פרק מ. בפרק הקודם, הסביר רבנו הזקן, שעליית התורה והמצוות, שיהודי לומד ומקיים, תלויה בכוונה וברצון המביאים ללימוד תורה ולקיום מצוות: אם כוונתו ורצונו הם באהבה ויראה הבאות מתוך הבנתו העמוקה בגדלות ה' - עולות אז תורתו ומצוותיו בעשר ספירות "עולם הבריאה", שהוא עולם ההשגה; אך, אם הן אהבה ויראה טבעיות - עולות התורה והמצוות בעשר ספירות "עולם היצירה", שהוא עולם המדות.

ברם, אם בלימודו תורה ובקיומו מצוות, חסר ה"לשמה" של אהבה ויראה, גם אם אינו "שלא לשמה" ממש (בגלל פניה עצמית), אלא מתוך "מצות אנשים מלומדה", מפני שהוא רגיל מקטנותו ללמוד תורה ולקיים מצוות - אין בכוח לימוד התורה וקיום המצוות שלו, לעלות "קדם ה"', (לפני ה'). ואילו - הסביר רבנו הזקן - כשהוא חוזר ולומד אותה תורה "לשמה" - מצטרף הלימוד הקודם שהיה חסר בו ה"לשמה", ללימוד "לשמה" הנוכחי, וגם הוא עולה למעלה יחד עם הלימוד הנוכחי שלמד "לשמה".

אך, כל זמן שלא חזר ולמד דבר זה לשמה -

שלא חזר ולמד "לשמה" את מה שלמד קודם מצד "מצות אנשים מלומדה", וחסר ה"לשמה" באותו לימוד, אין לימודו עולה אפלו בי' ספירות המאירות בעולם היצירה והעשיה, -

לא זו בלבד שאין לימודו עולה בעשר ספירות "עולם הבריאה", אלא גם אינו עולה בעשר ספירות "עולם היצירה" וגם לא בעשר ספירות "עולם העשיה", כי הספירות הן בחינות אלהות, ובהן -

בספירות, מתלבש ומתיחד אור-אין-סוף ברוך-הוא ממש, -

ובאם לימודו היה עולה בעשר הספירות, היה זה אומר שלימודו עולה באור אין סוף ברוך הוא, ובלא דחילו ורחימו -

בלי יראה ואהבה, לא יכלא לסלקא ולמיקם קדם ה', -

אין בכוח לימודו לעלות ולעמוד ''קדם ה''', לפני אור אין סוף ברוך הוא, כמו שכתוב בתקונים, -

ב''תיקוני זוהר''. רק לימודו עולה להיכלות ומדורין שהן חיצוניות העולמות -

ה"ספירות" הן הפנימיות והאלקות של העולמות, ואילו ה"היכלות" וה"מדורין" הם חיצוניות העולמות - ענין של "עולם" ולא ענין של "אלקות", שבהן -

ב''היכלות'' וב''מדורין'', עומדים המלאכים; וכמו שכתב הרב חיים ויטאל ז"ל בשער הנבואה פרק ב, שמהתורה שלא בכונה נבראים מלאכים בעולם היצירה, ומהמצות בלי כונה נבראים מלאכים בעולם העשיה, -

ומכיוון שגם מהתורה והמצוות בלי כוונה, נבראים מלאכים, משמעות הדבר, שאין התורה והמצוות נכללות ב"ספירות" שהן אלקות, כי אם הן ענין שמקומו בחיצוניות העולמות. המלים "שלא בכוונה" ב"שער הנבואה" האמור, אין משמען שלא היתה לו כל כוונה ומחשבה כלל ורק הסתפק בעצם אמירת המלים ועשיית המצוות, שכן - וכל המלאכים הם בעלי חמר וצורה. -

דבר המורה, שהדבר שממנו נבראו (הלימוד או המצוה), היה לו נוסף ל"חומר" (עצם הדיבור והעשיה), גם "צורה" (– פירוש המלות, המודעות לעשיית המצוה וכיוצא בזה) - אלא שחסר ה"לשמה". שכן, מ"חומר" המצוה, נברא ה"חומר" של מלאך, ומ"צורת" המצוה, - צורת המלאך; והעובדה שב"עולם היצירה" או ב"עולם העשיה", נברא מלאך בעל חומר וצורה, מראה, שלמצוה או ללימוד התורה אודותם מדבר רבי חיים וויטאל, יש גם חומר וגם צורה, ומה שנקרא "שלא בכוונה", הוא רק מפני שחסר בהן ה"לשמה" ; ובכל זאת עולות תורה זו ומצוות אלו ב"חיצוניות העולמות" בלבד - דרגת המלאכים, ולא בספירות - "פנימיות העולמות". האמור לעיל מתייחס כאמור לתורה ולמצוות שחסר בהן הכוונה "לשמה", אך אין הן נלמדות ונעשות במפורש " שלא לשמה". אבל תורה -

