והנה, גדר ובחינת שם "עולם" נופל על
– דבר שהוא בחינת מקום ובחינת זמן דוקא. בחינת מקום - הוא: מזרח ומערב, צפון, דרום, מעלה ומטה.
– אלה הם שש הקצוות המגדירות ענין המקום, בחינת זמן - עבר, הוה ועתיד.
– ודוקא על הנבראים המוגבלים ומחולקים בהגדרות של מקום וזמן, נופל השם "עולם". והנה, כל בחינות אלו
– של מקום וזמן, אין להם שיכות במדות הקדושות העליונות, -
בעולם ה"אצילות". כי המדות הן "אין סוף", כמוזכר לעיל, שמדת החסד היא חסד בבחינה של "אין סוף", וכך שאר המדות – הרי שלא שייך בהן כלל ההגבלות של מקום או זמן, כיוון שהן "אין סוף" ולמעלה מכל הגבלה, כי אם במדת מלכותו יתברך לבדה שיך לומר שהוא יתברך מלך למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית, -
שהקב"ה הוא מלך על הנבראים העליונים ביותר ועל הנבראים התחתונים ביותר – הרי שנאמר כאן גדר מסויים של מקום, התחלקות של מקום מעלה ומטה וד' רוחות, וכן
– שייך לומר שהוא מלך לד' סטרין, -
על ארבעה צדדים של העולם. כלומר, ההתחלקות של מקום מעלה ומטה וד' רוחות, וכן
– שייך ענין המלכות שלמעלה, בבחינת זמן - "ה' מלך, -
בהווה, ה' מלך, -
בעבר, ה' ימלך".
– בעתיד, הרי שלבחינת מלכות שייכות לענין הזמן. ונמצא, שחיות המקום וכן חיות הזמן, והתהוותם מאין ליש, וקיומם כל זמן קיומם, הוא ממדת מלכותו יתברך ושם אדנות ברוך-הוא.
– שהרי רק למדת המלכות ושם אדנות יש קשר למקום וזמן, כאמור. ולפי שמדת מלכותו יתברך מיחדת במהותו ועצמותו יתברך בתכלית היחוד כמו שיתבאר, להלן, הלכך
– לכן, גם בחינת המקום והזמן
– המתהווים ממדת המלכות, בטלים במציאות ממש לגבי מהותו ועצמותו יתברך, כביטול אור השמש בשמש.
– הכוונה כאן, איך שמקור העולמות (זמן ומקום) "עומד" בבחינת המלכות כפי שהיא מיוחדת במהותו ועצמותו יתברך בתכלית היחוד, לפני שהיא באה, על ידי צמצומים, להתלבש בעולמות שלמטה להוותם ולהחיותם; שכן, למרות שגם כמו שמלכות היא במדריגה זו יש כבר בהם מקור למקום וזמן, אך "שם" בחינות המקום והזמן בטלות במציאות לגמרי לגבי הקב"ה. זהו ענינו של "יחודא עילאה", האופן העליון יותר של יחוד, כפי שהנבראים מיוחדים עם הקב"ה באופן שהם בטלים במציאות ממש, שכן, מצד מקורם (מדת המלכות ושם אדנות, הפועלים מציאותם של הנבראים) אין עדיין מקום כלל ל"מציאות" שלהם. וזהו שלוב שם אדנות בשם הוי"ה, -
בשמות ישנו ענין השילוב, כמו שאותיות שם אחד משתלבים באותיות שם אחר – והשם שהאות שלו באה בתחילה, שם זה הוא בהתגברות (כלומר, השם השני משולב בו), שההתגלות היא כמו מצד שם זה; אם הראשון משמות השילוב הוא משם של חסד (והשם של גבורה משולב בו) ההתגלות היא ענין של חסד, וכך הלאה. האופן והמדריגה של מלכות ושם אדני, מקור הנבראים, כפי שהם עדיין מיוחדים עם מהותו ועצמותו יתברך שלמעלה מלהיות מקור לנבראים, - נקרא שם אדני "בשילוב" בשם הוי' – שמצד ה"התגברות" של שם הוי' בטלים הנבראים במציאות, גם כפי שמלכות ושם אדנות הוא מקורם. כי שם הוי"ה מורה שהוא למעלה מן הזמן, שהוא היה הוה ויהיה
– ביחד, ברגע אחד
– שלש בחינות אלו, עבר, הוה ועתיד ביחד "עומדות" בשם הוי', כלומר שם הוי' מורה על למעלה מן הזמן. כמו שכתוב [ברעיא מהימנא פרשת פינחס], וכן
– כך גם, למעלה מבחינת מקום, כי הוא מהוה תמיד את כל בחינת המקום כלו מלמעלה עד למטה ולד' סטרין.
– ולארבע רוחות. הרי ששם הוי' הוא למעלה מזמן ומקום; ואילו, שם אדני, מלכות, יש לו שייכות, כאמור, לענין הזמן והמקום. אך, מצד זה ששם אדני משולב בשם הוי', בטלה בחינת הזמן והמקום במציאות ממש. – זהו כאמור ענין "יחודא עילאה". להלן מוסבר ענין "יחודא תתאה".