אך אמנם אמרו רבותינו זכרונם לברכה: "לעולם אל יוציא אדם עצמו מן הכלל", -

ולכן, לא די במה שהוא מתכוון בשעה שהוא לומד תורה ומקיים מצוה, לדבק את נפשו שלו בהקב''ה, אלא - לכן יתכון בעבודתו, ליחד ולדבקה בו יתברך, מקור נפשו האלהית ומקור נפשות כל ישראל, שהוא -

מקור נפשו האלקית ונפשות כל ישראל, הוא רוח פיו יתברך, הנקרא בשם "שכינה", על שם ששוכנת ומתלבשת תוך כל עלמין -

בתוך כל העולמות, להחיותן ולקימן, והיא -

ה''שכינה'', היא המשפעת בו -

באדם הלומד תורה, כוח הדבור הזה שמדבר בדברי תורה, או כוח המעשה הזה לעשות מצוה זו. -

שהוא עוסק בהן כעת - הרי שעל ידי לימוד התורה או קיום המצוה, יתכוון לדבק ולייחד באור אין סוף, את מקור כוח הדיבור או כוח המעשה, שהוא גם מקור נפשו האלקית ונפשות כל ישראל. ויחוד זה, -

של מקור נפשות ישראל באור אין סוף הוא על ידי המשכת אור-אין- סוף ברוך-הוא למטה, על ידי עסק התורה והמצות שהוא -

אור אין סוף ברוך הוא, מלבש בהן. -

בתורה ובמצוות; ויתכון להמשיך אורו יתברך על מקור נפשו ונפשות כל ישראל ליחדן, -

לייחד את מקור נפשו ונפשות כל ישראל באורו יתברך, וכמו שיתבאר לקמן פרוש יחוד זה באריכות, עין שם. וזהו פרוש "לשם יחוד קדשא-בריך-הוא ושכינתה בשם כל ישראל". -

שאומרים לפני קיומן של מצוות, שעל ידי קיום מצוות, יהיה יחוד קודשא בריך הוא (הקב"ה), מקור התורה והמצוות, ושכינה, וזאת "בשם כל ישראל", שכן, כאמור, שכינה היא מקור כל נפשות ישראל. הגהה בהגהה שאנו עומדים ללמוד, מסביר רבנו הזקן, שנוסף על הדבקות באור אין סוף ברוך הוא, שלימוד התורה וקיום המצוה יוצרים בנפשו ובמקור נפשות כל ישראל - "יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה" - מביא הדבר גם ל"המתקת הדינים", שה"גבורות" נהפכות ל"חסדים", שיהיה חסד בלבד. דבר זה בא מהיחוד של המדות למעלה, שחסד וגבורה, שהם הפכיים ומנוגדים אחד לשני, יהיו לגוף אחד, על ידי המשכת אור שלמעלה משתי מדות אלו, עד ששתיהן בטלות לעומת אור זה, והניגוד שבין מדה אחת לחברתה - מתבטל ממילא. אור זה, המביא יחוד זה במדות, הוא הרצון העליון הנמשך על ידי קיום תורה ומצוות - שכן, תורה ומצוות הן הרי רצונו של הקב"ה שלמעלה מעלה מהמדות חסד וגבורה - וכשרצון עליון זה, שהוא מקור החסדים, נמשך ומתגלה על ידי לימוד תורה וקיום מצוות, מתאחדות מדות אלו, ו"גבורה" נהפכת ל"חסד". * (וגם על ידי זה -

על ידי קיום תורה ומצוות, יתמתקו גם כן הגבורות בחסדים -

התוקף של ה''גבורות'' יומתק ממילא, בהתכללות -

על ידי התכללות, המידות ויחודם, -

שהמדות למעלה יתאחדו ויתכללו אחת בשניה, על ידי גילוי רצון העליון ברוך-הוא, המתגלה למעלה באתערותא דלתתא, -

על ידי התעוררות מלמטה, הוא גילויו למטה בעסק התורה והמצוה -

בעסק זה מתגלה הרצון העליון, שהן -

התורה והמצוות, הן רצונו יתברך; -

ובשעה שיהודי, ממשיך ומגלה, על ידי עיסוקו בתורה ובמצוות, את הרצון העליון למטה - מתגלה גם למעלה במדות העליונות, הרצון העליון, וזה מביא את ההתכללות וה"יחוד" במדות, שה"גבורות" נמתקות ונהפכות ל"חסדים". וכמו שכתוב באדרא רבא ובמשנת חסידים מסכת אריך אנפין פרק ד, שתרי"ג מצות התורה נמשכות מ"חורתא" ד"אריך אנפין", שהוא רצון העליון, מקור החסדים): -

