פרק ג.
לעיל הסביר רבנו הזקן, שהכוח האלקי שברא את הנברא, חייב להתקיים תמיד בנברא לבראו ולהחיותו מחדש, ושאלה הן האותיות שלמעלה, הבאות מ"מוצא פי ה'", המתלבשות בנברא ומחיות אותו באופן של התהוות "יש מאין".
והנה, אחרי הדברים והאמת האלה, -
שהוסברו לעיל, שהכוח האלקי מוכרח "לעמוד" תמיד בנברא ולברוא אותו בלי הפסק מ"אין ליש". כל משכיל על דבר יבין לאשורו, איך שכל נברא ויש
– למרות שהנברא נראה ל"מציאות", ל"יש", הרי הוא באמת נחשב לאין ואפס ממש לגבי כח הפועל ורוח פיו
– של הקב"ה, שבנפעל, -
בדבר הנברא, המהוה אותו תמיד ומוציאו
– בלי הפסק, מאין ממש ליש.
– שבמקום שיהיה "אין" – דבר שאינו בנמצא – כפי שהיה לפני שנברא – יהיה "יש", דבר קיים. – כיוון שהכוח האלקי צריך תמיד לברוא את הנברא מ"אין" ל"יש", ובלעדי כוח זה, היה הנברא הופך ל"אין ואפס", הרי שהכוח האלקי הוא כל מציאותו של הנברא, וממילא הנברא הוא כלא כלום לגבי הכוח האלקי הבורא בלי הפסק את מציאותו של הנברא. ומה שכל נברא ונפעל נראה לנו ליש וממשות, -
כדבר מציאותי וממשי, ולא ככוח אלקי רוחני בלבד, זהו מחמת
– מפני, שאין אנו משיגים ורואים בעיני בשר את כח ה' ורוח פיו שבנברא, אבל אלו נתנה רשות לעין לראות ולהשיג את החיות ורוחניות שבכל נברא, השופע בו ממוצא פי ה' ורוח פיו –
אילו היינו רואים בעיני בשר ומבחינים באותו כוח אלקי רוחני השופע בכל נברא, שהן האותיות מ"מוצא פי ה"'. לא היה גשמיות הנברא וחמרו וממשו נראה כלל לעינינו, כי הוא
– החומר והממשות של הנברא, בטל במציאות ממש
– נחשב כאפס, לגבי החיות והרוחניות שבו, מאחר
– כיוון, שמבלעדי הרוחניות
– שבנברא, היה
– הנברא, אין ואפס ממש, כמו קדם ששת ימי בראשית ממש, -
שאז היה "אין ואפס" ממש; והרוחניות השופע עליו
– על הנברא, ממוצא פי ה' ורוח פיו, הוא לבדו המוציאו תמיד מאפס ואין ליש, ומהוה אותו –
החיות האלקית בוראת את הנברא ועושה אותו לדבר ממשי, אם כן אפס בלעדו באמת.
– אין הוא באמת כלום, מלבד החיות הרוחנית הבוראת אותו, כיון שרק היא, היא המציאות האמיתית; ואילו הנברא, הנברא ללא הרף מן החיות הרוחנית, אין מציאותו אמיתית. שכן, כל מציאותו באה רק ממה שהחיות הרוחנית "עומדת" בו תמיד ומעניקה לואת מציאותו.