פרק מט. בפרק הקודם הסביר רבנו הזקן, שמאחר שהאור והחיות הנמשכים מהקב''ה, הם ''כשמו'' – אור אין סוף, הרי, אם האור והחיות היו נמשכים בסדר של מדריגות – לא היה העולם-הזה מתהווה כפי שהוא אכן נתהווה, באופן של גבול ותכלית. לכן היו הרבה צמצומים באור, כדי שתוכל להיות התהוותם של נבראים בעלי גבול מאור אין סוף שהוא בלי גבול. כל הצמצומים האלה נעשו – כפי שיתבאר להלן – בגלל אהבת הקב''ה לישראל, שיהיה עולם שבו יעשה יהודי את העבודה בקיום התורה והמצוות.

בפרק מ''ט, אותו אנו עומדים ללמוד, יסביר רבנו הזקן, ענין הצמצומים באופן כללי, ויסיים, שכשם שהקב''ה בגלל אהבתו לישראל, סילק והרחיב את כל מה שהפריע להתהוות העולמות והנבראים – כך על יהודי, "כמים הפנים'', בגלל אהבתו להקב''ה, לסלק ולהרחיב את כל הדברים המפריעים בעבודת ה';

וכשם שהקב''ה המשיך אור וחיות ממנו יתברך שלא לפי סדר של מדריגות (שכן, אז, כאמור, לא היו נוצרים נבראים מוגבלים) – כך על יהודי בעבודתו את ה', לא להסתפק בעבודה מדודה ומוגבלת, כי אם עליו לעשות את עבודתו באופן בלתי מוגבל, להפקיר את הכל בגלל אהבתו את ה'; ואפילו ההגבלות שהטביע הקב''ה בעולם – לא תפריענו לו בעבודתו את ה'.

והנה, אף כי פרטי בחינת ההסתר וההעלם אור-אין-סוף ברוך-הוא, בהשתלשלות העולמות

– המשתלשלים ויורדים מטה מטה, עד שנברא עולם הזה הגשמי –

היו זקוקים להרבה צמצומים והעלמות והסתרים, כדי שהאור ירד למדריגה כזו שתוכל להתהוות עולם גשמי – הרי שהפרטים של העלמות והסתרים הם כל כך רבים, עד שהם - עצמו מספר, -

ההעלמות וההסתרים הם בלי מספר בכמות, ובאיכות הם ומינים ממינים שונים, -

שאינה דומה איכותו של צמצום והסתר אחד, לצמצום והסתר שני, כידוע לטועמים מעץ החיים, -

לאלה שטעמו מחכמת הקבלה. אך דרך כלל הם שלשה מיני צמצומים עצומים כלליים, לשלשה מיני עולמות כלליים, ובכל כלל יש רבוא רבבות פרטיים. והם שלשה עולמות: בריאה, יצירה, עשיה. כי עולם האצילות הוא אלהות ממש, -

ואינו נחשב כענין של בריאה יש מאין, אלא נקרא ''אצילות'', מלשון האצלה והפרשה, ש''עולם האצילות'' הוא הארה שנאצלה ונפרשה מהקב''ה, והוא אלקות ממש. וכדי לברא עולם הבריאה, שהן נשמות ומלאכים עליונים, אשר עבודתם לה'

– היא, בבחינת חכמה-בינה-דעת המתלבשים בהם, -

שאלקות מתגלה בהם באופן של הבנה, המתגלה על ידי חכמה, בינה ודעת, והם

– הנשמות והמלאכים, משיגים ומקבלים מהם –

מחכמה, בינה ודעת המאירות בהם. – הרי, כדי שיתהווה עולם כזה עם נבראים שאינם בטלים ומאוחדים עם אלקות, כמו הנשמות והנאצלים שב''עולם האצילות'', אלא, יש בהם ענין ההשגה וההבנה, וכל ענין של השגה, הוא הרי בחינה של ''יש'', שיש מי שמשיג, - הרי כדי לברוא את ''עולם הבריאה'' - היה תחלה צמצום עצום, כנזכר לעיל.