אלו הן לשונות של "קבלה", ותוכנן הוא כאמור, שעל ידי לימוד תורה וקיום מצוות, נמשך חסד וטוב בעולם. למדנו, שבשעה שיהודי לומד תורה או מקיים מצוה, לא די שיכוון לדבק על ידי כך את נפשו בלבד עם הקב"ה, אלא, עליו גם לכוון לדבק ולייחד על ידי כך את מקור נפשות כל ישראל באור אין סוף ברוך הוא. אך, יש הבדל בין שני סוגי הכוונה: רצונו וכוונתו של יהודי לדבק את נפשו בהקב"ה - באים מהאהבה שישנה בכל אחד מישראל להקב"ה (שכן, מתוך שיש לו אהבה להקב"ה - הוא רוצה להיות דבוק בו), וממילא - כוונה זו היא בודאי אמיתית. ואילו, כדי לרצות שעל ידי התורה והמצוות שלו יהיה יחוד מקור כל נפשות ישראל באור אין סוף - "יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה" - יש להזדקק כבר לאהבה גדולה ומיוחדת להקב"ה: לרצות גם לגרום נחת רוח להקב"ה, אי לכך, יתכן שכוונה זו לא תהיה בו כל כולה אמיתית - ובעבודת ה' יש להיזהר מדבר שאינו כולו אמת, כיצד, איפוא, אומרים שעל כל יהודי לכוון כוונה זו? - מסביר רבנו הזקן להלן, שגם אם אין כוונה זו אצלו כולה אמת, מכיון, אבל, שיש בה קצת מן האמת - שהרי כל יהודי רוצה לקיים רצונו של הקב"ה (וענין זה, שיהיה יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, הוא הרי רצונו האמיתי של הקב"ה), לכן, בל ימנע עצמו מלכוון כוונה זו, שכן, אין בכך משום רמיה עצמית, שהרי, מצד הנשמה גם כוונה זו היא אמיתית כולה.

ואף שלהיות כוונה זו אמתית בלבו, שיהיה לבו חפץ באמת יחוד העליון הזה, -

של מקור כל נפשות ישראל באור אין סוף ברוך הוא, צריך להיות בלבו אהבה רבה לה' לבדו, -

שכן, כל אהבה "חוזרת אל האוהב", כלומר: הוא אוהב דבר מה מפני שזה טוב לו, (והיינו שסוף סוף הוא אוהב את עצמו - את מה שטוב ל עצמו); על דרך זה גם באהבתו של יהודי להקב"ה ורצונו להיות דבוק בו על ידי קיום תורה ומצוות - הרי גם זה נובע ממה שהוא רוצה את הטוב שלו, מה שטוב לנפש שלו. אך כדי לרצות שמקור נפשות כל ישראל יהיה דבוק בהקב"ה, והרי אין בכך משום ענין שטוב לו עצמו, שמספיקה לשם כך אהבה להקב"ה שמורגש בה מה שטוב ל עצמו - אלא, לשם כך, נדרשת אהבה כזו שהיא כל כולה רק להקב"ה בלבד - לעשות נחת רוח לפניו לבד, ולא לרוות -

צמאון, נפשו -

הנפש שלו, הצמאה לה', אלא כברא דאשתדל בתר אבוי ואמיה -

כבן המסור ונמשך אחרי אביו ואמו, דרחים לון יתיר מגרמיה ונפשיה כו' -

שהוא אוהב אותם יותר מאשר גופו ונפשו, [כמו שנתבאר לעיל -

בפרק י', בשם רעיא מהימנא], -

שכך היתה אהבתו של משה רבנו, שמסר את נפשו לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, כבן המוסר את נפשו עבור אביו ואמו - כיצד, איפוא, אנו אומרים שעל כל אחד מישראל לכוון את הכוונה האמורה, בשעה שכדי שתהא זו כוונה אמיתית, נדרשת לכך מדריגה נעלה ביותר של אהבה? מכל מקום יש לכל אדם להרגיל עצמו בכונה זו, כי אף שאינה באמת לאמתו לגמרי בלבו שיחפץ בזה בכל לבו, -

שכאמור, נדרשת לכך מדריגה נעלה ביותר של אהבה, מכל מקום מעט מזער -

במדה מועטה לפחות, חפץ לבו בזה באמת, מפני אהבה הטבעית שבלב כל ישראל -

ואהבה טבעית זו מניעה אותו לעשות כל מה שהוא רצון העליון ברוך-הוא, ויחוד זה -

של מקור נפשות כל ישראל באור אין סוף ברוך הוא, הוא -

הרי, רצונו האמתי, -

של הקב''ה, והינו יחוד העליון שבאצילות, הנעשה באתערותא דלתתא, -

על ידי התעוררות מלמטה, על ידי יחוד נפש האלהית והתכללותה באור ה' המלבש בתורה ומצות שעוסקת בהן, והיו -

הנפש האלקית ואור ה', לאחדים ממש, -

מאוחדים כדבר אחד ממש, כמו שנתבאר לעיל, -

שעל ידי כך נעשה היחוד ב''עולם האצילות'', כי על ידי זה מתיחדים גם כן מקור התורה והמצות, שהוא הקדוש-ברוך-הוא, עם מקור נפשו האלהית, הנקרא בשם "שכינה", -

