Étude quotidienne du Tanya

לקוטי אמרים חלק שני הנקרא בשם "חנוך קטן" מלקט מפי ספרים ומפי סופרים

– כך הוא גם לשונו הקדוש של רבנו הזקן בדף–השער של החלק הראשון – ''מלוקט מפי ספרים ומי סופרים'' – וכפי שהרבי הקודם נשמתו עדן מביא בשיחותיו הקדושות, מקובל שהכוונה ב''ספרים'' לספרי השל''ה הקדוש והמהר''ל מפראג, וב''סופרים'' – לבעל שם טוב ולהרב המגיד ממזריטש, קדושי עליון נשמתם עדן, מיסד על פרשה ראשונה של קריאת שמע - לפי דברי רבנו הזקן להלן, באות מילים אלו כדי להסביר שני אופני ההבנה באחדות ה', המתבטאים ב''שמע ישראל'' וב''ברוך שם כבוד מלכותו כו''', עליהם נאמר בזהר, ש''שמע ישראל'' הוא ''יחודא עילאה'' – הפן הנעלה יותר בהבנת אחדות ה', ו''ברוך שם'' – ''יחודא תתאה'' – הפן הנמוך יותר בהבנת אחדות ה'. על שני אלה מיוסד החלק השני של ''לקוטי אמרים'', הנקרא ''שער היחוד והאמונה''.

(מלות כותרת אלו הן גם כן לשון המחבר, רבנו הזקן).:

"חנך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה". הנה, מדכתיב – ממה שהפסוק אומר: "על פי דרכו", -

שיש לחנך את הנער לפי הדרך שלו, משמע שאינה

– דרך זו, דרך האמת לאמיתו, -

זוהי דרך לנער בלבד, ואינה הדרך האמיתית, ואם כן מאי מעליותא

– מהי המעלה בכך עד, ש"גם כי יזקין לא יסור ממנה"?

– אדרבה, כשיתבגר – עליו, אכן, לסור מדרכו של ה''נער'', כדי להגיע לדרך האמיתית. מהי המעלה, איפוא, שלא יסור מדרך זו? אך, הנה מודעת זאת, -

דבר ידוע הוא, כי שרשי עבודת ה' ויסודותיה הן דחילו ורחימו, -

יראת ה' ואהבת ה' הן השרשים והיסודות של עבודת ה', המתבטאת בקיום תורה ומצוות במחשבה דיבור ומעשה – להיזהר מכל לא־תעשה ולקיים כל מצות־עשה: יראת ה' משפיעה ופועלת שיהודי יישמר מכל לא־תעשה, ואהבת ה' משפיעה ופועלת שיקיים כל מצות־ עשה מתוך רגש פנימי של הנפש ( הערת כ''ק רבינו: כדלעיל רפ''ד), כפי המוסבר להלן: היראה - שרש ויסוד ל"סור מרע", -

שלא לעשות מה שאסור לעשות, והאהבה –

היא שורש ויסוד, ל"ועשה טוב", וקיום כל מצות עשה דאורייתא ודרבנן, -

מצוות שמן התורה ומצוות שמדרבנן, כמו שיתבאר במקומן.

– בחלק הראשון של ספר ה''תניא''. כפי המקובל בין חסידים, היתה סברא אצל רבנו הזקן, שחלק זה (השני מספר ה''תניא'') יהיה החלק הראשון, וחמישים ושלשה הפרקים של החלק הראשון, יהיו החלק השני. לכן, כשהוא מתייחס כאן לחלק הראשון, הוא משתמש בלשון ''כמו שיתבאר'' להלן. (ומצות החינוך

– לחנך את הקטן, היא גם כן במצות עשה, כמו שכתוב בארח חיים סימן שמג): -

כיוון שיש לחנך את הקטן לא רק במצוות לא־תעשה אלא גם במצוות עשה, ומאחר שאהבת ה' היא השורש והיסוד לכל מצוות־עשה ( הערת כ''ק רבינו: "נוסף ע''ז שאהבה עצמה – וכן יראה – הן מ''ע פרטיות'') יש לומר שקיימת בחינת אהבה המשמשת שורש ויסוד למצוות העשה שמקיימים מצד חינוך. כלומר, אהבה זו אינה דומה למדריגת האהבה המשמשת שורש ויסוד למצוות העשה הנעשות על ידי האדם במצב של תמידיות, בהיותו גדול ומחוייב במצוות. אלא, מכיון שאהבה זו משמשת שורש לקיום מצוות העשה שמקיימים אותן בתור חינוך בלבד, נכללת גם אהבה זו בסוג של חינוך – לא אהבה יציבה, שאפשר להישאר אתה לתמיד. להלן יוסבר אופן חינוך – אהבה זו, שגם עליה מתאים לומר ''חנוך לנער על פי דרכו'', שכן, קיימת כאן מעלה שגם ''כי יזקין'' לא יסור ממנה. והנה, באהבה כתיב