שנלמדה, שלא לשמה ממש, -

אלא לשם דבר אחר, כגון -

שהוא לומד כדי להיות תלמיד חכם וכהאי גונא וכדומה, אינה עולה -

תורה זו, כלל למעלה -

היא אינה עולה אפלו להיכלות ומדור המלאכים דקדושה, -

כי הרי חיצוניות העולמות היא ענין של קדושה. אלא נשארת למטה בעולם הזה הגשמי שהוא מדור הקלפות; במקום זה נשארת התורה שנלמדה מתוך פניה, כי, עצם הפניה באה מצד הקליפה. הגהה *(כמו שכתוב בזהר חלק ג דף לא עמוד ב ודף קכא עמוד ב, עין שם: ההיא מלה סלקא ובקעא רקיעין כו' -

אותה מלה עולה ו''בוקעת רקיעים'' ואתער מה דאתער -

ומתעורר מה שמתעורר: אי טב טב כו', -

אם המלה היא טובה (דיבור של תורה וכדומה) - מתעורר טוב כו', עין שם; ודף קה עמוד א: מלה דאורייתא אתעביד מניה קלא וסליק כו'; -

מדיבור של תורה מתהווה קול שעולה למעלה, ודף קסח עמוד ב: קלין דאורייתא וצלותא סלקין לעילא ובקעין רקיעין כו' -

קולות התורה והתפילה עולים למעלה ו''בוקעים רקיעים''): מכל הדברים האמורים שב''זוהר'' אנו רואים, שדיבורי התורה עולים למעלה ו''בוקעים רקיעים''. וכמו שכתוב בזהר על פסוק: "מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש" -

על פסוק זה אומרים חכמינו ז"ל, שרק ב"עמל" ש תחת השמש, אין לאדם יתרון, ואילו ב"עמל תורה" יש לאדם יתרון, כי תורה איננה תחת השמש, כי אם למעלה מהשמש - ואילו ב"זהר" נאמר על פסוק זה: דאפלו עמלא דאוריתא, אי עביד בגין יקריה כו'. -

שאפילו עמל תורה, אם הוא נעשה בשביל כבוד, הוא גם כן עמל ש"תחת השמש", וגם עליו נאמר "מה יתרון". וזה שאמרו: -

חכמינו ז''ל: "אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו", פרוש שלא נשאר למטה בעולם הזה. -

כלומר: לימודו היה "לשמה" והתורה שלמד עלתה למעלה; ואילו כשהלימוד הוא "שלא לשמה" - נשארת אז התורה למטה בעולם הזה. על כל פנים, למדנו שאם הלימוד הוא מצד "מצות אנשים מלומדה", למרות שאין הלימוד לשם פניה, אלא שחסר בו ה"לשמה" של אהבה ויראה - אין אותו לימוד עולה למעלה בספירות העליונות. מדוע, באמת, אין תורה זו עולה למעלה? - התורה והקב"ה הם הרי דבר אחד לגמרי, שהרי התורה היא רצונו של הקב"ה, והרצון העליון הרי הוא למעלה מהספירות העליונות, מדוע, איפוא, על התורה להזדקק ל"כוונה" כדי להתעלות על ידה בספירות שבעולמות ה"יצירה" וה"בריאה"? אמנם, הספירות הן אלקות, אבל התורה היא הרי רצון העליון שהוא למעלה מהספירות?! ובלשון ה"תניא":

ואף דאורייתא וקדשא בריך-הוא כלא חד, -

התורה והקב''ה הם דבר אחד, שהוא הקב''ה, ורצונו -

תורה, אחד -

מדוע, איפוא, כשחסרה ה"כוונה" של "לשמה" בתורה שהוא לומד, אין בכוח תורה זו לעלות למעלה בעשר ספירות? - מסביר רבנו הזקן להלן: דיבורו של אדם המדבר דברי התורה, הוא דיבור גשמי, ולכן למרות שמדובר כאן בדברי קדושה, שהחיות האלקית שבהם אינה מכוסה ב אותם לבושים המכסים את החיות של שאר הדברים הגשמיים שבעולם הזה, אך כיוון שהחיות האלקית המחיה בדרך כלל את הדברים הגשמיים, היא חיות מצומצמת - הרי דבר זה קיים גם בדיבורים הגשמיים של תורה. ולכן אין דיבורים אלה יכולים לעלות בספירות העליונות שהן אלקות. ורק אם יש בהם הכוונה הרוחנית של אהבה ויראה - מעלות אז האהבה והיראה את דברי התורה לספירות ומתבטא בהם הרצון העליון בגילוי - הרי קודשא בריך-הוא -

