Étude quotidienne du Tanya

וגם כי אין לו –

להקב''ה כביכול, דמות הגוף –

כיצד, איפוא, שייך הענין של ''עין'' ו''אוזן'' למעלה, אברים השייכים לחושי וציורי הגוף? – אלא, הרי אדרבה –

אכן, משום כך הכל גלוי וידוע לפניו, ביתר שאת לאין קץ מראית העין ושמיעת האזן על דרך משל, -

כלומר: בשעה שאומרים שלמעלה לא קיים כלל דמות וציור של ''גוף'' – הכוונה היא, שלמעלה לא קיימים ההגבלות והחסרונות הנובעים מן הגוף; ולמשל: העין הגשמית מוגבלת לראות דברים גשמיים בלבד, ולא עצמים רוחניים; כוח הראיה של העין, מוגבל בשטח וזקוק לאור וכדומה. באותה מדה ישנם הגבלות וחסרונות גם בחוש השמיעה של האוזן הגשמית. ואילו ב''ראיה'' וב''שמיעה'' למעלה – לא קיימים כלל כל אותם חסרונות והגבלות שבראיה ובשמיעה הגשמיות – למעלה קיימת רק המעלה וה שלימות שבראיה ובשמיעה; שכן, כל דבר של ''שלימות'' שישנו בנברא – ישנו בודאי בבורא, רק הוא, -

ה''ראיה'' וה''שמיעה'' למעלה, ומה שהכל גלוי וידוע למעלה, הוא על דרך משל, כמו אדם היודע ומרגיש בעצמו כל מה שנעשה ונפעל באחד מכל רמ"ח אבריו, כמו קר או חם, -

כהשפעתם של קור וחום על כל אחד מאברי גוף האדם, שהוא יודע אותם וחש בהם, ואפלו חם שבצפרני רגליו, על דרך משל, אם נכוה באור, -

כשאדם נוטל את צפורניו אין הוא חש בכאב כלל, ואילו כשנכוות הצפרניים באש – מרגיש האדם בכאב; וכן מהותם ועצמותם –

של האברים עצמם - חש האדם בהם. לפני כן למדנו שאדם יודע ומרגיש בכל המתרחש באבריו, ואילו כאן אנו לומדים שהוא חש את האברים עצמם, וכל מה שמתפעל –

ומשתנה, בהם יודע –

האדם, ומרגיש במחו, -

הוא אינו צריך להשתמש לשם כך בעיניו ובאזניו, אלא הוא יודע וחש את המתרחש באבריו מעצמו. וכעין ידיעה זו, על דרך משל, -

בדומה לידיעה זו למשל, יודע הקדוש-ברוך-הוא –

את כל הנפעל בכל הנבראים, -

שבעולמות, עליונים ותחתונים, להיות –

מפני שהם כולם משפעים –

מקבלים השפעתם וחיותם, ממנו יתברך, כמו שכתוב: "כי ממך –

מהקב''ה, הכל", -

הרי, כשם שהמוח – המקור שממנו נמשכת חיות לכל האברים – יודע ומרגיש בכל המתרחש באברים, כך, כביכול, יודע הקב''ה – בהיותו מקור חיותם וקיומם של כל הנבראים – בכל המתרחש בכל הנבראים; וזהו שנאמר:: "וגם כל היצור לא נכחד ממך", -

מפני שכל היצור הרי נוצר ממך, וכמו שכתב הרמב"ם –

על פי חקירה, [והסכימו לזה חכמי הקבלה, כמו שכתב הרמ"ק –

רבי משה קרדבירו, בפרדס] שבידיעת עצמו כביכול - יודע –

הקב''ה, כל הנבראים הנמצאים מאמיתת המצאו וכו'. –

מכיוון שהימצאותם של כל הנבראים באה מאמיתת הימצאו של הקב''ה, לכן יודע הקב''ה, כביכול, את כל הנבראים, על ידי שהוא יודע את עצמו. אך, כשאנו אומרים שהקב''ה יודע את כל הנבראים שהוא מחיה, באותה מדה שנפש האדם יודעת וחשה בנעשה באברים המקבלים חיותם ממנה – יכול להיות מקום לטעות ח''ו, לחשוב שכשם שהנפש לבושה בגוף ומשום כך היא מתפעלת ממקרי הגוף (שכן, ''התלבשות'' משמעה שהמלובש מתפעל ממי שהוא מלובש בו), - אותו דבר, ח''ו, גם למעלה ביחס לחיות האלקית שבנבראים – יוסבר להלן שבנקודה זו אין המשל דומה לנמשל, שכן, החיות האלקית המחיה את העולם – אינה מתפעלת מהעולם, ואין העולם וכל המתרחש בו גורם בה שום שינוי. ובלשון ה''תניא'': רק שמשל זה –

של הנפש והגוף, אינו אלא לשכך את האזן, -

להקל על האוזן ועל הרעיון של האדם, ''לקלוט'', כיצד אפשר לדעת דבר מבלי לראותו בעינים ולשמעו באזנים, אבל באמת אין המשל –

של הנפש והגוף, דומה לנמשל –

של אלקות ועולם, כלל, כי נפש האדם, אפלו השכלית והאלהית, היא מתפעלת ממאורעי הגוף וצערו, מחמת התלבשותה –

של הנפש השכלית והאלקית, ממש בנפש החיונית המלבשת בגוף ממש, -

הנפש החיונית, המחיה את הגוף, מלובשת ממש ומאוחדת עם הגוף, ובה מלובשת הנפש השכלית והאלקית. אבל הקדוש-ברוך-הוא –

כביכול, אינו מתפעל חס ושלום ממאורעי העולם ושנוייו, ולא מהעולם עצמו, -

הקב''ה אינו מתפעל ממציאות (מהות ועצמות) העולם, ואין מציאות זו פועלת שינו ח''ו בהקב''ה, שכולם –

כל העולמות והאירועים שבהם, אינן פועלים בו –

בהקב''ה, שום שנוי חס ושלום. –

לא בהקב''ה ולא באחדותו, אלא, כשם שהיה יחיד ומיוחד לפני שברא את העולמות, כך הוא יחיד ומיוחד גם אחרי שבראם. והנה, כדי להשכיל זה היטב בשכלנו, -

כיצד אין העולם פועל שינוי בבורא, כבר האריכו חכמי האמת –

בעלי תורת הקבלה, בספריהם, אך כל ישראל מאמינים בני מאמינים –

הם מאמינים בהיותם בנים לאבות שהאמינו בקב''ה, בלי שום חקירת שכל אנושי, ואומרים: "אתה הוא עד שלא נברא העולם וכו'", -