– כתוב, בסוף פרשת עקב: "אשר אנכי מצוה אתכם לעשותה, לאהבה את ה' וגו'". וצריך להבין, איך שייך לשון "עשייה" גבי אהבה

– שהיא רגש שבלב?

– הלשון ''עשיה'' מתאים על דבר של מעשה. כיצד, איפוא, מתאים להשתמש בלשון עשיה לגבי אהבה שהיא רגש שבלב? – להלן יוסבר, שישנה אהבה שאדם משיג אותה על ידי התבוננות, על ידי התעמקותו בענינים המעוררים אהבה זו. לכן מתאים להשתמש לגבי אהבה זו בלשון של עשיה – ליצור ולפתח בתוכו אהבה זו. דבר זה יוסבר להלן אחרי הדיון במדריגה העליונה יותר של אהבה, שלגביה לא מתאים להשתמש בלשון עשיה, מפני שאין זו אהבה הנוצרת ונפעלת על ידי האדם: הוא רק עושה הכנה שאהבה זו תוכל להתגלות אצלו. אך העניין הוא, דיש שני מיני אהבת ה'. האחת, היא כלות הנפש בטבעה אל בוראה, -

בטבע הנפש ישנה אהבה כזו של ''כלות הנפש''. שהרי הנפש האלקית היא ''חלק אלקה ממעל ממש'', היא חלק מעצם ה''אין סוף'' – לכן יש בה, מצד הטבע, אהבה כזו של כליון לעצמותה, ל''אין סוף'' ברוך הוא. הרי מובן שאהבה זו אין צורך ליצור – ואף אין יכולת ליצור אותה – כיוון שהיא נמצאת בטבע הנפש האלקית; אך יש לגלות אהבה זו של הנפש האלקית, שגם לב הבשר הגשמי ירגיש באהבה ובכלות הנפש אלו. כיצד היא אכן מתגלה? כאשר תתגבר נפש השכלית על החומר

– של הגוף, ותשפילהו ותכניעהו תחתיה, -

דבר המתבטא בעבודת הנפש האלקית – לתקן את הנפש הבהמית ולזכך את הגוף על ידי הנפש השכלית: על ידי שהשכל מבין עניני אלקות. שכן, השכל של הנפש האלקית והשגתו באלקות הם במצב מרומם ונעלה יותר מאשר להשפיע על הגוף, ואילו הנפש השכלית שהיא השכל הטבעי של האדם, כאשר הוא מבין אלקות, הרי זה כבר קרוב לגוף ומשפיע על חומר הגוף, להכניעו אל הנפש באופן של ''הגברת הצורה על החומר''. וכשהנפש השכלית יוצרת השפלת והכנעת חומר הגוף - אזי תתלהב ותתלהט

– הנפש, בשלהבת העולה מאליה, -

לא שלהבת של אהבה הנוצרת על ידי התבוננות, אלא שלהבת של אהבה המתלקחת בנפש עצמה; שכן, בנפש קיימת אהבה זו, אלא שבתחילה כיסה עליה חומר הגוף ולא היה באפשרותה להתגלות – ועתה היא מתגלה, ותגל ותשמח בה' עושה, ותתענג על ה'

– בקב''ה, תענוג נפלא.

