וכח זה ומדה זו לקשר דעתו בה', -

שיהיה באפשרותו של יהודי, לקשר את ''דעת''ו בעניני אלקות, שלא זו בלבד שיבין אותם, אלא שגם ירגיש אלקות, שאז הוא קשור באלקות – הרי כוח זה ומדריגה זו, יש בכל נפש מבית ישראל, ביניקתה –

על ידי שהיא מקבלת באופן של יניקה, מנשמת משה רבנו עליו השלום. –

שעל ידי כך מקבלת הנפש כוח זה ומדה זו, שתוכל להרגיש אלקות ולהיות קשורה באלקות, רק מאחר שנתלבשה הנפש בגוף, צריכה ליגיעה רבה ועצומה כפולה ומכפלת. –

כדי ש''תונח'' בה אלקות ושתהיה קשורה באלקות. ואם כי אמנם הכוח לכך מקבלת הנפש על ידי יניקתה מנשמת משה רבנו (שכן, בלעדי כוח זה, לא היתה תועלת בשום יגיעה, אף הגדולה ביותר, שהרי כיצד יכול נברא להבין ולהרגיש ''בורא''? כיצד יכולה נפש המלובשת בגוף, להרגיש אלקות ולהיות קשורה באלקות?!) אך, גם כשישנם כוח זה ומדה זו, נדרשת יגיעה עצומה, כפולה ומכופלת: האחת - היא יגיעת בשר, -

יגיעה המסירה את ההפרעות שמצד הגוף, לבטש את –

לשבור את גסות וחומריות הגוף ולהכניעו שלא יחשיך על אור הנפש, -

שאור הנפש, שהוא יכולת הנפש להבין ולהרגיש אלקות, יוכל להאיר, כמו שנתבאר לעיל בשם הזהר ד"גופא דלא סליק ביה נהורא דנשמתא מבטשין ליה", -

גוף שלא חודר בו אור הנשמה – מבטשין אותו, והיינו על ידי הרהורי תשובה מעמק הלב, כמו שנתבאר שם –

שעל ידי הרהורי תשובה מעומק הלב, מחלישים את חומריות וגסות הגוף, ואז מוחדר בו ''נהורא דנשמתא'' – אור ואש הנשמה. זהו סוג אחד של יגיעה, הנקרא ''יגיעת בשר'', המביא להרחקת הפרעות הגוף.

והשנית - היא יגיעת הנפש, -

כדי לגלות כוחות הנפש, שלא תכבד עליה העבודה ליגע מחשבתה, להעמיק ולהתבונן בגדולת ה' שעה גדולה רצופה. –

שבדרך כלל קשה מאוד להתעמק שעה ארוכה בענין של אלקות; כי שעור שעה זו –

הנדרשת להתעמק בענין אלקי, כדי לעורר על ידי כך בקרבו אהבת ה' או יראת ה', אינו שוה בכל נפש, -

ישנם כאלה שנדרש מהם זמן רב יותר, וישנם כאלה שנדרש מהם פחות זמן; יש נפש זכה בטבעה, שמיד שמתבוננת בגדלת ה' - יגיע אליה -

מיד, היראה ופחד ה', כמו שכתוב בשלחן ערוך ארח חיים סימן א': "כשיתבונן האדם שהמלך הגדול מלך מלכי המלכים הקדוש-ברוך-הוא, אשר "מלא כל הארץ כבודו", עומד עליו ורואה במעשיו - מיד יגיע אליו היראה כו'". –

וכפי שמסיים שם, שהתבוננות זו תביא לו הכנעה ובושה מהקב''ה. דבר זה אמור להיות במי ששוכנת בו נפש עדינה, ולכן הוא אומר: '' מיד יגיע אליו היראה'' – שבלי כל יגיעה, אלא מיד יתעורר בו רגש היראה מהקב''ה, מבלי שיצטרך אף להקדיש משך זמן להתבוננות; ויש נפש שפלה בטבעה ותולדתה, ממקור חצבה ממדרגות תחתונות די' ספירות דעשיה, -

שהוא העולם התחתון ביותר, וב''עולם העשיה'' עצמו, באה נפשו, מהמדריגות התחתונות ביותר שבעשר הספירות שבו, ושלכן נפש זו בטבעה, היא ''נפש שפלה'', שענין אלקי אינו ''מונח'' בה, ולא תוכל למצוא במחשבתה –

את האלהות, כי אם בקושי ובחזקה, -

לנפש זו דרושה, יגיעה רבה, כדי להתעמק במחשבתה במשך שעה ארוכה, שתוכל לעורר בקרבה התגלות של הארה אלקית, ש''תונח'' בה ענין אלקי, עד כדי כך שתרגיש בענין האלקי ויעורר בה יראה מהקב''ה. ובפרט אם –

בנוסף לנחיתותה של נפש זו בטבעה, הוטמאה בחטאת נעורים, -

שאז, קשה לה עוד יותר, להרגיש אלקות במחשבתה, מפני שהעונות מבדילים כו' [כמו שכתוב בספר חסידים סימן לה].

