ואף אם נדמה לו לכאורה שהוא כח דמיוני –

שבאמת אין בו אהבה זו, הוא רק מדמה כך, והרי בעבודת ה' יש להתרחק מדמיונות, בכל זאת - לא יחוש, -

אל יחשוש מכך, מאחר שהוא אמת לאמיתו מצד עצמו

– בלעדי עבודתו, בבחינת "אהבה מסתרת".

– מבחינת הנשמה הרי טבועה בה אהבה זו באמת לאמיתה, רק שתועלת

– עבודתו המביאה את יציאתה אל הגלוי –

הרי זה, כדי להביאה לידי מעשה, -

להביא לידי כך שהאהבה תעורר את המעשים שבאדם, שבהיותה מוסתרת ונעלמת אין בכוחה להביא לידי מעשה, שהוא

– המעשה הוא עסק התורה והמצות שלומד ומקיים על ידי זה, -

על ידי התגלות האהבה, וזאת כדי לעשות נחת רוח לפניו יתברך כבן העובד את אביו.

– כדי לגרום לו נחת רוח, כך מחייבת אהבה גלויה זו, ללמוד תורה ולקיים מצוות, כדי לגרום נחת רוח להקב''ה שהוא אבינו האמיתי. ומכיוון שמבחינת הנשמה, האהבה היא באמת, הרי גם כשהיא איננה בהתגלות מתוך אמת לאמיתה, והיא נראית כדמיונית בלבד – אין הוא צריך לחשוש מכך, מכיוון שגם היא, הרי, מביאה אותו ללימוד התורה ולקיום המצוות מתוך אותה כוונה. ועל זה אמרו -

חכמינו ז''ל: "מחשבה טובה - הקדוש-ברוך-הוא מצרפה למעשה", -

הוא מצרף ומאחד את המחשבה הטובה למעשה, להיות גדפין לפרחא

– להיות ''כנפיים'' לפרוח בהן, להעלות את התורה והמצוות למעלה, כנזכר לעיל.

– בפרק ט''ז. כלומר: אם המשמעות של ''מחשבה טובה הקב''ה מצרפה למעשה'' היא כמו שמפרשים בפשטות – שכשאחד חשב לעשות מצוה, ובגלל סיבה (שאין הוא אשם בה) לא היה בידו לעשותה – נחשב הדבר, כלפי הקב''ה, כאילו עשה את המצוה, היו חכמינו ז''ל צריכים לומר ''מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה''. מהלשון " מצרפה למעשה'' משמע שהמעשה ישנו, אלא שאין למחשבה הטובה בעצם שום שייכות למעשה – והקב''ה מצרף ומאחד את המחשבה הטובה למעשה. בפרק ט''ז הוסבר שכשהאהבה היא גלויה בלב, יש לה בעצם שייכות למעשה, שכן אהבה גלויה נותנת חיות במעשה המצוות. כמו שאנו רואים במוחש, כשאחד עושה דבר מתוך אהבה – הוא עושה זאת בחיות. ואילו, כשהאהבה איננה בהתגלות בלב, והיא באה לידי ביטוי ברעיון המוח בלבד, באופן שהיא נקראת ''מחשבה טובה'', אין לה אז, מצד עצמה, שום שייכות למעשה (למשל: כשאחד מבין בשכלו שעליו לעשות דבר מסוים, אלא שאין לו משיכה של אהבה לאותו דבר, הרי הוא אכן עושה את הדבר, אלא שחסרה בה החיות, כי המחשבה מנותקת מאד מלתת חיות באותו מעשה) – ולכן, על הקב''ה לצרף ולאחד את ה''מחשבה טובה'' למעשה, וזה פועל שה''מחשבה טובה'', האהבה והיראה שבמחשבה, תעלה את התורה והמצוות (הבאות בסיבתה), לעולם ולמדריגה של ה''מחשבה טובה''. והנחת רוח

– שהוא גורם להקב''ה בלימוד התורה ובקיום המצוות, הוא, כמשל שמחת המלך מבנו שבא אליו בצאתו מבית האסורים כנזכר לעיל, -

שכן, בהיותה לבושה בגוף ונפש הבהמית, נמצאת נשמתו של יהודי (שהוא בנו של הקב''ה, של המלך) בכלא, ועל ידי תורה ומצוות היא יוצאת מהכלא ומתחברת להקב''ה, דבר הגורם נחת רוח רבה להקב''ה, כמו, למשל, בשעה שבן המלך משתחרר מכלאו ושב אל אביו המלך. או להיות לו דירה בתחתונים כנזכר לעיל.