– בעבודה מסוג אחר משמש התענוג כשכר על העבודה, ואילו באהבה ועבודה זו, התענוג הוא באהבה ובעבודה עצמם. והזוכים למעלת אהבה רבה זו - הם הנקראים צדיקים, -

אופן האהבה של צדיקים הוא בתענוג ושמחה, כדכתיב: -

כמו שכתוב: "שמחו צדיקים בה'"

– כלומר, אופן העבודה בצדיקים הוא אהבה בשמחה ותענוג. למרות שכאמור לעיל, זוהי אהבה שמצד הנפש האלקית הנמצאת בכל אחד מישראל, ואם כך, היתה צריכה, להיות יכולת בכל יהודי להגיע לאהבה כזו – מוסבר מיד להלן, שלא כל אחד יכול להגיע לכך, שכן, לשם כך נדרשת עבודה רבה ועבודה גדולה מאד, כדי לזכך את החומר שלא יפריע ליכולת קליטת אהבה כזו. אך, לא כל אדם זוכה לזה, -

להגיע לאהבה זו, שאז הוא במדריגת צדיק, כי לזה צריך

– לשם כך נדרש, זיכוך החומר

– של הגוף, במאוד מאוד, וגם

– נדרשים לשם כך, לימוד תורה ומעשים טובים הרבה, כדי לזכות לנשמה עליונה שלמעלה ממדרגת רוח

– שעל ידי כך זוכה האדם לדרגת ''נשמה'' שהיא העליונה בין שלש הדרגות: "נפש", "רוח", "נשמה", שכן, מצד מדריגת ה''רוח'' העבודה היא במדות שבלב, ונפש, -

מצד ה''נפש'' אופן קיום המצוות הוא בקבלת עול – אלא זו מדריגה של נשמה, שמבחינתה העבודה היא של שכל – כלשון הכתוב: "ונשמת שדי תבינם" – המשפיע על החומר להכניעו ולזככו. כמו שכתב ב'ראשית חכמה' שער האהבה.

– שאהבה כזו קשורה במדריגה של נשמה דוקא – על כל פנים מובן, שעל אהבה זו לא מתאים לומר שהאדם יפעל וייצר אותה בתוכו – שכן, אין באפשרותו ליצור אותה; הוא יכול רק להכשיר ולזכך את עצמו, כך שהאהבה שמהנפש תתגלה בתוכו, וכן אין ביכולת כל אחד להגיע לכך. והשנית, -

הבחינה השניה של אהבה היא אהבה שכל אדם יוכל להגיע אליה, - כל אדם יכול להגיע למדריגת אהבה זו, - כיצד? - כשיתבונן היטב בעומקא דליבא

– בעומק הלב, שההתבוננות היא באופן שהיא באה בלב, בדברים המעוררים את האהבה לה' בלב כל ישראל.

– ישנם ענינים המעוררים את האהבה (השניה) להקב''ה בלב יהודי – וכאשר הוא יתבונן בענינים אלה - הן דרך כלל, - גם כשהוא מתבונן באופן כללי, כי הוא

– הקב''ה, חיינו ממש, -

הערת כ''ק רבינו: ''כמבואר לעיל פמ''ד'', וכאשר האדם אוהב את נפשו וחייו - כן יאהב את ה', כאשר יתבונן וישים אל לבו כי ה' הוא נפשו האמתית וחייו ממש, -

שהרי הקב''ה הוא הנפש והחיות של נפשו, וממילא הקב''ה הוא חייו האמיתיים – לכן ההתעמקות בזה תעורר בו אהבה להקב''ה, כאהבת האדם לנפשו ולחייו, כמו שכתוב בזהר על פסוק: "נפשי אויתך וגו'".

– הזהר מפרש, ש''נפשי'' הכוונה על הקב''ה: "נפשי", מפני שאתה, ריבונו של עולם, הוא נפשי וחיי, לכן ''אויתיך'', אני אוהב אותך ומתאוה לך. והן דרך פרט, -

וגם כשיתבונן באופן פרטי – ''כמבואר לעיל פמ''ו'' – הערת כ''ק רבינו, שכשיבין וישכיל בגדולתו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא דרך פרטית

– כגון, בפרטי גדלות האלקות, שהקב''ה הוא ''ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין, וכולא קמיה כלא חשיבי'' – הרי כשיתבונן בפרטי הגדלות, כאשר יוכל שאת בשכלו ומה שלמעלה משכלו.

