כי מקור החיות הוא רוח פיו של הקדוש-ברוך-הוא המתלבש בעשרה מאמרות שבתורה, -
בהם נבראו כל הנבראים, ורוח פיו יתברך היה יכול להתפשט לאין קץ ותכלית, ולברא עולמות אין קץ ותכלית לכמותם ואיכותם, ולהחיותם עדי עד, -
לא כפי שהם כעת, מוגבלים בכמות ובאיכות וקיומם אינו נצחי; ואילו מבחינת "רוח פיו" היו יכולים להיברא עולמות בלתי מוגבלים בכמותם ובאיכותם ובעלי קיום נצחי, ולא היה נברא עולם הזה כלל
– עולם הזה, שכל הנבראים שבו הם בעלי גבול ותכלית. ומחמת התצמצמות החיות שמ"רוח פיו" יתברך, נתהווה העולם הזה עם נבראים בעלי גבול ותכלית. טעמו של דבר, מדוע היו יכולים להיברא עולמות בלי גבול ותכלית מבחינת "רוח פיו" יתברך (בלי צמצומים) – אומר רבנו הזקן במוסגר: (שכמו שהקדוש-ברוך-הוא נקרא "אין-סוף", כך כל מדותיו ופעלותיו, -
הן אין סוף, דאיהו וגרמוהי חד, -
הוא ומדותיו הם דבר אחד, היינו
– כלומר, החיות הנמשכת ממדותיו, שהן חסד ורחמים ושאר מדותיו הקדושות, -
נמשכת החיות מהן על ידי התלבשותן שמתלבשות
– המדות ברוח פיו
– בספירת המלכות, ההתהוות היא ממאמר ו"רוח פיו" יתברך, ככתוב: "כי הוא אמר ויהי", ו"עולם" - על ידי - "חסד יבנה", -
שהעולם נבנה על ידי מדת החסד. כיצד, איפוא, זה בא משניהם – מחסד ומדבר ה' (מלכות)? – אלא הכוונה היא שמדת החסד מתלבשת בדבר ה' ו"רוח פיו" – שההתהוות היא, בדבר ה' ורוח פיו הנעשה כלי ולבוש לחסד זה, -
שממנו נברא העולם, כהדין קמצא דלבושיה מיניה וביה).
– כאותו צב, שלבושו הוא ממנו ובו עצמו. כך "רוח פיו" הוא לבוש וכלי המאוחד עם מדת החסד, שממנה מתהווה העולם – הרי, שמהחיות שמ"רוח פיו" היו יכולים להיברא עולמות בלי גבול ותכלית, אלא שצמצם הקדוש - ברוך - הוא האור והחיות שיוכל להתפשט מרוח פיו, והלבישו תוך צרופי אותיות של עשרה מאמרות וצרופי צרופיהן בחלופי ותמורות האותיות עצמן ובחשבונן ומספרן. שכל חלוף ותמורה
– של האותיות, מורה על ירידת האור והחיות ממדרגה למדרגה, דהינו שיוכל
– האור והחיות, לברא ולהחיות ברואים
– כאלה, שמדרגות איכותם ומעלתם היא פחותה ממדרגות איכות ומעלת הברואים הנבראים מאותיות ותיבות עצמן שבעשרה מאמרות, שבהן
– ב"עשרה מאמרות", מתלבש הקדוש-ברוך-הוא בכבודו ובעצמו שהן מדותיו
– שהן דבר אחד אתו יתברך "בכבודו ובעצמו".