הקב''ה, איהו ממלא כל עלמין בשוה, -

נמצא בכל העולמות בשווה, ואף על פי כן אין העולמות שוים במעלתם; והשנוי -

שבין עולם אחד למשנהו, הוא מהמקבלים, -

את החיות האלקית, בב' בחינות: -

בשתי בחינות מתבטא ההבדל שבין עולם אחד למשנהו: הא', שהעליונים -

העולמות והנבראים העליונים, מקבלים הארה יותר גדולה לאין קץ מהתחתונים; הם מקבלים הארה גדולה בהרבה מאשר ההארה שמקבלים העולמות והנבראים התחתונים; והשנית, -

הבחינה השניה, בה מתבטא ההבדל שבין עליונים ותחתונים, הוא: שמקבלים -

העליונים, בלי לבושים ומסכים רבים כל כך כבתחתונים; -

ההארה שמקבלים העליונים, היא בלי כל כך הרבה לבושים ומסכים, כמו שהדבר בקבלת ההארה על ידי התחתונים: ועולם הזה הוא עולם השפל -

ושפלותו מתבטאת בב' בחינות: -

האמורות: כי ההארה שבו -

החיות האלקית המחיה את העולם הזה, מצמצמת מאד עד קצה האחרון, ולכן הוא חומרי וגשמי, וגם זאת, -

ונוסף לכך הבחינה השניה, היא -

ההארה המצומצמת, לבושה בו בלבושים ומסכים רבים, עד שנתלבשה בקליפת נוגה להחיות כל דברים הטהורים שבעולם הזה,

- וכפי שלמדנו בפרקים הקודמים, שכל הדברים הטהורים והמותרים שבעולם הזה, מקבלים חיות מ"קליפת נוגה", ויכולים להיות מנוצלים גם לטוב ולקדושה וגם להיפך מכך, ובכללם הוא -

בתוך כל הדברים הטהורים שבעולם הזה, נפש החיונית המדברת שבאדם; ולכן, כשמדברת -

הנפש החיונית, דברי תורה ותפלה בלא כונה, אף שהן אותיות קדושות, ואין קליפת נוגה שבנפש החיונית מסך מבדיל כלל להסתיר ולכסות על קדשתו יתברך המלבשת בהן, כמו שהיא מסתרת ומכסה על קדשתו יתברך שבנפש החיונית כשמדברת דברים בטלים, -

כשמדברים דברים בטלים, מכסה קליפת נוגה ומסתירה על קדושתו של הקב''ה, ושבנפש החיונית שבשאר בעלי חיים הטהורים, -

שגם בהם מכסה קליפת נוגה במידה רבה ביותר על קדושת הקב''ה שבהם; ואף דלית אתר פנוי מניה, -

למרות שאין מקום פנוי מהקב"ה, הרי שהוא יתברך נמצא בנפש החיונית גם בשעה שהיא מדברת דברים בטלים, או בנפש החיונית של שאר בעלי חיים. כיצד, איפוא, שייך לומר, שקליפת נוגה תכסה שם בכלל על קדושתו של הקב"ה? אומר על כך רבנו הזקן: מכל מקום איהו סתימו דכל סתימין, -

הקב''ה הוא ה''מסתתר'' מכל המסתתרים, ונקרא "אל מסתתר", -

שהוא מסתיר עצמו מהנבראים, וגם ההארה והתפשטות החיות ממנו יתברך מסתתרת בלבושים ומסכים רבים ועצומים, עד שנתלבשה ונסתתרה בלבוש נוגה; -

התלבשות והסתתרות זו בלבוש קליפת נוגה היא, בנפש החיונית כשהיא מדברת דברים בטלים, או בנפש החיונית של שאר בעלי חיים, בהם החיות האלקית לבושה בלבושים ומסכים המסתירים; מה שאין כן באותיות הקדושות של דברי תורה ותפלה, דאדרבה -

להיפך, קליפת נוגה מתהפכת לטוב ונכללת בקדשה זו, כנזכר לעיל -

הרי, שבדיבורי תורה ותפילה, לא זו בלבד שלא קיימים בהם הלבושים והמסכים של קליפת נוגה, אלא להיפך, קליפת נוגה עצמה נהפכת על ידי דיבורים אלה לקדושה - ובאשר לבחינה השניה, שבגלל הלבושים והמסכים הרבים, העולם הזה הוא עולם השפל, הרי בכך, שונים לגמרי דיבורי התורה והתפילה מאשר שאר עניני העולם הזה; ואילו בנוגע לבחינה הראשונה, שההארה האלקית המחיה את עניני העולם הזה, היא מצומצמת ביותר - שווים דיבורי התורה והתפילה לשאר עניני העולם הזה, שהרי גם הם הנם דיבורים גשמיים - ובלשון ה"תניא": מכל מקום ההארה שבהן -

