למשל, כדור הארץ הלזו, -

המשל בא להמחיש כיצד נברא פרטי מוקף במחשבה ובידיעה שלמעלה - הרי ידיעתו יתברך מקפת כל עובי כדור הארץ וכל אשר בתוכו ותוך תוכו עד תחתיתו, -

את הכל

– מקיפה ידיעתו של הקב''ה, בפועל ממש, שהרי ידיעה זו

– של הקב''ה, היא חיות כל עובי כדור הארץ כלו, והתהוותו "מאין" ל"יש".

– כדור הארץ כולו, נוצר (ומתהווה תמיד) ''מאין ליש'', וזאת ממש שהידיעה שלמעלה יודעת את כל כדור הארץ. רק שלא היה מתהוה

– כדור הארץ, כמות שהוא עתה, בעל גבול ותכלית וחיות מועטת מאד, כדי בחינת דומם וצומח, -

ולא למעלה מזה - אם לא

– מה שכדור הארץ נתהווה על ידי צמצומים רבים ועצומים, שצמצמו האור והחיות שנתלבש בכדור הארץ להחיותו ולקיימו בבחינת גבול ותכלית, ובבחינת דומם וצומח בלבד.

– שההארה הבאה על ידי צמצומים, נותנת חיות בכדור הארץ, באופן שכדור הארץ יהיה בבחינת גבול, ובבחינת ''דומם'' ו''צומח'' בלבד. ואילו הידיעה שלמעלה, שהיא מיוחדת עם הקב''ה עצמו – ''מקיפה'' מעל כדור הארץ, מכיוון שהידיעה היא ''אין סוף'' וכדור הארץ הוא בעל גבול. והגם שהידיעה היא החיות וההתהוות של כדור הארץ מאין ליש, הרי שישנו בידיעה זו, כדור הארץ כולו על כל פרטיו – בכל זאת זה נקרא רק שהידיעה היא בבחינת ''מקיף'', היא ''מקיפה'' את כדור הארץ.

אך ידיעתו יתברך המיוחדת במהותו ועצמותו, כי הוא המדע והוא היודע והוא הידוע, -

כפי שכבר למדנו בפרק ב', מה שהרמב''ם אומר שבהקב''ה ענין הידיעה והשכל אינו כמו הידיעה והשכל באדם – כשאדם, למשל, יודע ומבין דבר הלכה, ישנם כאן שלשה דברים: (א) ה''יודע'' – נפש האדם היא היודעת ומבינה את ההלכה; (ב) ''מדע'' – כוח ההבנה שבו נפש האדם יודעת ומבינה; (ג) ''ידוע'' – ההלכה, שאותה נפש האדם יודעת ומבינה. ואילו, בהקב''ה – הוא המדע הוא היודע והוא הידוע – שלשת הדברים הם הוא – הוא עצמו יתברך. הרי שה''ידיעה'' היא דבר אחד עם הקב''ה, ובידיעת עצמו כביכול

– הקב''ה, יודע כל הנבראים, -

שהרי, כל הנבראים באים מאמיתת הימצאו, ובידיעת עצמו הוא יודע את כל הנבראים, ולא בידיעה שחוץ ממנו כידיעת האדם, -

שכן, אדם יודע דבר בידיעה שחוץ ממנו, הידיעה מקרבת ומוסיפה את הדבר לנפשו. ואילו, מה שהקב''ה יודע את כל הנבראים, אין זה חס ושלום בידיעה שחוץ ממנו, כי אם ''בידיעת עצמו'', כי כולם

– כל הנבראים, נמצאים מאמיתתו יתברך, -

שממה שהוא נמצא באמת, נמצאים כל הנבראים. וממילא כאמור, בידיעת עצמו כביכול, הוא יודע כל הנבראים. ודבר זה אין ביכולת האדם להשיגו על בוריו וכו'

– שכל האדם אינו מסוגל להבין ידיעה כזו, שמי שיודע ובמה שיודע והדבר שיודע – הם כולם הוא עצמו, שכן, כשאדם רוצה להבין דבר, הוא מתאר את הדבר כפי שזה אצלו, אלא – הוא גם מבין, שאצל הקב''ה אותו דבר הוא באופן נעלה ומופשט בהרבה. כך הידיעה שלמעלה, מכיוון שהיא אחרת לגמרי מאשר הידיעה שבאדם, - אין לאדם שום ציור לתאר בו ידיעה כזו, ולכן אין שכלו מסוגל להבין זאת. הגהה