– ענינים שבכוח שכלו להבין, יבין אותם ב''ידיעת החיוב'' – וענינים שלמעלה מהבנתו, יבין אותם ב''ידיעת השלילה'', שאין הוא מבין את הדבר עצמו, אלא רק כפי שהדבר מושלל מענינים וגדרים מסויימים. כלומר, עניני האלקות שלמעלה מהבנתו, יבין אותם לכל הפחות איך אלקות מושללת מענין ומושג זה וזה – בכך יש כבר גם מדה מסויימת של ידיעה באלקות; ואחר כך

– אחרי שיתבונן בפרטי גדלות ה', יתבונן באהבת ה' הגדולה ונפלאה אלינו, -

בני ישראל, אהבה שהביאה לכמה פרטי ענינים: לירד

– לרדת, למצרים "ערות הארץ", -

שם ''ירד'' כביכול הקב''ה, להוציא נשמותינו מ"כור הברזל", שהוא ה"סטרא אחרא" רחמנא לצלן, -

בה היו בני ישראל שקועים רחמנא ליצלן בהיותם במצרים – והוא יתברך הוציאנו משם, לקרבנו אליו ולדבקנו בשמו ממש, והוא ושמו אחד, -

ועל ידי היותנו דבוקים בשמו התדבקנו בו יתברך. דהיינו, -

כלומר: שרוממנו מתכלית השפלות והטמאה לתכלית הקדשה, וגדולתו יתברך שאין לה קץ ותכלית, -

ואחרי שיבין במפורט את גדלות הקב''ה, ולאחרי שיתעמק באהבת הקב''ה הגדולה לבני ישראל - אזי "כמים הפנים אל פנים" –

הרי ''לב האדם לאדם'', שהלב, האהבה שחש אדם לזולתו, מעוררת אהבה חוזרת מהזולת אליו; כך גם בעניננו, האהבה שהראה ומראה הקב''ה לבני ישראל, תשפיע ''כמים הפנים לפנים'', ש תתעורר האהבה בלב כל משכיל ומתבונן בענין זה בעומקא דליבא, -

בעומק הלב, לאהב את ה' אהבה עזה, ולדבקה בו בלב ונפש, כמו שיתבאר במקומה באריכות.

– היכן שמדובר אודות האהבה שבבחינת ''כמים הפנים'', והוא בחלק הראשון של ספר ה''תניא'' בפרקים מ''ו עד מ''ט.

והנה, ענין אהבה זו –

האהבה הבאה מהתבוננות, רצה משה רבנו עליו השלום ליטע

– לטעת, בלב כל ישראל, בפרשה: "ועתה ישראל וגו'", בפסוק: "הן לה' אלהיך השמים וגו', -

בפסוק זה מדובר אודות גדלות ה'; ובפסוקים הבאים אחריו מובאים ענינים המראים על אהבתו הגדולה של הקב''ה לבני ישראל: רק באבותיך חשק וגו', ומלתם וגו', בשבעים נפש וגו', -

ירדו אבותיך מצרימה ועתה שמך ה' אלקיך ככוכבי השמים לרב, דבר הדורש, כפי שהפסוק אומר להלן, את הענין של: ואהבת וגו'".

– להגיע לאהבת ה'. ולכן סיים דבריו

– בפרשה זו, על אהבה זו: "אשר אנכי מצוה אתכם לעשתה", -

שלכאורה לא מובן, כיצד מתאים לומר על אהבה – שהיא רגש שבלב – לשון עשיה? – אלא, מפני שמדובר על אהבה הבאה מהתבוננות, עליה מתאים הלשון ''לעשותה'', משום, שהיא אהבה עשויה בלב, על ידי הבינה והדעת

– ההבנה והעמקה, בדברים המעוררים את האהבה.

– ברם, לכאורה אפשר לשאול: מכיוון שיש לעורר אהבה זו על ידי התבוננות, היה על הפסוק להורות בתחילה שצריכים להתבונן? מעיר רבנו הזקן מיד, שאכן: ועל זה צוה כבר תחלה

– בפרשה ראשונה של ''קריאת שמע'': "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך", כדי שעל ידי זה תבא לאהבה את ה', כדאיתא

– כפי שמובא בספרי על פסוק זה. והנה, על אהבה זו השנית

– הבאה מהתבוננות, שיך לשון מצוה וצווי, -

כלשון הפסוק ''אשר אנכי מצוה אתכם לעשותה לאהבה''. שהרי, לכאורה, לא מתאים להשתמש לגבי אהבה זו בלשון של ציווי, כיוון שאהבה היא הרי רגש הלב, וממה נפשך: אם יש לו רגש זה, מיותר הרי הצווי; ואם חסר לו רגש זה, מה יועיל הציווי? – ברם, לגבי אהבה זו מכיון שהיא באה מהתבוננות, מתאים להשתמש בלשון ציווי: צווי שיתבונן ויעורר את האהבה. דהיינו

