פרק מד. בפרק הקודם, הסביר רבנו הזקן, את שתי המדריגות הכלליות שבאהבה: - ''אהבה רבה'', הבאה מלמעלה. – אדם בכוחות עצמו, אינו מסוגל להגיע על ידי התבוננות בגדלות ה' למדריגה נעלה זו של אהבה. רק כשהוא זוכה לכך – הוא מקבל אהבה זו מלמעלה בדרך של מתנה; - ''אהבת עולם'', הבאה על ידי התבוננות בגדלות ה', על ידי שיהודי מתעמק ומבין גדלות ה' – הוא מגיע לאותה אהבה.

והנה, כל מדרגת אהבה מב' מדרגות אלו: "אהבה רבה" ו"אהבת עולם" - נחלקת לכמה בחינות ומדרגות לאין קץ, -

ישנן אין-סוף מדריגות של אהבה, גם במדריגת ''אהבה רבה'' וגם במדריגת ''אהבת עולם'', כל חד לפום שיעורא דליה, -

כל אחד לפי שיעורו, מדריגת האהבה בכל אחד היא בהתאם לדרגתו הרוחנית; כמו שכתוב בזהר הקדוש על פסוק: "נודע בשערים בעלה" -

ש''בעלה'' "דא קודשא-בריך-הוא, -

הקב''ה נקרא ''בעל'' של כנסת ישראל – ו''בעלה'', הקב''ה, ''נודע בשערים'' - דאיהו אתידע ואתדבק

– הוא ''נודע'', נרגש ומתדבק, ב''שערים'' - לכל חד לפום מה דמשער בלביה וכו'".

– לכל אחד כפי שהוא ''משער'' ו''תופס'' בלבו. כך, יתכן ששני אנשים שעומדים שניהם באותה מדריגה כללית של אהבה, ובכל זאת קיים הבדל בדרגות הפרטיות. ולכן נקראים דחילו ורחימו -

יראה ואהבה, "הנסתרות לה' אלהינו", -

כי מדריגת האהבה של יהודי אחד, מוסתרת לגבי יהודי אחר, היות ואין הוא עומד באותה מדריגה, ותורה ומצות - הן "הנגלות לנו ולבנינו לעשות כו'", -

ואילו תורה ומצוות הן גלויות ושוות לכל אחד, כי תורה אחת ומשפט אחד לכלנו, בקיום כל התורה ומצות בבחינת מעשה, -

בעשיית וקיום כל התורה והמצוות, משתווים כל בני ישראל – אותה צורה של תפילין ואותו אופן של הנחה שוה אצל הגדול שבגדולים שבישראל, ואצל היהודי הנחות ביותר בישראל. מה שאין כן בדחילו ורחימו

– שונה הדבר ביחס ליראה ואהבה, שהם לפי הדעת את ה' שבמוח ולב, -

בכך שונה אחד מן השני: יש מי שידיעתו באלקות גדולה ועמוקה יותר ולכן יראתו ואהבתו את ה' גדולות יותר, ויש אשר ידיעתו פחותה יותר, ולכן גם יראתו ואהבתו את ה' הן במדריגה פחותה יותר, כנזכר לעיל. בפרק הקודם הסביר רבנו הזקן, שההבדל בין ''אהבה רבה'' ל''אהבת עולם'' הוא: ''אהבה רבה'' היא אהבה הבאה מלמעלה, והאדם בעבודתו לא היה יכול אף פעם להגיע אליה, ואילו ''אהבת עולם'' היא אהבה שאדם מגיע אליה על ידי העבודה של השגה והתבוננות בגדלות ה'. כאן מוסיף רבנו הזקן שקיימת אהבה כזו הכוללת בתוכה את שתי המדריגות האמורות: יש בה מדריגת ''אהבה רבה'', בכך שהיא באה לכל יהודי בנשמתו מלמעלה בתור ירושה מן האבות, אך, כדי לגלות אהבה זו, יש להזדקק להבנה ולהתבוננות בגדלות ה', שזהו כבר בחינת ודרגת ''אהבת עולם'', שכאמור, מתגלה על ידי עבודת האדם. ובלשון ה''תניא'': אך אחת היא אהבה הכלולה מכל בחינות ומדרגות "אהבה רבה" ו"אהבת עולם", -

ישנה אהבה יחידה ומיוחדת, הכוללת בתוכה כל בחינות ומדריגות ''אהבה רבה'' ו''אהבת עולם'', והיא שווה לכל נפש מישראל, וירושה לנו מאבותינו -