– היו זקוקים לצמצום רב וחזק, שיאיר אור מצומצם, שממנו יוכלו להתהוות נבראים שהם בבחינת בריאה ''יש מאין''. וכן מבריאה ליצירה, -

כדי שיתהווה ''עולם היצירה'' שהוא למטה בהרבה מ''עולם הבריאה'', היו צריכים שוב לצמצום עצום חזק, כי אור מעט מזער המתלבש בעולם הבריאה, -

כלומר, לגבי האור של ''עולם האצילות'', נקרא האור שב''עולם הבריאה'' – ''מעט מזעיר'', אך, עדין

– אור זה שב''עולם הבריאה'', הוא בבחינת אין-סוף לגבי עולם היצירה, -

ולכן היה צריך להיות צמצום גדול באור המאיר ב''עולם הבריאה'', כדי שאותו אור יהיה שייך להתלבש ב''עולם היצירה'', ואי אפשר

– שהאור של ''עולם הבריאה'' יוכל להתלבש בו

– ב''עולם היצירה'', אלא על ידי צמצום והעלם – באותו אור. וכן מיצירה לעשיה

– גם כן היה צריך להיות צמצום רב וחזק באור של ''עולם היצירה'', שיהיה שייך ל''עולם העשיה'', שהוא למטה מ''עולם היצירה'', [וכמו שנתבאר במקום אחר באור שלשה צמצומים אלו באריכות, -

כדי לקרב אל שכלנו הדל – ששכלנו הדל יהיה מסוגל להבין זאת]. ותכלית כל הצמצומים הוא, -

המטרה והיעד שלהם הם, כדי לברא גוף האדם החמרי, ולאכפיא לסטרא אחרא, -

להכניע את ה''סטרא אחרא'', על ידי עבודת האדם, ולהיות יתרון האור מן החשך, -

כשמרחיקים את החושך, ויתירה מזו, כשהחושך עצמו נהפך לאור – מיתווסף על ידי כך יתרון באור – וזה נעשה על ידי: בהעלות האדם

– כשאדם מעלה למדריגה נעלה יותר, את נפשו האלהית והחיונית

– הנפש החיונית מקבלת חיות מן הקליפות, ועל ידי עבודת האדם, היא מתעלה ונכללת בקדושה, ולבושיה

– מחשבה, דיבור ומעשה, וכל כוחות הגוף כלן

– מעלה אותם האדם על ידי עבודתו, לה' לבדו, כנזכר לעיל באריכות, -

כיצד, על ידי תורה ומצוות שיהודי לומד ומקיים, מתעלים נפשו האלקית, נפשו החיונית, לבושיהן, וכל כוחות הגוף. כי זה תכלית השתלשלות העולמות.

– מה שהעולמות השתלשלו ממדריגה למדריגה, מעולמות עליונים יותר לעולמות תחתונים יותר, הרי התכלית היא – ''עולם הזה'', שבו פועל יהודי על ידי עבודתו שתהיה ''אתכפיא סטרא אחרא'' (שבירת הקליפה) ועל ידי כך נעשה ''יתרון האור מן החושך''. להלן יוסבר, שכשם שהקב''ה הסיר והרחיק את כל המניעות להתהוות העולם הגשמי, וצמצם את האור הבלי גבולי, כדי שיוכלו להתהוות נבראים בעלי גבול – וכל זה נעשה בגלל אהבתו לבני ישראל - כך גם, ''כמים הפנים'', זה צריך לעורר בבני ישראל אהבה להקב''ה, באופן שגם הם ירחיקו ויסירו את כל מה שמונע את עבודת ה', שעבודתם לא תהיה מדודה ומוגבלת, כי אם בלי חשבון ובלי גבול. והנה, "כמים הפנים לפנים", -

כשאדם מסתכל במים, משתקפים מהם אותם פנים שהוא הראה, כך גם ''לב האדם לאדם'' – האהבה בלב של אחד לשני – מעוררת בלב השני אהבה לראשון: כמו שהקדוש-ברוך-הוא, כביכול, הניח וסילק לצד אחד, דרך משל, את אורו הגדול הבלתי תכלית, -

ובלי גבול, וגנזו והסתירו בג' מיני צמצומים שונים, והכל בשביל אהבת

– הקב''ה ל האדם התחתון, -

האדם שבעולם התחתון, וזאת כדי להעלותו לה', -

כלומר: שיהיה עולם כזה, שבו ישנה עבודה המרוממת את האדם להקב''ה. כיצד, שייך הדבר, שאהבה תגרום לצמצום וסילוק – אהבה היא הרי חסד והתפשטות, ואילו צמצום וסילוק הם ענין של גבורה והיפך ההתפשטות? אלא, יוסבר להלן, מוצאים אנו אהבה המביאה לצמצום, וזה בא לידי ביטוי בלשון הגמרא ''אהבה דוחקת את הבשר'', וכדלהלן: כי "אהבה דוחקת הבשר" –

בשר אין בו משום הפרעה ועיכוב לאהבה. משמעות הדבר, שהקב''ה מצד אהבתו לבני ישראל, סילק כביכול לצד, את אורו הגדול וצמצמו בצמצומים רבים. ואם כך – הרי, על אחת כמה וכמה, בכפלי כפלים לאין קץ, -

