והנה, אף מי שגם במוחו ובמחשבתו אינו מרגיש שום יראה ובושה, -

שההתבוננות האמורה - כיצד מייחד הקב"ה את מלכותו עליו, ויתירה מזו - איך הקב"ה "עומד" עליו ומביט אם הוא עובדו כראוי וכו' - איננה מעוררת בו הרגשת היראה, גם לא במוחו ומחשבתו בלבד, וסיבת הדבר היא - מפני פחיתות ערך נפשו ממקור חוצבה, ממדרגות תחתונות די' ספירות דעשיה, -

שמקור נפשו הוא מהעולם התחתון ביותר, "עולם העשיה", ובעולם זה עצמו - מהמדריגות התחתונות ביותר בעשר הספירות שבו - ומשום כך, אין ביכולתו לגלות בקרבו הרגש אלקי, של יראה אלקית, גם לא במוחו, אף על פי כן, מאחר שמתכוין בעבודתו -

בקיום תורה ומצוות, כדי לעבוד את המלך -

את הקב''ה, שהוא המלך שלו, הרי זו עבודה גמורה, -

לא חסר מאומה במה ששייך ל''עבודה'' - קיומו תורה ומצוות הוא באופן ההולם את התואר ''עבודה'', כי היראה והעבודה -

יראה, ועבודת השי''ת, נחשבות לשתי מצות -

נפרדות, במנין תרי"ג, -

613 מצוות, ואינן מעכבות זו את זו. -

ולמרות שאין הוא מקיים מצות היראה, שכן, על היראה להיות מורגשת בלב, או לכל הפחות במוח - בכל זאת, אין בכך משום עיכוב בקיום מצות עבודת ה', בלומדו תורה ובקיומו מצוות כדי לשרת את הקב"ה שהוא המלך שלו. ורבנו הזקן ממשיך ואומר יתר על כן שלמרות שאין הוא מרגיש את היראה גם לא במוחו, אך מכיוון שהוא מתעמק בענינים שעליהם לעורר יראה, ובמחשבתו הוא מהרהר בענינים של יראה - הוא אף מקיים בכך מצות יראה. ועוד, -

יתירה מזו, שבאמת מקים גם מצות יראה -

לא רק מצות ה''עבודה'', במה -

על ידי, שממשיך היראה במחשבתו, -

שבמחשבתו הוא מהרהר אודות יראה זו ומנסה לעורר אותה, כי בשעה ורגע זו על כל פנים מורא שמים עליו, על כל פנים כמורא בשר ודם הדיוט לפחות שאינו מלך, המביט עליו, שנמנע בעבורו מלעשות דבר שאינו הגון בעיניו, -

כשמישהו מסתכל עליו, גם אם הוא איננו מלך, כי אם בשר ודם פשוט - מונעת אותו הסתכלות זו לעשות דברים בלתי הוגנים - באותה מדה הוא מונע את עצמו, בשעה שהוא מהרהר בעניני אותה יראה, מלעשות דבר המנוגד לרצון הקב"ה, שזו -

ביטוי פשוט זה של מורא, נקראת יראה, כמו שאמר רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו: "יהי רצון שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם כו', -

וכשתלמידיו שאלוהו: האם אין מורא נעלה מכך? - ענה: תדעו כשאדם עובר עבירה אומר שלא יראני אדם כו'". -

הרי, שמורא כזה מפני הקב"ה יעצור בכם מלעבור עבירות. על כל פנים, אנו רואים, שזה נקרא מורא שמים - יראה, מכיוון שזה מונע מלעבור עבירה, באותה מדה שהמורא שלו מבשר ודם מונע ממנו עשיית דברים בלתי רצויים. הרי, שהוא מקיים גם מצות היראה, בכך שהוא ממשיך יראה זו במחשבתו על ידי התבוננות. רק שיראה זו נקראת "יראה תתאה" -

''יראה תחתונה'' וכן ו"יראת חטא" -

לא ''יראת ה'" או ''יראת אלקים'', כי אם ''יראת חטא'' - הוא ירא לעבור עבירה, ויראה זו היא שקודמת לחכמתו,

- היא משמשת כהקדמה ל"חכמה", שהיא קיומן של תורה ומצוות (כי "תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים", ולכן נקראים המעשים הטובים של קיום התורה והמצוות, בשם "חכמה"), הרי יראה זו, עליה אנו לומדים כעת, היא הקדמה ל"חכמה" - לקיום התורה והמצוות (שכן, אנו לומדים: "אם אין חכמה אין יראה", ש"חכמה" היא הקדמה ל"יראה", ומאידך אנו לומדים ש"אם אין יראה אין חכמה", ש"יראה" היא הקדמה ל"חכמה", מכאן שישנן שתי מדריגות ביראה: א) "יראה תתאה" - יראה תחתונה, והיא משמשת כהקדמה לקיום תורה ומצוות, הנקרא "חכמה", ועל כך נאמר "אם אין יראה אין חכמה". ב) "יראה עילאה" - יראה עליונה, יראה זו באה אחרי קיומן של תורה ומצוות, ועל כך נאמר "אם אין חכמה אין יראה") ואילו ו"יראה עלאה" הוא "ירא בשת" כו', -