– על מה שהרמב''ם אומר, שהידיעה למעלה היא באופן שהוא המדע והוא היודע וכו', שה''מדע'', השכל והידיעה, הוא ''הוא'' – הוא עצמו כביכול (ובידיעת עצמו כביכול, הוא יודע כל הנבראים הבאים ממנו) – ישנם גדולי ישראל שאינם מסכימים לדעתו של הרמב''ם. אחד מגדולי ישראל אלה, הוא המהר''ל מפראג, שבהקדמה לספרו ''גבורות ה'", סותר את דברי הרמב''ם. אחת מקושיותיו העיקריות, היא: התואר של ידיעה ושכל, משמעו הגדרה מסויימת, זהו ענין של הבנה ולא ענין של רגש וכדומה. כיצד, איפוא, אפשר לומר על הקב''ה, שהוא מוגדר באיזה גדר שהוא? הקב''ה הוא הרי פשוט בתכלית ואינו מוגדר חס ושלום בשום דבר! וגם כשאומרים שהידיעה והשכל למעלה הם (לא כמו באדם, אלא) בצורה מופשטת ובלתי מושגת, באופן של ''הוא היודע והוא המדע וכו'" – הרי בכל זאת, זהו בגדר של שכל וידיעה ולא של משהו אחר, דבר שאי אפשר ליחסו להקב''ה. והמהר''ל מפראג אומר שם, שחכמינו ז''ל קוראים להקב''ה " הקדוש ברוך הוא'' – לא השכל ברוך הוא, מפני ש''קדוש'' משמעו, שהוא מובדל ונעלה לגמרי מכל דבר שיכולים לציינו בתואר מסויים; ומחמת העובדה שהוא קדוש ומובדל מהכל – לכן הכל בא ממנו, שכן, אין הוא מוגבל בשום דבר שמחמתו יהיה נמנע דבר אחר. אלא – אומר המהר''ל – ענין השכל הוא פעולה בלבד של הקב''ה, ומה שאומרים ''וידע אלקים'' יש לכך אותה משמעות כמו ל''ויאמר אלקים'' או ל''ויעש אלקים'', כלומר: הוא יצר וברא את הפעולה של שכל וידיעה. ב''הגהה'' אותה אנו עומדים ללמוד, אומר רבנו הזקן, שחכמי הקבלה הסכימו לדעת הרמב''ם, שהידיעה שלמעלה היא באופן של ''הוא המדע והוא היודע וכו'". אלא שדבר זה אמור רק, כשאור אין סוף ברוך הוא מצמצם עצמו בעשר הספירות: חכמה, בינה, דעת וכו', זאת אומרת, אחרי שהאורות התלבשו בכלים, כשאור החכמה מתלבש בכלי של ספירת החכמה, ואור הבינה – בכלי של ספירת הבינה; כלומר, קיים כבר ענין החכמה והידיעה, ואז החכמה והידיעה הן דבר אחד עם הקב''ה. אך, כפי שהקב''ה הוא בעצם, לפני שהוא מצמצם עצמו בעשר הספירות – הוא אז למעלה לגמרי משכל וידיעה, למעלה גם מהדרגה העליונה ביותר, השכל המופשט והבלתי מושג של הוא המדע והוא היודע וכו' (כפי שהרמב''ם אומר). בהתאם להסברה זו, שתורת החסידות מסבירה את הענין, ובעיקר לפי קבלתו של האריז''ל, שגילה את ענין הצמצום – יוצא, ששניהם, גם הרמב''ם וגם המהר''ל, צודקים: כפי שהקב''ה הוא בעצם, לפני שהוא מצמצם את עצמו – צודק המהר''ל, שהוא למעלה מכל גדר של שכל וידיעה, גם משכל מופשט כזה של הוא המדע והוא היודע וכו'; אך, אחרי שהקב''ה צמצם עצמו בעשר הספירות – צודק הרמב''ם – שכן, ספירות אינן ''נבראים'', כי אם – אלקות, והן דבר אחד אתו יתברך, כמו הלשון: "איהו וחיוהי חד, איהו וגרמוהי חד" – שאור אין סוף ברוך הוא והאורות והכלים של הספירות, הם "חד", דבר אחד, זהו אותו ענין של הוא המדע והוא היודע וכו'. שכן, ענין הידיעה של הספירות הוא דבר אחד עם הקב''ה, ולא ענין של ''בריאה'', כדעת המהר''ל, כי, על מה שהמהר''ל אומר, שידיעה ושכל הם ''בריאה'' – ישנן קושיות חזקות. שהרי אנו מוצאים, שפסוקי התורה מייחסים את ענין הידיעה לו יתברך: " ולתבונתו אין מספר" וכדומה, גם על פי השכל, אי אפשר היה לומר, שכל ענין הידיעה למעלה בא על ידי נברא שברא הקב''ה. אלה הם נקודות מתוכן ההגהה הבאה: (כמו שכתב הרמב"ם ז"ל, -

