פרק ב.

בפרק הקודם, פרק א', הסביר רבנו הזקן, שהכוח האלקי שברא כל נברא, חייב להתקיים תמיד בנברא, לברוא אותו ולהחיותו מחדש. שכן, אם הכוח האלקי שברא את הנברא היה חוזר למקורו, היה הופך הנברא ל''אין ואפס'', הוא היה מתבטל ממציאותו, כפי שהיה לפני שנברא.

והנה, מכאן

– ממה שהוסבר עד עתה, שהכוח האלקי שברא את הנברא חייב להתקיים תמיד בנברא, לבראו ולהחיותו מחדש, תשובת המינים

– התשובה למינים, וגילוי שורש טעותם,

– של המינים. הכוונה ב''מינים'' כאן, היא לא לאלה שכופרים בחידוש העולם, שהעולם נברא על ידי הבורא – בכך הם מודים, אלא הכופרים בהשגחה פרטית ובאותות ומופתי התורה,

– הם כופרים בכך שהקב''ה משגיח בהשגחה ''פרטית'' על כל נברא ויצור, וכופרים גם באותות ובמופתים הכתובים בתורה; מדוע הם אכן כופרים בכך, למרות שהם מודים שהקב''ה ברא את העולם? הרי זה מפני שטועים בדמיונם הכוזב,

– הם טועים בהשוואתם הכוזבת והם טועים גם בנוסף לכך. שכן, גם לפי השוואתם הכוזבת צריך להיות אחרת מכפי שהם חושבים, כפי שמובן מההסבר הבא: שמדמין

– שהם משווים מעשה ה' "עשה שמים וארץ" למעשה אנוש ותחבולותיו, כי כאשר יצא לצורף כלי

– כשכלי יוצא מתחת ידי האומן, שוב אין הכלי צריך לידי הצורף, כי

– שהרי, אף שידיו

– של האומן, מסלקות הימנו

– מהכלי, והולך לו בשוק - הכלי קים בתבניתו וצלמו ממש כאשר יצא מידי הצורף, כך מדמיין

– משווים, הסכלים האלו מעשה שמים וארץ.

– שאחרי שהקב''ה ברא שמים וארץ, אין הם צריכים להזדקק יותר, חלילה, להקב''ה, בוראם, ולכן הם כופרים בהשגחה פרטית ובאותות ובמופתים שבתורה המראים שהקב''ה משגיח על הנבראים ולפעמים גם משנה, על ידי נסים ומופתים, את טבע הנבראים. אך טח מראות עיניהם,

– את, ההבדל הגדול שבין מעשה אנוש ותחבולותיו, שהוא

– מעשה האנוש, יש מיש,

– מדבר שכבר קיים יוצר האדם יצירה נוספת, כפי המשל המובא להלן, על כלי הנוצר מחתיכת כסף, שהכסף הוא דבר שכבר קיים, רק שמשנה

– האומן את הצורה והתמונה

– של החומר: מתמונת חתיכת כסף לתמונת כלי,

– הרי כיוון שלא יצר כאן מציאות חדשה, שהרי, המציאות, החומר של הכלי, היתה קיימת גם לפני עשיית הכלי; וגם הצורה והתבנית של הכלי שיצר האומן מחתיכת הכסף, אין בהם באמת משום חידוש בכסף, שכן, מציאות הכסף נבראה כך, שהיא ניתנת לעיצוב בכל מיני צורות ותבניות של כלים – הרי שהאדם לא חידש חידוש מהותי במציאות הכסף, ולכן אין הכלי, אחרי יצירתו, צריך להזדקק לידי האדם שיצר אותו – ואילו ה''מינים'' אינם רואים כיצד אי אפשר להשוות יצירת כלי - למעשה שמים וארץ, שהוא יש מאין.

– לפני שנבראו השמים והארץ, הם היו אין ואפס, הם לא היו קיימים כלל, ועם התהוותם הם נעשו בבחינת ''יש'' דבר ממשי – הרי שנתחדש כאן דבר חדש שלא היה קיים מקודם כלל. ומכיוון שנוצרת כאן יצירה מהותית חדשה – יסביר להלן – מן ההכרח, איפוא, שהכוח שיצר חידוש זה יהווה תמיד את החידוש, שאם לא כן – יתבטל הדבר ממציאותו. והוא

– בהתהוותם של שמים וארץ ''יש מאין'', פלא גדול יותר מקריעת ים סוף על דרך משל,

– שהיתה על ידי שהוליך ה' את הים ברוח קדים עזה כל הלילה

– כלומר, הכוח שבקע את הים התלבש ברוח הקדים ויבקעו המים, ונצבו כמו נד וכחומה,

– שלא זו בלבד שהמים לא המשיכו בזרימתם הטבעית, אלא גם עמדו כחומה בצורה. ואלו הפסיק ה' את הרוח כרגע - היו המים חוזרים ונגרים במורד כדרכם וטבעם, ולא קמו כחומה בלי ספק,

