והנה, כל אדם מישראל, יהיה מי שיהיה, -

באיזה מצב ומדריגה שיהיה, כשיתבונן בזה שעה גדולה בכל יום, איך שהקדוש-ברוך-הוא מלא ממש את – העולמות העליונים ואת העולמות התחתונים, ואת השמים ואת הארץ ממש, -

לא רק את השמים והארץ הרוחניים, שהם הספירות שלמעלה, כי אם שמים וארץ גשמים, "מלא כל הארץ כבודו" ממש, וצופה ומביט ובוחן כליותיו ולבו –

רעיונותיו ורגשותיו הפנימיים, וכל מעשיו ודבוריו, וכל צעדיו יספור –

הקב''ה משגיח בפרטיות על כל אחד ממעשיו ודיבוריו של האדם, וסופר ומונה את צעדיו – הרי כשיתעמק האדם בכל האמור - אזי תקבע בלבו היראה לכל היום כלו, -

גם בשעות שהוא עסוק בהן בענינים אחרים ואין אז באפשרותו להתעמק בהאמור - כשיחזור –

מאוחר יותר במשך היום, ויתבונן בזה, אפלו בהתבוננות קלה, -

ולא בהתבוננות עמוקה שנדרשים לכך זמן מיוחד ושימת לב, בכל עת ובכל שעה, יהיה "סור מרע ועשה טוב" במחשבה דיבור ומעשה, -

הוא ימנע מלעבור על לא-תעשה ויקיים כל מצות-עשה, במחשבה, דיבור ומעשה, שלא למרות חס ושלום עיני כבודו –

של הקב''ה, אשר "מלא כל הארץ", -

הוא יפחד להמרות את הקב''ה הרואה הכל, ולכן יהיה ''סור מרע ועשה טוב'' במחשבה, דיבור ומעשה. וכמאמר רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו כנזכר לעיל. –

בפרק מא; ''יהי רצון שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם'' – להימנע מעשיית רע. וזהו שאמר הכתוב: -

''ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך - כי אם ליראה את ה' אלהיך ללכת בכל דרכיו", -

שעל כך שואלת הגמרא: וכי יראה היא דבר קטן, שהפסוק אומר שהקב''ה דורש מבני ישראל רק ליראה אותו? והגמרא עונה: אכן, לגבי משה – זה דבר קטן וקל. וכזכור נשאלת בתחילת פרק זה השאלה: הרי נאמר בפסוק ''שואל מעמך'' מכל אחד מישראל, ולא רק ממשה רבנו, ולגבי כל אחד מישראל, האם ''יראה היא אכן דבר קטן וקל?! אלא, היראה המוזכרת בפסוק זה, אליה קל לכל יהודי להגיע, היא היראה המביאה (כסיומו של הפסוק) ל''ללכת בכל דרכיו'', שהיא יראה המביאה לקיום מצותיו יתברך ב"סור מרע ועשה טוב", והיא יראה תתאה –

יראה תחתונה, הנזכרת לעיל, -

ובכך מובן התירוץ בגמרא: ''לגבי משה מילתא זוטרתי היא'' – לגבי משה זה דבר קטן - כלומר: ולגבי משה, דהינו לגבי בחינת הדעת שבכל נפש מישראל האלהית, -

שהיא בחינת משה שישנה ''עמך'', בכל אחד מישראל, מילתא זוטרתי היא, -

מהווה יראה זו, דבר קטן וקל, כנזכר לעיל –

שכשיעמיק את דעתו בענינים המעוררים את היראה – יגיע בודאי ליראה זו - [שהדעת הוא המקשר מצפוני בינת הלב אל בחינת גלוי במחשבה ממש, -

שיראת ה' שבתעלומות לבו של כל אחד מישראל – כפי שלמדנו, שבכל אחד מישראל ישנו אוצר חתום ומוסתר של יראת ה' – תתגלה במחשבה ממש, שירגיש את היראה במחשבה, שאז היא פועלת בדיבור ובמעשה, כידוע ליודעי חן – ח כמה נ סתרה, תורת הקבלה]. בדברו על היראה שצריכה להיות ליהודי מהקב''ה, אמר רבנו הזקן, שהיא צריכה להיות ''כעומד לפני המלך'', שכן, הקב''ה הרי נמצא בכל מקום ומביט ומסתכל במעשיו וכו'. אך, נשאלת השאלה: כשאחד עומד לפני מלך, הרי לא זו בלבד שהמלך רואה אותו, אלא גם הוא מצדו רואה את המלך, וראיה זו מעוררת בו יראה ופחד מהמלך, ואילו בנמשל שונה הדבר, שהרי, אכן, המלך, הקב''ה, רואה אותו, אבל הוא, האדם, אינו רואה את המלך, הקב''ה?! – יוסברו הדברים להלן, שקיים ענין נוסף שבכוחו לעורר בו את היראה, שכן, קיים גם כאן הענין של ראיית המלך כביכול, והוא: ראיית השמים והארץ וכל הברואים שהקב''ה מחיה אותם – יש בה משום ראיית החיות האלקית המחיה אותם, ובלשון ה''תניא'':