והנה, אף-על-פי
– למרות, שהוא יתברך למעלה מהמקום והזמן - אף-על-פי-כן הוא נמצא גם למטה במקום וזמן, -
גם כשהזמן והמקום הם למטה באופן של מציאות יש – גם שם נמצא בהם הקב"ה שהוא למעלה מזמן ומקום, דהינו שמתייחד במדת מלכותו שממנה נמשך ונתהוה המקום והזמן, -
מדת המלכות כפי שהיא באה למטה, אחרי צמצומים, להיות ה"חיות" של זמן ומקום למטה; אך גם דרגה זו של מלכות, מיוחדת עם הקב"ה. כך גם בבחינת מקום וזמן נמצא הקב"ה שלמעלה ממקום וזמן, אלא כאן מכסה על כך מדת המלכות, באופן שהנבראים יורגשו וייראו כ"מציאות" עם הגבלות והתחלקות של זמן ומקום. וזהו יחודא תתאה
– האופן התחתון יותר של יחוד. שהנבראים אינם בטלים במציאות ממש. שכן, מקורם, מדת המלכות, נותן מקום להיראותם כ"מציאות", וזהו [שלוב
– שם הוי"ה ב
– שם אדנות ברוך-הוא], -
שם הוי' משולב בתוך שם אדנות, כלומר, שם הוי' הוא כאן בהעלם, ושם אדנות הוא בהתגלות ונותן מקום למציאות של זמן ומקום. דהיינו
– כלומר, שמהותו ועצמותו יתברך, הנקרא בשם "אין-סוף" ברוך-הוא - מלא את כל הארץ ממש בזמן ומקום, כי בשמים ממעל ובארץ ולד' סטרין
– ארבע רוחות, הכל מלא מאור-אין-סוף ברוך-הוא בשוה ממש, כי כך הוא בארץ מתחת כמו בשמים ממעל ממש, כי הכל הוא בחינת מקום, הבטל במציאות באור-אין-סוף ברוך-הוא, המתלבש בו
– בבחינת מקום, על ידי מדת מלכותו המיחדת בו יתברך.
– ולגבי אור אין סוף ברוך הוא שלמעלה לגמרי מזמן ומקום, אין שום הבדל בין שמים וארץ – הוא נמצא בכל מקום בשווה. אלא, כיוון שכך, הרי מצד אור אין סוף ברוך הוא היתה צריכה בחינת המקום והזמן להיבטל לגמרי? רק
– אין הם בטלים במציאות, מפני שמדת מלכותו היא מדת הצמצום וההסתר, להסתיר אור-אין-סוף ברוך-הוא, -
שהנבראים לא ירגישו בו, וזאת כדי שלא יבטלו הזמן והמקום ממציאותם לגמרי, ולא יהיה שום בחינת זמן ומקום במציאות אפלו לתחתונים.
– רק כיוון שבחינת מלכות מסתירה על האור אין סוף ברוך הוא, יכול להיות ענין הזמן והמקום לנבראים.