בנשמה הקדושה, שכל אחד מישראל ירש מן האבות, ישנה אהבה זו. והיינו, מה שכתב הזהר על פסוק: "נפשי אויתיך בלילה וגו'" –

[ה''זוהר'' מדייק, שלפי פירושו הפשוט של הפסוק, אין הלשון מדוייקת: אם מדובר על הנפש בלשון נסתר ("נפשי"), היה עליו לומר "נפשי אותך", כלומר: נפשי תאבה לך, ואם לאו היה צריך לומר: ''אני אויתיך'' – אני תאב לך, כיצד הוא, מתחיל ב''נפשי'', ועובר מיד אל עצמו, כמדבר בעדו, ואומר ''אויתיך'' – כלומר: אני תאב לך? – ומפרש ה''זוהר'' שהמלה ''נפשי'' מוסבת על הקב''ה, שהוא הנפש של כל דבר, ואליו פונה ואומר יהודי: "נפשי" – מפני שאתה הוא הנפש שלי, לכן – "אויתיך" – אני תאב לך]. "דירחים לקדשא בריך הוא רחימותא דנפשא ורוחא

– על יהודי לאהוב את הקב''ה אהבת נפש ורוח, כמה דאתדבקו אילין בגופא וגופא רחים לון וכו'".

– כמו שהנפש והרוח מתדבקות בגוף, והגוף אוהב אותן וכו'. וזהו שכתוב: "נפשי אויתיך", כלומר מפני שאתה ה' "נפשי" וחיי האמתיים, לכך "אויתיך", -

אני תאב לך; פרוש שאני מתאוה ותאב לך כאדם המתאוה לחיי נפשו, וכשהוא חלש ומענה מתאוה ותאב שתשוב נפשו אליו, -

שלאמתו של דבר, תענוג החיים הוא התענוג הגדול ביותר של האדם, כמו שאנו רואים, שאדם יוותר על כל התענוגים, כדי שיחיה. הרי מובן הדבר, שתשוקת ותענוג החיים גדולים וחזקים יותר מכל התענוגים; אלא, היות ו''תענוג תמידי – אינו תענוג'', אדם אינו חש ומרגיש בתענוג תמידי, לכן אין הוא מרגיש בתענוג הגדול שבחיים. אך, בשעה שהוא חלש או עייף, ואין החיות אז אצלו בהתגלות כמו שצריך להיות – אז הוא חש בתשוקה לחיים. וכן כשהוא הולך לישן

– שאז החיות היא בהתעלמות, שכן ''שינה – אחד מששים במיתה'', ולכן האדם אז, מתאוה וחפץ שתשוב נפשו אליו כשיעור משנתו - כך אני מתאוה ותאב לאור אין-סוף ברוך-הוא, -

שהוא, חיי החיים האמתיים, להמשיכו בקרבי על ידי עסק התורה בהקיצי משנתי בלילה, -

את אור אין-סוף, חיי החיים האמיתיים, תאב אני להמשיך בקרבי על ידי התורה, דאוריתא וקדשא-בריך-הוא כלא חד, -

שכן התורה והקב''ה הם דבר אחד, ועל ידי לימוד תורה אמשיך בקרבי אור אין סוף – כלומר: דרגת האהבה הנידונה עתה מביאה את האדם ללימוד התורה, שעל ידו מתאחדים ומתדבקים בהקב''ה. וכמו שבחיות האלקית, המחיה את העולם בכלל, ישנה התחדשות תמידית ("המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית"), ולגבי תורה בפרט, הרי "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים" – הרי שהאהבה והתשוקה לחיות האלקית שאדם ממשיך בקרבו על ידי לימוד התורה, צריכה להיות, כמו זו של אדם החש שהוא זקוק לחיות מחודשת, שאז התשוקה לחיות היא חזקה וגלויה. כמו שכתב הזהר שם: "דבעי בר נש מרחימותא דקדשא-בריך-הוא למיקם בכל לילא, לאשתדלא בפלחנה עד צפרא כו'". – מחמת אהבתו להקב''ה, על האדם לקום בכל לילה ולעסוק בעבודתו, עבודת ה', עד לבוקר. זוהי משמעות האהבה של ''נפשי אויתיך'' – האהבה שיש ליהודי לאלקות, להקב''ה, כשהוא חש שהקב''ה הוא נפשו וחיותו האמיתית, שהרי אהבה זו ישנה בנשמתו של יהודי בירושה מן האבות, ועליו לגלותה על ידי התבוננות עמוקה ותכופה, איך הקב''ה הוא מקור חיינו – כפי שיוסבר בהמשך הפרק.