בדיבורי התורה והתפילה, מקדושתו יתברך, היא בבחינת צמצום עד קצה האחרון, מאחר שהקול והדיבור הוא גשמי. -

ולכן, למרות שאלה הם דיבורי תורה, והרי "אורייתא וקוב"ה כולא חד" (=התורה והקב"ה הם דבר אחד), בכל זאת, אם חסרה בהם ה"כוונה" הרוחנית של אהבה ויראה, אין הם יכולים לעלות למעלה בספירות העליונות שהן אלקות, מאחר שההארה האלקית שבהם - מצומצמת ביותר.

אבל בתפלה בכוונה ותורה בכוונה לשמה -

שהוא מתפלל ולומד תורה מתוך כוונה ''לשמה'', הרי הכוונה מתלבשת באותיות הדבור, הואיל והיא מקור ושרש להן, -

לאותיות התורה והתפילה שהוא אומר, שמחמתה ובסיבתה הוא מדבר אותיות אלו, לכן היא -

הכוונה הרוחנית של אהבה ויראה, מעלה אותן -

את דיבורי התורה והתפילה, עד מקומה בי' ספירות דיצירה או -

בעשר ספירות דבריאה, לפי מה שהיא הכוונה בדחילו ורחימו שכליים -

יראה ואהבה שכליות, שאז העליה היא בעשר ספירות ''עולם הבריאה'', או טבעיים כו', -

או יראה ואהבה טבעיות, שאז העליה היא בעשר ספירות ''עולם היצירה'', כנזכר לעיל. -

הרי שהכוונה ה רוחנית מעלה את אותיות הדיבור, שמצד עצמן הן אותיות גשמיות, בעשר ספירות ''עולם היצירה'', או ''עולם הבריאה''; ושם -

בעשר הספירות, מאיר ומתגלה אור-אין-סוף ברוך-הוא, שהוא רצון העליון ברוך- הוא, המלבש באותיות התורה שלומד ובכונתן, -

שכן, גם בכוונה קיים הרצון העליון, שהקב''ה רוצה שיהודי ידבק עצמו אתו על ידי אהבה ויראה, או -

הרצון העליון המלובש, בתפלה ובכוונתה, או במצוה -

שהוא מקיים, ובכוונתה, -

מאיר הרצון העליון בהארה גדולה לאין קץ, -

ומתגלה שם, מה שלא יכול להאיר ולהתגלות כלל בעוד האותיות -

של תורה ותפילה, והמצוה בעולם הזה הגשמי, -

הארת והתגלות הרצון העליון באותיות התורה והתפילה או במצוה, כשהן עדיין בעולם הזה הגשמי, אינה דומה כלל להארה ולהתגלות הרצון העליון, בשעה שהן עולות למעלה בעשר ספירות עולמות ה"יצירה" וה"בריאה" - לא מינה ולא מקצתה, -

לא ממנה ואף לא מקצת ממנה - מההארה כפי שהיא מאירה בעשר הספירות (כשאותיות התורה והתפילה והמצוה עולות למעלה) - לא תוכל להתגלות כשאותיות התורה והתפילה הן עדיין בעולם הזה הגשמי - ודבר זה הוא כך, עד עת קץ הימין, -

של לעתיד לבוא, שיתעלה -

אז, העולם מגשמיותו, "ונגלה כבוד ה' וגו'", -

וכפי שמסיים הפסוק ''וראו כל בשר יחדיו'', שכולם יראו כבוד ה', כנזכר לעיל באריכות. -

לעתיד לבוא, יאיר הרצון העליון בהתגלות, בתורה ובמצוות כפי שהן למטה בעולם הזה. ברם, עד אז, הרי הארת הרצון העליון המאירה בתורה ובמצוות כפי שהן למטה בעולם הזה, אינה דומה כלל ואינה בערך להארת והתגלות הרצון העליון בשעה שהתורה והמצוות עולות למעלה. הגהה בהגהה הבאה, אומר רבנו הזקן, שבהתגלות הרצון העליון הנוצרת למעלה בעולמות העליונים, על ידי עליית התורה והמצוות ב"עת רצון " - מתהווה התכללות במדות שבאותם עולמות, וה"גבורות" נמתקות ב"חסדים" (שממילא נוצרת על ידי כך השפעה של חסדים למטה בעולם הזה); אלא, כפי שמסיים רבנו הזקן, עיקר ה"יחוד" של המדות, יוצרות המצוות ב"עולם האצילות".