– שהעוונות המבדילים בין יהודי להקב''ה, מפריעים לו להגיע בקלות ליראת ה'. ומכל מקום, בקושי ובחזקה, שתתחזק מאד מחשבתו באמץ ויגיעה רבה ועמק גדול, להעמיק בגדלת ה' שעה גדולה –

שעה ארוכה, - כפי שאמר הרבי מוהריי''צ נ''ע באחת משיחותיו, ש''שעה גדולה'' משמעה גם: שעה היום ושעה מחר וכך הלאה, שעל ידי שהוא חוזר ומתעמק באותו ענין יום יום, הרי אז - בודאי תגיע אליו על כל פנים היראה תתאה הנזכרת לעיל, -

מורא מהקב''ה, שימנע אותו מלעשות דבר נגד רצונו של הקב''ה. [על דבריו אלה של רבנו הזקן, שגם נפש שפלה כזו, וגם אם בנוסף לכך עוונותיה מבדילים בינה לבין הקב''ה – בכל זאת, בהתאמצות יתירה והתעמקות גדולה בגדלות ה' – תגיע בודאי גם ''נפש שפלה'' זו ל''יראה תתאה'' על כל פנים – מעיר כ''ק רבינו: ''שמכך גם מובן, ש בודאי תגיע גם – ועוד לפני זה – להסרת ההבדלה מהעוונות המבדילים – כלומר: לחזור בתשובה עליהם'']. וכמו שאמרו רז"ל: "יגעתי ומצאתי - תאמין". –

יגיעה – עוזרת. וכהסברת הרבי, שיגיעה עוזרת לא רק להשגת ענין שלפי ערך היגיעה – כמו השכר שאדם מקבל לפי ערך העבודה שעשה – כי אם, יגיעה עוזרת, ש'' מצאתי '': הוא מוצא מציאה, שאיננה כלל לפי ערך היגיעה שיגע בכך. וכדכתיב: -

וכמו שכתוב לגבי ''יראה'', שהביקוש והיגיעה ביחס ליראה – מן ההכרח שיעזרו: "אם תבקשנה –

את היראה, ככסף וכמטמונים תחפשנה - אז תבין יראת ה'", פרוש כדרך שמחפש אדם מטמון ואוצר הטמון בתחתיות הארץ, שחופר אחריו ביגיעה עצומה –

בהיותו בטוח, שהאוצר טמון באותו מקום – לא יתעייף וימשיך ביגיעתו עד למציאת המטמון, כך צריך לחפור ביגיעה עצומה, לגלות אוצר של יראת שמים, הצפון ומסתר בבינת הלב של כל אדם מישראל, -

ומכיוון שהאוצר של יראת שמים, נמצא בודאי בתעלומת הלב היהודי, ב''בינת הלב'' – אין לו לאדם מישראל, לחדול ממאמצים בלתי נלאים לחפור ולחפש התגלות האוצר של יראת שמים, שהיא – ''בינת הלב'' של אדם מישראל, בחינה ומדרגה שלמעלה מהזמן, -

הרי שלא שייך כלל לומר שבשעה מסויימת אין באפשרותו להגיע אליה, שבשעה מסויימת האוצר לא נמצא – שכן, היא הרי בחינה ומדריגה שלמעלה מן הזמן, והיא היראה הטבעית המסתרת הנזכרת לעיל. אלא, שאם היראה היא טבעית ונמצאת תמיד בקרבו של כל אדם מישראל, לשם מה, איפוא, עליו להזדקק לפעולות שונות של התעמקות ה''דעת'' בגדולת ה', כדי להגיע ל''יראה''? – אומר על כך רבנו הזקן להלן, כי מכיוון שיראה זו מוסתרת בלב, ולכן אין בכוחה להשפיע במה שנוגע למעשה בפועל, שימנע מעשיית עבירה – לפיכך זקוק האדם לפעולות שונות, כדי לגלות יראה זו, ושיהיה בכוחה להשפיע בדברים הנוגעים למעשה. ובלשון ה''תניא'': רק שכדי שתבא –

היראה האמורה, לידי מעשה בבחינת יראת חטא, -

שירא לעשות חטא, להיות "סור מרע" במעשה דיבור ומחשבה –

שלא יעשה, לא ידבר ולא יחשוב את מה שאסור, צריך לגלותה את היראה, ממצפוני בינת הלב שלמעלה מהזמן, להביא לבחינת מחשבה ממש שבמח, להעמיק בה מחשבתו משך זמן מה ממש, עד שתצא פעלתה מהכח אל הפעל ממש, -

שכוח- הפועל שבאותה יראה, שהיתה מקודם רק ''בכוח'', מוסתרת בנפש – תבוא עתה לידי ביטוי ול''פועל'', ולפעול בנפשו ובגופו של האדם; דהינו להיות "סור מרע ועשה טוב" במחשבה דבור ומעשה, מפני ה' הצופה ומביט ומאזין ומקשיב ומבין אל כל מעשהו, ובוחן כליותיו ולבו, -

כלומר: רעיונותיו הפנימיים. ומשום כך, ימנע את עצמו מלעשות עבירה איזו שהיא וישתדל בעשיית טוב. וכמאמר רז"ל: "הסתכל –

בעיני השכל, בשלשה דברים כו' –

ואי אתה בא לידי עבירה: עין –

של הקב''ה כביכול, רואה ואזן שומעת כו'". –

ההתבוננות איך הקב''ה רואה ושומע את כל מעשיו – תימנע אותו מלעבור עבירה;