– הנחת רוח באה מכך, שעל ידי לימודו תורה וקיומו מצוות, מתבצעת כוונתו ותשוקתו של הקב''ה, כביכול, שתהיה לו דירה בתחתונים, ב''עולם הזה'', בו האלקות מכוסה ועלומה, הנה דוקא בו תתגלה האלקות על ידי העבודה של תורה ומצוות – וכשאדם מבצע כוונה זו – הוא גורם נחת רוח למעלה. הרי למדנו, שהאהבה בבחינת ''כברא דאשתדל'' (רגש אהבה להקב''ה כאהבת הבן לאביו), יכולה לבוא לידי גילוי על ידי התרגלותו (ב''לשון'' וב''קול'' שלו) לעורר את כוונת הלב והמוח, ולגלות את האהבה לאבינו הקב''ה. רבנו הזקן מסביר עתה, שגם האהבה של ''נפשי אויתיך'', שעליה דובר בתחלת הפרק, שהיא רגש של אהבה כמו אהבת הנפש לחיים, יכולה להתעורר על ידי ההרגל של ''דיבור'' אודותה, באופן שהלב ירגיש שהקב''ה הוא חיינו האמיתי, חיי החיים. ובלשון ה''תניא'': והנה, גם

– ביחס לבחינת

– האהבה האמורה, של "נפשי אויתך" הנזכר לעיל - קרוב הדבר מאד להוציאה מההעלם אל הגלוי, על ידי ההרגל תמיד בפיו ולבו שוין.

– שגם הלב ירגיש ויחוש במה שהוא מוציא בפיו, שהקב''ה הוא חייו האמיתיים. אך אם אינו יכול להוציאה

– את האהבה, אל הגלוי בלבו, אף על פי כן

– מצד האהבה הוא יכול לעסק בתורה ומצות לשמן, על ידי ציור ענין אהבה זו במחשבה שבמחו, -

כשבמחשבתו ישנו ציור מענין האהבה - ו"מחשבה טובה הקדוש-ברוך-הוא מצרפה כו'": -

למעשה, ועל ידי כך יכולות תורתו ומצוותיו לעלות למעלה בספירות העליונות, כמו שהן עולות כשהוא מקיים תורה ומצוות מתוך אהבה גלויה בלב. בהתאם למה שלמדנו בפרקים הקודמים, הרי שהאהבה והיראה המביאות לקיום התורה והמצוות, מעלות את התורה והמצוות לספירות של העולמות העליונים. אלא שבכך קיים הבדל: אם היראה והאהבה הן ''טבעיות'', ולא נוצרות מהתבוננות בגדולת ה', אלא מפני שבנשמה ישנן בטבע אהבה ויראה – הרי כשם שמקומה של מדריגת יראה ואהיבה ''טבעיות'', הוא ב''עולם היצירה'' שהוא עולם המדות – כך מעלות היראה והאהבה את התורה והמצוות לספירות שב''עולם היצירה''; ואם היראה והאהבה הן ''שכליות'', שנוצרות מהשכל וההבנה בגדלות ה', באופן שיש להן שייכות ל''עולם הבריאה'', שהוא עולם ההשגה (שכן, ב''עולם הבריאה'' מאירה ספירת הבינה) – עולות אז התורה והמצוות לספירות ''עולם הבריאה''. להלן יסביר רבנו הזקן, שהאהבה של ''נפשי אויתיך'' והאהבה של ''כברא דאשתדל'' (כבן המשתדל), למרות ששתיהן הן ''טבעיות'' בנשמתו של יהודי (כפי שלמדנו שהן באות בירושה מן האבות), ולכאורה היה צריך להיות שהתורה והמצוות שמקיים מתוך האהבה והיראה (הכלולה באהבה) – תעלנה ב''עולם היצירה'' בלבד, כפי שהדבר באהבה ויראה ''טבעיות''. הרי אימתי הדבר כך? – דוקא כשהן נשארות בתעלומות הלב, והאדם מגלה אותן רק במוחו. ואילו, בשעה שיהודי מגלה אותן בהרגשת הלב – הן מעלות אז את התורה והמצוות ב''עולם הבריאה''. מדוע הדבר כך? – כי, למרות שאהבות אלו הן כמו טבעיות, הן באות אבל, לידי התגלות, דוקא על ידי התבוננות עמוקה במה שהקב''ה הוא ''מקור החיים'' שלנו והוא ''האב האמיתי'' שלנו. ועקב התבוננות זו, הן נחשבות כמו אהבה ויראה הבאות מהתבוננות, והן מעלות את התורה והמצוות ב''עולם הבריאה'', שהוא עולם ההשגה. ובלשון ה''תניא'':