והנה, סדר העבודה בעסק התורה והמצות הנמשכת מבחינת אהבה עזה זו, היא בבחינת "שוב" לבד, -

הימנעות מכלות הנפש, כדי לבצע את הכוונה העליונה, שהיא דוקא בהימצאות הנשמה בגוף. כמו שכתוב בספר יצירה: "ואם רץ לבך שוב לאחד", פרוש "ואם רץ לבך" - היא תשוקת הנפש שבלב בחלל הימני, -

מקומה של הנפש האלקית, כשמתגברת

– התשוקה, ומתלהבת ומתלהטת במאד מאד עד כלות הנפש ממש, להשתפך אל חיק אביה חיי החיים ברוך-הוא, ולצאת ממאסרה בגוף הגופני וגשמי לדבקה בו יתברך –

זהו פירוש ''ואם רץ לבך'' - לבו נמצא בתנועה של ''ריצה'', באהבה בלתי מוגבלת, עד לידי כלות הנפש – להתאחד עם הקב''ה - אזי

– אז צריך להיות ''שוב לאחד'', לשוב ל''אחד'', זאת ישיב אל לבו

– והיינו שעליו להתבונן ב מאמר רבותינו זכרונם לברכה, כי "על כרחך אתה חי"

– על אף שרצונך ותשוקתך הם למה שהוא היפך החיים – כלות הנפש, עליך, אבל, בניגוד לרצונך – לחיות, בגוף הזה להחיותו, כדי להמשיך חיים עליונים מחיי החיים ברוך-הוא למטה, על ידי תורת חיים, -

שעל ידי תורה ממשיכים את החיים העליונים למטה, להיות דירה בתחתונים לאחדותו יתברך בבחינת גלוי, -

כמו שבדירה מתגלה האדם בכל מהותו כמו שהוא, כך גם למטה, בנבראים התחתונים, תהיה התגלות אמיתת ענין אחדות ה', כמו שנתבאר לעיל, -

שזוהי תכלית הכוונה של עבודת האדם, לעשות את העולם לדירה לו יתברך. – זהו ''שוב לאחד'': שוב מאהבתך ומכלות נפשך, בשביל ה''אחד'', כדי לגלות אחדות ה' בעולם. וכמו שכתוב בזהר הקדוש: "למהוי אחד באחד", -

שיהיה אחד באחד, פרוש שהיחוד הנעלם יהיה בבחינת "עלמא דאתגליא".

– עולם מגולה. כלומר: שהיחוד שהוא ''נעלם'', יהיה בבחינת ''עלמא דאתגליא'', שיתגלה למטה. ''אחד באחד'' היינו: שה''אחד'' של עולם ומדריגה עליונה יותר, יתגלה ב''אחדות'' של העולם והמדריגה התחתונים יותר. וזה שאומרים: "לכה דודי וכו'".

– לקראת כלה'', שלקראת ''כלה'' – כלות הנפש שבאהבה זו, יהיה ''לכה דודי'' – הליכה והמשכה מ''דודי'' – להמשיך אלקות למטה. ובזה יובן מאמר רבותינו זכרונם לברכה: "על כרחך אתה חי, ועל כרחך כו'", -

אתה מת'' – ההוראה בעבודת ה' ממאמר על כרחך ''אתה חי'', היא: אדם צריך שיהיה לו רצון ותשוקה להיפך מהחיים, לכלות הנפש, והחיים בגוף צריכים להיות בו בעל כרחו, כנגד רצונו: מאידך גיסא, מהמאמר השני ("ועל כרחך אתה מת") יוצא, שהרצון והתשוקה צריכים להיות בחיים, ואילו ההיפך מהחיים, כלות הנפש – צריך להיות אצלו כנגד רצונו, בעל כרחו. ואם כך – הרי שקיימת סתירה בין מאמר אחד לשני, ואלא איך יהיה רצונו – כיצד בכל זאת יהיה רצונו ? אך כפי שכבר למדנו, יובנו הדברים: בתחילה על האדם להשתדל להגיע לאהבה גדולה כזו להקב''ה, עד לידי כלות הנפש, ושהחיים יהיו אצלו ''בעל כרחו'', רק, כדי לבצע את הרצון העליון, להמשיך אלקות ואחדות ה' בעולם. וזהו ''על כרחך אתה חי''. ואילו, לאחר מכן, כשהוא כבר נמצא בתנועה של ''שוב'', עליו שוב ליצור בקרבו את התנועה של ''רצוא'' ושל אהבה של כלות הנפש. שכן, על ידי כך הוא ממשיך ב''שוב'', מדריגה עליונה יותר, וכן גם מפני שבהיותו במצב של ''שוב'', הוא עלול להיות נמשך לענינים הנחותים שבעולם – ולכן עליו לעורר בקרבו שוב את התנועה של ''רצוא'' – ''בעל כרחך אתה מת'': לעורר בקרבו אהבה עד לידי כלות הנפש, כנגד רצונו הנוכחי, שהוא בתנועה של ''שוב'', להיפך מכלות הנפש. וכמו שנתבאר במקום אחר באריכות על משנה זו: "על כרחך אתה חי", בעזרת חיי החיים ברוך-הוא: כלומר: בשעה שהוא עומד בתנועה של ''רצוא'' ואהבה של כלות הנפש, הוא מעורר בתוכו, כנגד רצונו, שיהיה ''חי'', לחיות בתוך הגוף, כדי להמשיך את החיים של חיי החיים למטה.