והנה, כל כוונתו במסירת נפשו לה' על ידי התורה והתפלה, להעלות ניצוץ אלהות שבתוכה -

שבתוך הנפש, למקורו - תהא רק כדי לעשות נחת רוח לפניו יתברך, -

והנחת רוח היא: כמשל שמחת המלך בבוא אליו בנו יחידו, בצאתו מן השביה ובית האסורים, כנזכר לעיל. -

בפרק ל"א, שהשבת הנפש למקורה, על ידי לימוד תורה ועבודת התפילה, היא כמשל בן מלך המשתחרר מבית הכלא ושב אל אביו המלך - דבר המביא לשמחה גדולה ביותר. שכן, מבחינת הנפש האלקית, יהודי הוא בן מלך - "בנים אתם לה' אלקיכם" - ובהיותה בגוף ובנפש הבהמית, שבויה הנפש האלקית בכלא; וכשהנפש האלקית שבה למקורה, להקב"ה, על ידי תורה ותפילה, הרי זה שובו של בן המלך (מהכלא) אל אביו המלך, דבר הגורם למלך שמחה עצומה. ואכן, זו צריכה להיות כוונתו בשעת לימודו ותפילתו - לגרום בכך שמחה ונחת רוח להקב"ה. אך, הרי למדנו, שכדי שהעבודה תהיה מתוך רצון אמיתי להביא נחת רוח להקב"ה בלבד - כמו לרצות את היחוד של קודשא בריך הוא ושכינתיה - על האדם להיות במדריגה גבוהה מאד של אהבת ה', מדריגה שרק צדיקים עומדים בה, כיצד, איפוא, שייך דבר זה לכל אחד מישראל, גם כשאינו בדרגה של צדיקים? - מסביר רבנו הזקן: כשהנחת רוח מבוססת על שובה של הנפש שלו למקורה (ולא כפי שלמדנו לעיל, כשהכוונה היא ליחד את המקור של נפשות כל ישראל) לא נדרשת לשם כך אהבה גדולה כל כך, כי אם די באהבה מסותרת שבכל אחד מישראל כדי לרצות לגרום להקב"ה נחת רוח כזו. ובלשון ה"תניא": והנה, כונה זו -

לגרום להקב''ה נחת רוח על ידי השבת הנפש שלו למקורה, היא אמיתית באמת לאמיתו לגמרי, בכל נפש מישראל, בכל עת ובכל שעה, -

והיא באה מאהבה הטבעית שהיא ירשה לנו מאבותינו. -

שלא כמו שהדבר הוא כשרוצים לגרום נחת רוח להקב"ה על ידי מקור כל נפשות ישראל להקב"ה, שרצון זה, כאמור, אינו בכל ישראל, באמת לאמיתו, כי אם ב"קצת" אמת. ואילו הרצון לגרום נחת רוח להקב"ה על ידי השבת הנפש שלו למקורה - הוא אכן באמת לאמיתו. רק -

אין להסתפק באהבה הטבעית, אלא שצריך לקבע עיתים להתבונן בגדלת ה', להשיג דחילו ורחימו שכליים, -

יראה ואהבה שכליות בגדלות ה', וכליה האי ואולי וכו', -

ועל ידי כל זאת אולי יגיע גם ליראה ואהבה שכליות, כנזכר לעיל: -

שלמרות ששוררת בקרבו אהבה מסותרת שבכוחה להביאו ללימוד תורה ולעבודת התפילה באופן של מסירות נפש - בכל זאת, עליו להשתדל להגיע ליראה ואהבה הבאות על ידי התעמקותו בגדלות ה'.