והמשל בזה, הנה הארץ הלזו הגשמיות, אף שמלא כל הארץ כבודו, והיינו אור-אין-סוף ברוך-הוא, -
לא רק הארה מצומצמת, כי אם הארץ מלאה באור שהוא אין סוף, כמו שכתוב: "הלא את השמים ואת הארץ אני מלא, נאם ה'" –
הרי שהוא אומר ''אני מלא'', והכוונה היא לאור אין סוף ברוך הוא, ואור זה ''מלא'' בשמים ובארץ, אף על פי כן אין מתלבש בתוכה
– ב''ארץ'', בבחינת גלוי ההשפעה, רק מעט מזער, בחינת דומם וצומח לבד.
– עד כמה שהחיות נראית ב''דומם'' ו''צומח'' – הארץ היא דומם, וממנה בא ה''צומח'', וכל אור-אין-סוף ברוך-הוא
– הממלא את כל הארץ באופן בלתי גלוי, נקרא סובב עליה, אף שהוא
– אור זה נמצא בתוכה ממש, -
הרי, שלמרות ש''מלא כל הארץ כבודו'', בכל זאת, זהו רק באופן של ''סובב ומקיף''. מדוע, אכן, זה נקרא ''סובב'' ו''מקיף''? – הרי זה: מאחר שאין השפעתו
– של אור זה, מתגלית בה
– בארץ, יותר, -
מאשר החיות שבדומם וצומח, רק
– אור אין סוף זה, משפיע בה בבחינת הסתר והעלם, וכל השפעה שבבחינת הסתר נקרא מקיף מלמעלה, -
השפעה שמקיפה מלמעלה, כי "עלמא דאתכסיא"
– העולם המכוסה, הוא למעלה במדרגה מ"עלמא דאתגליא".
– מהעולם המגולה. ההשפעה שבבחינת ''אתכסיא'' – מכוסה – היא בבחינת ''עלמא דאתכסיא'' – עולם מכוסה -, שלמעלה במדרגה מההשפעה שבהתגלות, שהיא בבחינת ''עלמא דאתגליא'' – עולם מגולה -. ולכן נקראת השפעה זו ''מקיף מלמעלה'', מפני שהיא למעלה במדריגה. ולקרב אל השכל יותר, -
להבין בקלות יותר את אופן ההשפעה והפעולה של ''סובב כל עלמין'', שאור אין סוף נמצא בכל מקום בעולם, ובכל זאת אור זה ''סובב'' ו''מקיף'', מכיוון שאין אור זה בא בצורה של התלבשות גלויה - הוא בדרך משל, כמו האדם שמציר בדעתו איזה דבר שראה או שרואה, הנה אף שכל גוף עצם הדבר ההוא וגבו ותוכו ותוך תוכו, כלו מציר בדעתו ומחשבתו, מפני שראהו כלו או שרואהו, הנה נקראת דעתו מקפת הדבר ההוא כלו, -
זהו מבחינת ה''דעת'', שדעתו מקיפה את הדבר מכל צדדיו הפנימיים והחיצוניים. וכך גם מבחינת הדבר עצמו - והדבר ההוא מקף בדעתו ומחשבתו, רק שאינו מקף בפעל ממש, רק בדמיון מחשבת האדם ודעתו.
– הדבר מוקף, אבל לא בפועל ממש. שכן, מחשבתו של אדם מוגבלת, ולא שייך שתקיף ממש את הדבר; היא רק מהרהרת באותו דבר, ורק מבחינה דמיונית אותו דבר מוקף.