– כלומר, כוונת הציווי היא: לשום לבו ודעתו בדברים המעוררים את האהבה. אבל באהבה ראשונה, -

לגבי מדריגת האהבה הראשונה אודותה דובר לעיל, שהיא שלהבת העולה מאליה, -

ואין היא אהבה שיוצרים אותה, לא שיך לשון צווי ומצוה כלל. ולא עוד, -

לא זו בלבד שמדריגת אהבה ראשונה זו אי אפשר ליצור על ידי התבוננות, שלכן לא מתאים לגביה לשון ציווי, אלא שהיא

– אהבה זו היא מתן שכרן של צדיקים, לטעום מעין עולם הבא בעולם הזה, -

העולם הבא הוא הרי הענין של ''נהנין מזיו השכינה'' – תענוג מאלקות, ומזה נהנים צדיקים בעולם הזה, באהבה זו, שעליה

– על מדריגת אהבה זו, נאמר: "עבודת מתנה אתן את כהנתכם", -

שישנו אופן עבודה שבא כמתנה מלמעלה, כמו שיתבאר במקומה

להלן מסיים רבנו הזקן את אשר התחיל להסביר במה מתבטאת מעלת ''חנוך לנער על פי דרכו'', עד ש''גם כי יזקין לא יסור ממנה'', כלומר, כש''יזקין'', כשיגיע למדריגה עליונה יותר, לא יסור מדרך העבודה שהיא ענין של ''חנוך לנער'' בלבד. כדי להקל על הבנת הענין, הרי הביאור בקצרה הוא: למרות שהאהבה הנמוכה יותר, הבאה על ידי התבוננות, היא בבחינה של ''חינוך'' (דרך העבודה של ''נער'' שכל אחד יכול להגיע אליה) בהשוואה למדריגה העליונה יותר של אהבה, שהיא עצמותית ותמידית (והשייכת לצדיקים בלבד) – הרי יש בה (באהבה של ''חינוך'') מעלה, שגם כשנמצא במדריגת צדיק, הכוללת מדריגת האהבה העליונה יותר – עליו להזדקק גם אז להאהבה של ''חינוך'' הבאה על ידי התבוננות. שכן, גם בצדיק יכול להיות אי־פעם, שהמדריגה העליונה שלו באהבה בתענוגים לא תהיה אצלו בגילוי; במיוחד משום שכשעולים ממדריגה למדריגה, נדרש, לפני שמגיעים למדריגה העליונה יותר, לסגת מהמדריגה הקודמת, וזאת כדי שהיא לא תפריע להגיע למדריגה העליונה יותר – ואז, כשחסרה לו המדריגה שלו באהבה, הוא עובד את ה' במה שנשאר לו ממדריגת האהבה הראשונה שלו, האהבה של ''חינוך'' הבאה על ידי התבוננות, בה ''התחנך'' לפני שהגיע למדריגת צדיק. אך הנה ידוע ליודעים, טעמא דקרא מאי דכתיב: -

טעם הפסוק מה שנאמר: "כי שבע יפול צדיק וקם", -

שגם בצדיק שייך ענין ה''נפילה'', שהוא נופל ממדריגתו ועולה לאחר מכן שוב – כך, שישנו זמן שאין הוא במדריגת אהבה בתענוגים, ובפרט

– שמצד סדר העבודה נדרש שבזמנים מסויימים לא יעמוד הצדיק במדריגתו, מפני שהאדם נקרא "מהלך" ולא "עומד", -

האדם נקרא ''מהלך'', הוא הולך ועולה ממדריגה למדריגה, ובאופן שהמדריגה אליה הגיע היא באין ערוך למעלה מהמדריגה הקודמת, זהו ענינו האמיתי של ''מהלך''. ולא ''עומד'' הנמצא תמיד במדריגה אחת, או גם כשהעליונות של המדריגה השניה היא ביחס מסויים למדריגה הראשונה, שאז לא נדרש (כפי שיוסבר להלן) שלפני שהוא מגיע למדריגה השניה, הוא מוכרח לסור ממדריגתו הראשונה. להיפך, המדריגה הראשונה מסייעת למדריגה השניה. ואילו ב''מהלך'' אמיתי, ההולך ועולה ממדריגה אחת למדריגה שניה, שהיא עליונה בלי ערך – מפריעה אז המדריגה הראשונה למדריגה העליונה השניה, ולכן מן ההכרח שיסור לגמרי ממדריגתו הראשונה, כדי שיוכל להגיע למדריגה השניה, וצריך