שבהקב''ה – הוא המדע והוא היודע והוא הידוע. והסכימו עמו חכמי הקבלה, -

שגם על פי קבלה – הענין אמת, כמו שכתוב בפרדס מהרמ"ק ז"ל.

– רבי משה קורדובירו, וכן הוא לפי קבלת האר"י ז"ל, -

האריז''ל גילה את ענין הצמצום, שלפיו מודגשת יותר ההפלאה, איך אור אין סוף ברוך הוא מופלא ולמעלה בלי גבול מענין ה''ספירות''. בהתאם לכך היה מקום לומר, שענין זה של ''הוא המדע והוא היודע וכו'" אינו נכון, שתואר מיוחד של חכמה וידיעה יצויין בתור דבר אחד עם אור אין סוף – ובכל זאת הדבר כך הוא (כמו שסובר הרמב''ם) גם לפי קבלתו של האריז''ל – אלא, מתי הדבר כך? - בסוד הצמצומים והתלבשות אורות בכלים, -

כשאורות הספירות מתלבשים בכלים של הספירות, כמו שנתבאר לעיל פרק ב): -

למדנו, הרי, בפנים ה''תניא'', שהידיעה שלמעלה היא דבר אחד אתו יתברך, שהוא אין סוף – ולהלן יוסבר, שמכיוון שהידיעה היא ''אין סוף'', לכן אין זה נקרא שהיא מתלבשת בכדור הארץ, אלא, היא מקיפה עליו. וכך נבין זאת גם ביחס לנבראים. ובלשון ה''תניא'': הרי ידיעה זו, מאחר שהיא בבחינת "אין-סוף", -

ובלי גבול, אינה נקראת בשם "מתלבשת" בכדור הארץ שהוא בעל גבול ותכלית, -

והידיעה היא הרי ''אין סוף'', אלא "מקפת" ו"סובבת", -

את כדור הארץ. אף שידיעה זו כוללת כל עביו ותוכו בפועל ממש, -

שלא כמו שהדבר באדם, שאצלו זה דמיון בלבד, אלא, בידיעה למעלה ישנו כל כדור הארץ על תוכו וברו, ומהוה אותו

– את כדור הארץ, על ידי זה

– שהידיעה שלמעלה כוללת אותו בתוכה, "מאין" ל"יש", -

ההתהוות מאין ליש היא דוקא על ידי הידיעה שלמעלה הסובבת ומקפת, ולא על ידי ההארה הבאה למטה אחרי הצמצום, מההארה הזו באה רק חיות הנברא באופן של דומם וצומח; הרי למרות שהידיעה שלמעלה פועלת בנברא לברוא אותו מאין ליש, בכל זאת נקרא הדבר שהידיעה סובבת ומקיפה על הנברא בלבד, ולא שהיא מתלבשת בו, כיוון שידיעה זו היא ''אין סוף'' ואילו הנברא הוא ''בעל גבול''. וכמו שנתבאר במקום אחר: -

שהתהוותו של נברא מאין ליש, היא דוקא על ידי האור של ''סובב כל עלמין''.