– כלומר, אין מקום לחשוב כלל, שהמים היו נשארים עומדים כחומה אחרי שהרוח היתה מפסיקה לנשוב עליהם בחזקה, אלא בודאי היו המים חוזרים לטבעם וניגרים מלמעלה למטה. אף שהטבע הזה במים גם כן נברא ומחדש יש מאין,

– שבמקום שמקודם היה ''אין'', שלא היה טבע כזה – נעשה ''יש'', נתהווה טבע כזה. כלומר, כפי שמפרש הרבי – שטבע זה במים, הניגרים תמיד ואינם עומדים כחומה, גם הוא נברא ''יש מאין'': לא רק מציאות המים נבראה ''יש מאין'', אלא שגם נברא במים הטבע להיות ניגרים ולא לעמוד כחומה. הרי כשהרוח החזקה משפיעה על המים שיעמדו כחומה, אין זה באופן שנוצר דבר חדש לגמרי, ''יש מאין'', אלא רק שינוי ''יש'' אחד (טבע המים להיות ניגרים) ל''יש'' שני (לעמוד כחומה); ואף על פי כן, כדי שהמים יעמדו באופן של חידוש, מן ההכרח שעל הכוח הפועל חידוש זה, ליצור את החידוש בלי הפסק – הרוח מוכרחה תמיד ובאופן סדיר לעשות את המים עומדים כחומה – וכשכוח זה מפסיק לרגע פעילותו זו, מתבטל החידוש. אם כן מוכיח הדבר שגם בחידוש של ''יש'' מ''יש'', מן ההכרח שהכוח המחדש לא יפסיק מליצור את החידוש. וכלפי מה שדובר שטבע המים להיות ניגרים הוא בריאה ''יש מיש'' ולא ענין עצמי במים – כלומר, שנאמר, שאם נוצרת מציאות של מים עליהם מן ההכרח להיות ממילא דבר שניגר מלמעלה למטה (כמו למשל, הענין מה שנברא תופס מקום, הרי זה ענין עצמי בנברא, באופן שעל תפיסת המקום שלו אין בריאה מיוחדת ''יש מאין'', אלא עם יצירת נברא הוא ממילא באופן שהוא תופס מקום, ואילו מה שהמים ניגרים אינו כך), אלא טבע זה עצמו הוא בריאה ''יש מאין'' – על כך מביא רבנו הזקן מיד להלן ראיה ממה שישנם נבראים, כמו קיר, חומה, העומדים מעצמם מבלי להזדקק לכוח אחר שיחזיק אותם - שהרי חומת אבנים נצבת מעצמה בלי רוח

– שיחזיק אותה, רק שטבע המים אינו כן;

– ואם למים יש טבע לא להיות עומדים, אלא להיות ניגרים מלמעלה למטה, הרי שטבע זה הוא בריאה ''יש מאין'' במים עצמם הרי, שהכוח האלקי שברוח, לא היה צריך ליצור מציאות חדשה ''יש מאין'', דבר חדש שלא היה לפני כן בנבראים, אלא רק שינוי ''יש'' אחד ל''יש'' שני – מן הטבע להיות ניגרים, לטבע של עמידה כחומה – ואף על פי כן יש בכך משום פלא-חידוש גדול, עד שלשם כך מוכרח הכוח מחדש ליצור תמיד את החידוש (ובאם לאו – מתבטל החידוש מיד), הרי מכל שכן וקל וחומר שבחידוש של ''יש מאין'', שזהו התהוותם של כל הנבראים, צריך הכוח האלקי שברא אותם, ליצור את החידוש תמיד ובלי הפסק, שיהיו ''יש'' ולא יחזרו ל''אין'' כלפני בריאתם – הרי שגם לפי ההשוואה הכוזבת, מה שהמינים מדמים מעשה שמים וארץ ("יש מאין") ליצירתו של אדם שהיא רק ''יש מיש'', צריכים לומר שגם בשינוי מ''יש'' אחד ל''יש'' שני ובאופן של חידוש (כמו מטבע המים להיות ניגרים, לטבע של עמידה כחומה) מוכרח הכוח לחדש זאת באופן תמידי; דבר זה עצמו כבר מחייב, שהכוח האלקי שברא את הנברא חייב לעמוד תמיד בנברא ולברוא אותו תמיד בלי הפסק. כך, שנוסף על הכזב שבהשוואתם, הם גם טועים, בחשבם שהכוח המחדש אינו מוכרח לעמוד תמיד בחידוש – ואם בקריעת ים סוף, שינוי ''יש'' אחד לשני בלבד, מן ההכרח שהכוח המחדש יברא את החידוש תמיד ובלי הפסק -

