פרק ד.
בפרק הקודם, פרק ג', הסביר רבנו הזקן, שכיוון שהכוח האלקי, שיצר את הנברא, "עומד" תמיד בנברא לבראו מחדש – ובאם לאו, היה הנברא חוזר ל"אין" ו"אפס" כמו לפני שנברא – פירוש הדבר, שהנברא אינו מציאות כלל והוא בטל לגמרי למקורו, דבר ה', היוצר אותו תמיד מ"אין" ל"יש"; ומה שהנברא נראה לעינינו כ"יש" וממשות, הרי זה מפני שבעיני הבשר שלנו אין אנו רואים ואין אנו משיגים את מקורו, את דבר ה' – כבמשל של אור השמש, כשהוא מחוץ למקורו, בגוף כדור השמש, אלא בחלל העולם או על הארץ, הוא נראה אז כ"יש". על כך שאל: אמנם במשל, כיוון שאור השמש אכן אינו נמצא במקורו בשעה שהוא מאיר על הארץ – מובן מדוע הוא נראה כ"יש"; אך, בנמשל, הרי הנברא נמצא תמיד במקורו, שהוא דבר ה', העומד תמיד בתוך הנברא – מדוע, איפוא, אין הנבראים בטלים במציאות למקורם, באופן שלא יהיה מקום לחשוב אותם כ"יש" וכ"מציאות"? – כדי להבין זאת, אמר רבנו הזקן שיש להקדים מה שיוסבר בפרק הנוכחי, שהסיבה לכך היא הכוח האלקי של צמצום.
כי הנה כתיב:
– כתוב בפסוק: "כי שמש ומגן ה' אלהים",
– כמו שהשמש מאירה, כך מאיר לנו הקב"ה בשם הוי' שלו, וכמו ה"מגן" השומר ומבטיח, כך מגן עלינו הקב"ה בשם אלקים שלו. פרוש
– המלה "מגן"
– אין הכוונה למגן סתם שאין לו שייכות לשמש אודותה מדובר בפסוק, אלא הוא נרתיק לשמש
– כדי להגן, שיוכלו הבריות לסבלו,
– כדי שהנבראים יוכלו לקלוט את קרני השמש, יש לה לשמש "מגן" ונרתיק, המאפשר לנבראים לקלוט את אור השמש. כמאמר רבותינו זכרונם לברכה: "לעתיד לבא הקדוש-ברוך-הוא מוציא חמה מנרתקה, רשעים נדונין בה כו'".
– הרשעים ייענשו באמצעות החמה כיוון שלא יהיו מסוגלים לשאת את אורה החזק של השמש – וצדיקים (לא זו בלבד שיוכלו לשאת את האור, אלא יתירה מזו, יוכלו) להירפא על ידי אור השמש – רואים ממאמר זה של חכמינו ז"ל, שלשמש יש "מגן" ו"נרתק" המאפשר לקבל את אור השמש. וכמו שהנרתק מגן בעד השמש,
– שיוכלו בני האדם לקבל את אורה, כך שם "אלהים" מגן לשם הוי"ה ברוך-הוא.
– שיוכלו הנבראים לקבל את האור של שם הוי'. – וזה, איפוא, פירוש "כי שמש ומגן הוי' אלקים": שם הוי' הוא כמשל ה"שמש", ושם "אלקים" מגין על האור של שם הוי' שיוכלו לקבל אותו – כמו ה"מגן", הנרתק, על השמש. רבנו הזקן יסביר להלן, מדוע זקוק האור של שם הוי' ל"מגן" כדי שיוכלו לקבל אותו: דשם הוי"ה
– מלשון מהוה, פרושו שמהוה את הכל מאין ליש,
– הערת כ"ק רבינו: "זהו האותיות – תיבת הוה" – אלו הן שלש האותיות "הוה" משם "הוי"' המרכיבות את המלה "הוה" מלשון מהוה, והיו"ד
– שבשם הוי', משמשת
– מורה על הפעלה שהיא בלשון הוה ותמיד,
– כשרוצים לומר, שהפעולה לא היתה רק אי פעם, אלא נמשכת תמיד, מוסיפים את האות יו"ד למלת-הפעולה, דבר המראה על תמידיות הפעולה. כדפרש רש"י
– כמו שמפרש רש"י, על פסוק: "ככה יעשה איוב כל הימים",
– לא כתוב "עשה" אלא "יעשה", ביו"ד, להורות שתמיד היה עושה כך. כך גם היא משמעות היו"ד של שם הוי', שהפעולה של "הוי"', בריאת הכל "מאין ליש", היא תמידית, שתמיד בורא הקב"ה את הכל "יש מאין"; והינו החיות הנשפע בכל רגע ממש בכל הברואים ממוצא פי ה' ורוחו, ומהוה אותם מאין ליש בכל רגע, כי לא די להם
– לברואים, במה שנבראו בששת ימי בראשית להיות קימים בזה,
– אלא מוכרחים הם להיברא תמיד מחדש מ"אין" ל"יש", כמו שנתבאר לעיל.
– זהו ה"שמש" של שם הוי', שאורה מאיר לנבראים, וממנו הם נבראים כל רגע "מאין ליש". ברם, מבחינת אור הוי' המאיר באופן גלוי, היו הנבראים בטלים במציאות לגמרי ולא היתה נראית שום מציאות של נברא. שהרי, כשהחיות האלקית הבוראת את הנברא מתגלה, לא נראית אז מציאותו של הנברא. לשם כך נדרש ה"מגן" של שם אלקים, המסתיר על האור של שם הוי', שלא יהיה גלוי לנברא, וכך מתאפשר לנברא להרגיש את עצמו כאילו הוא דבר נפרד ועצמאי, ואז נחשב הנברא ל"מציאות" ול"יש", כפי שיוסבר להלן. והנה, בסדור שבחיו של הקדוש-ברוך-הוא כתיב: "הגדול הגבור כו'", ופרוש "הגדול" היא מדת חסד והתפשטות החיות בכל העולמות וברואים לאין קץ ותכלית, להיות ברואים
– כדי שיתהוו מאין ליש וקימים בחסד חנם,
– של הקב"ה – בין אם הם ראוים לכך ובין אם לאו, הם קיימים מחסדו של הקב"ה בלבד. ונקראת
– מדת החסד, "גדלה", כי
– מפני, ש באה מגדלתו של הקדוש-ברוך-הוא בכבודו ובעצמו, כי גדול ה' ולגדלתו אין חקר,
– מפני שאין לה גבול, ולכן משפיע גם כן חיות והתהוות מאין ליש לעולמות וברואים אין קץ,
– מפני שטבע הטוב
– זה שטוב בעצם, להטיב
– עם אחרים, כך גם למעלה: מבחינת מדת החסד והטוב של הקב"ה נדרש שיתהוו נבראים, להם תושפע חסדו וחיותו.