– האדם המהלך, לילך

– ללכת, ממדרגה למדרגה, ולא לעמד במדרגה אחת לעולם, -

שכאמור, גם כשהמדריגה (העליונה) השניה היא בערך למדריגה הראשונה, הן נקראות שתיהן מדריגה אחת, ובין מדרגה למדרגה טרם שיגיע למדרגה עליונה ממנה, הוא בבחינת "נפילה" ממדרגה הראשונה.

– כך, שאז אין לו את מדריגתו הגבוהה של אהבה בתענוגים. אך "כי יפל לא יוטל" כתיב, - גם כשהוא נופל, אין הוא ניטל לגמרי מעבודתו, ואינה נקראת נפילה

– מה שאומרים ''כי יפול'' ו''שבע יפול צדיק'', שלפעמים הצדיק הוא במצב של נפילה, אין זה נקרא נפילה, אלא לגבי מדרגתו הראשונה, -

בהשוואה למדריגתו המעולה הקודמת לפני ה''נפילה'', זה נקרא נפילה, ולא לגבי שאר כל אדם חס ושלום, -

שיהיה חלילה למטה מאלה שאינם במדריגת צדיק, שאף־על־פי־כן

– למרות ה''נפילה'' שלו, הוא למעלה מכל האדם בעבודתו, כי נשאר בה

– בעבודתו, בחינת רשימו

– רושם, ממדרגתו הראשונה. אך עקרה

– עיקר עבודתו באה אז מאהבה שנתחנך והרגל בה מנעוריו, בטרם

– לפני, שהגיע למדרגת צדיק.

– ולמדריגה העליונה יותר של אהבה; שאז היתה עבודתו בהאהבה הבאה מהתבוננות, האהבה של ''חינוך'' – הנה גם כעת עיקר עבודתו הוא באהבה זו. וזהו שכתוב: "גם כי יזקין וגו'". – מ''דרכו'', בה מחנכים את ה''נער''. – לא נאמר ''גם בזקנתו לא יסור ממנה'', שגם כשיהיה קשיש לא יסור מהדרך בה נתחנך, אלא כתוב ''כי יזקין'' – כשהוא בתהליך של התבגרות כלומר: בהליכתו ועלייתו ממדריגה למדריגה, ובהיותו בין מדריגה אחת לשניה (שזה ''כי יזקין'', שהוא בתהליך של התבגרות ושל התעלות למדריגה עליונה יותר) – לא יסור אז מהדרך (מהאהבה) בה נתחנך בנערותו. והנה, ראשית הדברים המעוררים האהבה והיראה ויסודן –

אהבה ויראה הן הרי, כאמור, השורש והיסוד לעבודת ה', וראשית ויסוד האהבה והיראה, היא האמונה הטהורה ונאמנה ביחודו ואחדותו יתברך ויתעלה: -

''אחדותו'' היינו מה שכל הנבראים מאוחדים אתו ובטלים לגמרי אליו. – אמונה טהורה, היינו ש''לוקחים'' באמונה הענינים שלמעלה מהשכל ונתפסים בכוח האמונה בלבד. שכן, זה הרי ענין כוח האמונה לתפוס מה שלמעלה משכל. שהרי דבר שהשכל יכול לתפוס ו''לוקחים'' אותו באמונה, אין זו תפיסה בחוש ובכוח הנכון, כי ''כל חוש תופס מוחשו'': על שכל ''לקחת'' ענינים של שכל, ועל אמונה ''לקחת'' ענינים שלמעלה משכל. וכיוון שבענינים שהוא מאמין בהם ישנם כאלה שאפשר להבין אותם – אין זו אמונה טהורה. דוקא כשבשכל מבינים מה שניתן להבנה, והאמונה היא רק במה שלמעלה מהבנה, אז היא אמונה טהורה. כמו בענין אחדות ה', שישנם בו ענינים שהשכל יכול וצריך להבין אותם, וישנם בו ענינים שהם למעלה מהבנה, צריכים איפוא להסביר את הענינים שביכולת השכל להבינם, כדי שהאמונה תהיה טהורה ונקיה רק בענינים שלמעלה מהבנה.