וכל שכן וקל וחמר בבריאת

– הנבראים, יש מאין, שהיא למעלה מהטבע, והפלא ופלא יותר מקריעת ים סוף, על אחת כמה וכמה שבהסתלקות כח הבורא מן הנברא חס ושלום - ישוב הנברא לאין ואפס ממש. אלא צריך להיות כח הפועל

– המהווה את הנברא, בנפעל

– בנברא, תמיד, להחיותו ולקימו. והן הן בחינת אותיות הדבור מעשרה מאמרות שבהם נבראו – הנבראים. לכן אומר הפסוק: ''לעולם הוי' דברך נצב בשמים'' – הדיבור, שהוא הכוח האלקי שיצר את הנברא, מוכרח לעמוד תמיד בנברא לברוא אותו ולהחיותו מחדש.* ועל זה נאמר:

– על מה שדובר לעיל, שהחיות האלקית שיצרה את הנברא מוכרחה לעמוד תמיד בנברא לבראו ולהחיותו מחדש, אומר הפסוק: "ואתה מחיה את כלם" – אתה מחיה את השמים ואת הארץ ואת כל הנבראים שבתוכם – הנזכרים בתחילת הפסוק, אל תקרי "מחיה" אלא "מהוה",

– כך נאמר ב''ראשית חכמה'' ובשל''ה (מח, ב. ע, א) שלמרות שנאמר ''מחיה'', אין הכוונה שהקב''ה מחיה בלבד את הנבראים, שבתחילה יצר אותם ועתה הוא רק נותן להם חיים בלבד, כמו מה שהנשמה נותנת לגוף, אלא הכוונה היא שהחיות גם יוצרת את קיומו של הנברא, דהיינו יש מאין,

– דבר קיים מדבר שלא היה קיים, ובלעדי החיות האלקית לא היה הדבר נמצא כלל, ועל ידי החיות הדבר הוא ''יש'', דבר קיים. ו"אתה"

– המלה ''אתה'', הן בחינת האותיות מאל"ף

– האות הראשונה באותיות - ועד תי"ו,

– האות האחרונה באותיות – זהו הא' והת' שבמלה ''אתה'', והה"א

– שבמלת ''אתה'', היא

– רומז על ה' מוצאות הפה,

– חמשת המוצאות של הדיבור, מקור האותיות.

– זהו פירוש ''ואתה מחיה את כולם'', ש''אתה'' – האותיות שלמעלה, הבאות מה' המוצאות שלמעלה, מקור האותיות, הן מחיות כל הנבראים באופן של התהוות ''יש מאין''. התהוות "יש מאין" באה בעיקר מצד האותיות, ולא מצד האור המאיר על ידי האותיות. ואף שאין לו

– להקב"ה, דמות הגוף –כיצד, איפוא, אומרים אנו שקיים ענין האותיות למעלה, ואשר מהן דוקא באה ההתהוות "יש מאין"? - הרי מקרא מלא דבר הכתוב: "וידבר ה'", "ויאמר ה'",

– ענין של דיבור ושל אותיות, והיא

– מה שכתוב "וידבר ה', ויאמר ה"', הכוונה ל בחינת התגלות הכ"ב אותיות עליונות לנביאים, ומתלבשות

– האותיות העליונות, בשכלם והשגתם

– של הנביאים, במראה הנבואה,

– ולא רק בשכלם ובהשגתם, אלא וגם במחשבתם ודבורם, כמו שכתוב: "רוח ה' דבר בי, ומלתו על לשוני", וכמו שכתב האר"י ז"ל [בשער הנבואה].

– הרי, שקיים למעלה ענין של אותיות, השייכות להתלבש עד במחשבתם ודיבורם של הנביאים. וכעין זה

– דומה לכך, היא התלבשות האותיות

– שלמעלה, בברואים, כדכתיב:

– כמו שכתוב: "בדבר ה' שמים נעשו, וברוח פיו

– נבראו, כל צבאם",

– הרי זה ענין של "דיבור" ו"רוח פה", כמו שבנבואה הוא ענין של "דיבור" ו"רוח ה"' רק שהיא

– מה שהדיבור מתלבש בנבראים, הוא על ידי השתלשלות רבות ועצומות, עד שיורדות לעשיה גופנית,

– בעולם העשיה, שהוא עולם גופני בעל נבראים גופניים מה שאין כן השגת הנביאים היא

– בעולם באצילות המתלבשת בעולם הבריאה:

– וממדריגה עליונה זו, מאיר ומתגלה לנביאים. ברם, על כל פנים, מדובר כאן על האותיות שלמעלה המתלבשות בנבראים להחיותם באופן של התהוות יש מאין.