היראה העליונה היא יראה המבוססת על הבושה שלו מפני גדלות ה', דאית יראה ואית יראה כו'. -

יש יראה ויש יראה. כאמור ישנן שתי מדריגות ביראה, יראה המביאה לקיום תורה ומצוות, ויראה הנוצרת על ידי קיום תורה ומצוות. אבל בלי יראה כלל -

אם אין אפילו ''יראה תתאה'' לא פרחא לעילא -

אין עבודתו בקיום תורה ומצוות, ''פורחת'' (עולה) למעלה, באהבה לבדה, -

אם הוא מקיים תורה ומצוות מתוך אהבת ה' בלבד, אין אהבה זו מעלה את התורה והמצוות למעלה בספירות העליונות, כמו שהעוף אינו יכול לפרח בכנף אחד, דדחילו ורחימו הן תרין גדפין -

שכן, יראה ואהבה הן שתי כנפיים, [כמו שכתוב בתקונים]. -

ב"תיקוני זוהר" - ששתי הכנפיים ("גדפין") של אהבה ויראה, מעלות את התורה והמצוות (הנעשות על ידן) לספירות העולמות העליונים, כפי שלמדנו בפרקים הקודמים. אך, כשחסרה ההתעוררות של יראת ה', והוא מקיים מצוות מתוך אהבה בלבד - הרי שקיימת כאן "כנף" אחת בלבד, וב"כנף" אחת אין ביכולת התורה והמצוות לעלות למעלה. וכן היראה לבדה -

בלי אהבה, היא כנף אחד, ולא פרחא בה לעילא, -

העבודה מתוך יראה לבדה, אינה ''פורחת'' (עולה) למעלה, אף שנקראת "עבודת עבד". -

שכן, העבודה הרי נעשית מתוך יראה, כעבודת עבד לאדונו, אך, בכל זאת, אין די ב''עבודת עבד'', וצריך להיות גם כן בחינת "בן", -

עבודה מתוך אהבה, הנקראת בחינת ''בן'', שכן בן עושה למען אביו מתוך אהבה - לעורר האהבה הטבעית על כל פנים -

להקב''ה, המסתרת בלבו, שתהא בהתגלות מוחו על כל פנים, לזכר אהבתו לה' אחד במחשבתו וברצונו, לדבקה בו יתברך. -

זכרון אהבתו המסותרת, תעורר בו את הרצון להיות דבוק בהקב''ה; וזאת תהיה כונתו בעסק התורה או המצוה הזו, -

שהוא עומד להתעסק בהן: לדבקה בו -

בהקב''ה, נפשו האלהית והחיונית ולבושיהן, כנזכר לעיל. -

כפי שלמדנו, שהעסק בתורה ומצוות פועל על הנפש האלקית ועל הנפש החיונית ולבושיהן, שתהיינה דבוקות בהקב"ה. הרי, שבעבודתו של יהודי צריכות להיות שתי הבחינות: בחינת "עבד" - העובד את הקב"ה מתוך יראה, כעבודת עבד לאדונו, ובחינת "בן" - העושה למען אביו מתוך אהבה. למדנו שכוונתו של יהודי בשעת קיומו תורה ומצוות, צריכה להיות, כדי לדבק את נפשו בהקב"ה, - ורבנו הזקן ממשיך ומוסיף, יהודי הרי צריך להכליל את עצמו ב"כלל ישראל", ולכן עליו לשאוף ולכוון בעבודתו, לא רק שנפשו תהיה דבוקה בהקב"ה, אלא שגם מקור נפשו ומקור נפשות כל ישראל - יהיה דבוק בהקב"ה, על ידי כך מייחדים, כלומר - מאחדים ומדבקים את קודשא בריך הוא (הקב"ה) ושכינתיה (ושכינתו), שכן "קודשא בריך הוא" הוא מקור התורה והמצוות, ו"שכינה" היא מקור נפשות כל ישראל - זהו פירוש הנוסח "לשם יחוד" שאומרים לפני קיום מצוה, שיהיה "יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה" וזאת "בשם כל ישראל" - "שפי' - והיחוד (עשיית המצוה) הוא בשם כל ישראל - וע"פ הנ"ל מובן ההכרח בזה, כיון שצ"ל היחוד עם שכינת' שהיא מקור נפשות כל ישראל" - הערת כ"ק רבינו. כלומר: משמעות "בשם כל ישראל" היא, שהיחוד (זאת אומרת: מעשה המצוה) הוא בשם כל ישראל - שעשיית המצוה היא בשביל ובשם כל כלל ישראל, מכיון שהיחוד, ההתייחדות וההתאחדות (של קודשא בריך הוא), הנוצר על-ידי קיום המצוה הוא עם "שכינתיה" (השכינה שלו), שהיא מקור כל ישראל.