מחייב הדבר, כי ראוי לאדם גם כן להניח ולעזוב כל אשר לו מנפש ועד בשר ולהפקיר הכל

– שעזיבת האדם את עניניו, לא תהיה מתוך חשבון ומדידה, כי אם בלי חשבון וגבול, באופן של הפקר, שכל עניניו אינם תוספים מקום אצלו – וזאת, בשביל לדבקה בו יתברך בדביקה חשיקה וחפיצה, -

בחשק ותענוג רצוני פנימי, ולא יהיה שום מונע מבית ומבחוץ - לא גוף ולא נפש, -

שגם ענינים פנימיים לא ימנעו, ולא ממון, ולא אשה ובנים – שהם ענינים חיצוניים – לא יהיה בהם משום מניעה לענינים שעל ידם מתדבק האדם עם הקב''ה; וכל האמור, משמעו: שהאדם מסלק את כל המונעים, גם את אלה שנובעים מהענינים הנחוצים ביותר, בגלל אהבתו להקב''ה.

ובזה יובן טוב טעם ודעת לתקנת חכמים, שתיקנו ברכות קריאת שמע "שתים לפניה כו'", דלכאורה אין להם שיכות כלל עם קריאת שמע, כמו שכתבו הרשב"א ושאר פוסקים, -

שאין לברכות אלו שייכות לקריאת שמע – שלא כמו בברכות אחרות שתיקנו חכמים למצוות שונות, שבהן מדובר מתוכן המצוה (כמו למשל הברכה על תפילין – "להניח תפילין" – הרי מדובר בברכה אודות תפילין, וכך גם ביחס למצוות אחרות), ואילו בברכות קריאת שמע לא מדובר לגמרי אודות קריאת שמע - ולמה קראו אותן "ברכות קריאת שמע"? ולמה תקנו אותן לפניה דווקא?

– מאחר שאין להן שייכות לקריאת שמע? מסביר רבנו הזקן להלן: ענינן של ברכות אלו יש בו משום הכנה, שיוכלו לקיים את ענין קריאת שמע, שהרי עיקר ענינה של קריאת שמע, הוא להגיע ל''ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך – בשני יצריך'' – שתהיה ליהודי אהבה להקב''ה גם בנפשו הבהמית ויצרו הרע. וכדי להגיע לכך – נדרשת התבוננות בענינים אודותם מדובר בברכות קריאת שמע; התבטלותם של המלאכים, וכדומה. הרי, שמפני שלגבי כל מצוה, המצוה עצמה היא מן התורה, והברכה (שהיא מדרבנן) תיקנו חכמים כדי שעל ידה יהיה יהודי כלי להמשכה העליונה הנמשכת בנפש היהודי על ידי אותה מצוה – כך גם תיקנו החכמים ברכות קריאת שמע, כדי שאותו יהודי יוכל על ידן לקיים את ענין קריאת שמע. ובלשון ה''תניא'': אלא משום שעיקר

– ענין, קריאת שמע

– הוא, לקים "בכל לבבך כו'" - "בשני יצריך כו'", -

שיהודי יאהב את הקב''ה בכל לבו, גם בנפשו הבהמית ויצרו הרע, דהיינו לעמוד נגד כל מונע מאהבת ה'; -

שגם הנפש הבהמית והיצר הרע, המפריעים לאהבת ה', יוחדר בהם רגש אהבת ה'. וכך גם שאר הענינים, שאפשר הדבר שהם יפריעו לאהבת ה' – לא יפריעו, שכן, גם הם כלולים במשמעות המלה ''לבבך'' - ו"לבבך" הן האשה וילדיה, -

הם מתוארים במלה ''לבבך'', מפני שלבבו של אדם קשורה בהן בטבעו, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על פסוק: "הוא אמר ויהי" - "זו אשה", "הוא צוה ויעמד" - "אלו בנים"; -

זו משמעות ''לבבך'', שהדברים אליהם קשור לבו של האדם – לא יפריעו לאהבת ה', ו"נפשך", ו"מאדך" כמשמעו, חיי ומזוני, -

''נפש'' משמעה חיים, ו''מאד'' – כסף, כלומר מזונות ופרנסה – לא יהיה בכל אלה משום הפרעה, אלא: להפקיר הכל בשביל אהבת ה'.

– הרי, שגם הענינים הפנימיים ("מבית") כמו הנפש הבהמית ויצר הרע, וגם הענינים החיצוניים ("מחוץ") כמו אשה, ילדים ופרנסה – לא יהיה בכל אלה משום מניעה לענינים הקשורים לאהבת ה'.