קיומו של הנברא, דהיינו יש מאין,

– דבר קיים מדבר שלא היה קיים, ובלעדי החיות האלקית לא היה הדבר נמצא כלל, ועל ידי החיות הדבר הוא ''יש'', דבר קיים. ו"אתה"

– המלה ''אתה'', הן בחינת האותיות מאל"ף

– האות הראשונה באותיות - ועד תי"ו,

– האות האחרונה באותיות – זהו הא' והת' שבמלה ''אתה'', והה"א

– שבמלת ''אתה'', היא

– רומז על ה' מוצאות הפה,

– חמשת המוצאות של הדיבור, מקור האותיות.

– זהו פירוש ''ואתה מחיה את כולם'', ש''אתה'' – האותיות שלמעלה, הבאות מה' המוצאות שלמעלה, מקור האותיות, הן מחיות כל הנבראים באופן של התהוות ''יש מאין''. התהוות "יש מאין" באה בעיקר מצד האותיות, ולא מצד האור המאיר על ידי האותיות. ואף שאין לו

– להקב"ה, דמות הגוף –כיצד, איפוא, אומרים אנו שקיים ענין האותיות למעלה, ואשר מהן דוקא באה ההתהוות "יש מאין"? - הרי מקרא מלא דבר הכתוב: "וידבר ה'", "ויאמר ה'",

– ענין של דיבור ושל אותיות, והיא

– מה שכתוב "וידבר ה', ויאמר ה"', הכוונה ל בחינת התגלות הכ"ב אותיות עליונות לנביאים, ומתלבשות

– האותיות העליונות, בשכלם והשגתם

– של הנביאים, במראה הנבואה,

– ולא רק בשכלם ובהשגתם, אלא וגם במחשבתם ודבורם, כמו שכתוב: "רוח ה' דבר בי, ומלתו על לשוני", וכמו שכתב האר"י ז"ל [בשער הנבואה].

– הרי, שקיים למעלה ענין של אותיות, השייכות להתלבש עד במחשבתם ודיבורם של הנביאים. וכעין זה

– דומה לכך, היא התלבשות האותיות

– שלמעלה, בברואים, כדכתיב:

– כמו שכתוב: "בדבר ה' שמים נעשו, וברוח פיו

– נבראו, כל צבאם",

– הרי זה ענין של "דיבור" ו"רוח פה", כמו שבנבואה הוא ענין של "דיבור" ו"רוח ה"' רק שהיא

– מה שהדיבור מתלבש בנבראים, הוא על ידי השתלשלות רבות ועצומות, עד שיורדות לעשיה גופנית,

– בעולם העשיה, שהוא עולם גופני בעל נבראים גופניים מה שאין כן השגת הנביאים היא

– בעולם באצילות המתלבשת בעולם הבריאה:

– וממדריגה עליונה זו, מאיר ומתגלה לנביאים. ברם, על כל פנים, מדובר כאן על האותיות שלמעלה המתלבשות בנבראים להחיותם באופן של התהוות יש מאין.