על ידי יחוד הנפש עם אור ה' שבתורה ומצוות, מתהווה היחוד של מקור הנפש - ''שכינה'', עם מקור התורה והמצוות - ''קודשא בריך הוא'', שהן -

ביחס לאורות העליונים הכלליים: בחינת "ממלא כל עלמין" ובחינת "סובב כל עלמין", כמו שנתבאר במקום אחר באריכות. -

אך, כל האמור הוא ביחס לכך שעל יהודי לכוון לפעול יחודו של מקור נפשות כל ישראל במקור התורה והמצוות, ולמרות שאין הוא נמצא במדריגה עילאית זו של אהבת ה' היוצרת ומעוררת בנפש שאיפה ל"יחוד" כזה - בכל זאת, יש קצת מן האמת בכך בכל אחד מישראל, שהרי כל יהודי רוצה למלא את רצון הקב"ה. ואילו, הרצון בכל אחד מישראל ליחד את הנפש שלו באור ה' - הוא, כפי שיסוכם להלן, רצון אמיתי, שהוא כולו אמת לאמיתו, ובא מהאהבה המסותרת שבכל אחד מישראל להקב"ה.

אבל יחוד נפשו והתכללותה באור ה' -

שהנפש שלו תהיה מיוחדת וכלולה לגמרי באור ה', להיות -

הנפש ואור ה', לאחדים, בזה חפץ כל אדם מישראל באמת לאמתו לגמרי בכל לב ובכל נפש -

ובא, מאהבה הטבעית המסותרת בלב כל ישראל, לדבקה בה', ולא ליפרד ולהיות נכרת ונבדל חס ושלום מיחודו ואחדותו יתברך בשום אפן, אפלו במסירות נפש ממש. -

האהבה המסותרת שבלב כל אחד מישראל להקב"ה, מעוררת ויוצרת את הרצון להתאחד עם הקב"ה ושלא להיות בשום אופן נפרד ונבדל מאחדות ה', גם אם זה קשור במסירת נפש ממש, ולמשל: כשכופים עליו לעבוד חלילה עבודה זרה, או אפילו רק להשתחוות בצורה חיצונית בלבד לעבודה זרה - ימסור את נפשו שלא לעשות זאת, כדי שלא להיות נכרת מאחדות ה'. ועסק התורה ומצות והתפלה הוא גם כן ענין -

של, מסירת נפש ממש, כמו בצאתה -

של הנשמה, מן הגוף במלאת -

לה, שבעים שנה, שאינה מהרהרת -

אז, בצרכי הגוף, אלא מחשבתה מיחדת ומלבשת באותיות התורה והתפלה, שהן דבר ה' ומחשבתו יתברך, והיו -

הנפש ואותיות התורה והתפילה, שהן דיבורו ומחשבתו של הקב''ה, לאחדים ממש, שזהו כל עסק הנשמות בגן עדן, כדאיתא -

כמו שכתוב, בגמרא ובזהר, -

שכל עיסוקה של הנשמה ב"גן עדן" הוא באותיות התורה והתפילה בלבד - כך הדבר גם כעת, בשעה שהוא לומד תורה ועוסק בעבודת התפילה, הרי זה גם כן מסירות נפש: הנשמה משתחררת מכל צרכי הגוף, ונתונה כל כולה באותיות התורה והתפילה, כך שגם דבר זה הוא ענין של מסירות נפש ממש, הבא מהאהבה המסותרת שבכל אחד מישראל. אלא -

ההבדל הוא, ששם -

בשעה שהנשמות נמצאות כבר ב''גן עדן'' ומתעסקות שם באותיות התורה והתפילה, הן מתענגים בהשגתם והתכללותם באור ה'. -

ואילו כאן למטה בעולם הזה, כשיהודי נתון כולו באותיות התורה והתפילה, אין הוא מרגיש בתענוג הגדול שיש לנשמה ב"גן עדן", ברם, בעצם הענין שני הזמנים שווים. וזהו שתקנו -

אנשי כנסת הגדולה, לומר בתחלת ברכות השחר קדם התפלה: "אלהי, נשמה וכו' ואתה נפחתה כו' ואתה עתיד לטלה ממני כו'", כלומר -

יהודי אומר: מאחר ש"אתה -

הקב''ה נפחתה בי ואתה עתיד לטלה ממני", לכן מעתה אני מוסרה ומחזירה לך ליחדה באחדותך, וכמו שכתוב: "אליך, ה', נפשי אשא", -

שהנפש תתאחד עם הקב''ה; והיינו על ידי התקשרות מחשבתי במחשבתך -

במחשבתו של הקב''ה, ודיבורי בדבורך, באותיות התורה והתפלה, -

שיהודי חושב ומדבר בהן, מתאחדים ומתקשרים מחשבתו ודיבורו במחשבתו ודיבורו של הקב''ה, ובפרט באמירה לה' לנכח, כמו "ברוך אתה", וכהאי גונא. -

וכדומה, שפונים אל הקב''ה בברכה זו, באופן בלתי אמצעי, בלשון נוכח,