והנה, באהבה יש גם כן שתי מדרגות: -

כלליות: "אהבה רבה" ו"אהבת עולם". "אהבה רבה" היא "אהבה בתענוגים", -

אהבה ותענוג מאלקות – לא שהאהבה מייצגת ''מבוקש'' מסויים, שאיפה להשגת דבר מה, ולמשל: להתאחד עם הקב''ה או להכלות באלקות, אלא האהבה עצמה משמעה תענוג ודביקות באלקות, והיא שלהבת העולה מאליה, -

לא שהאדם יוצר ומדליק בקרבו אהבה זו, אלא אהבה זו באה אליו מעצמה, ובאה מלמעלה בבחינת מתנה למי שהוא שלם ביראה, -

מי שהיראה אצלו בשלימות, נותנים לו מתנה מלמעלה, שיגיע ל''אהבה בתענוגים''; כנודע

– כידוע הפירוש על מאמר רבותינו ז"ל: "דרכו של איש לחזר אחר אשה", -

שפירושו בעבודת ה', הוא: שאהבה נקראת "איש" ו"זכר", כמו שכתוב: "זכר - חסדו", -

שבדרך רמז משמעו, שבחינת חסד ("חסדו") ואהבה, היא בחינת "זכר", ו"אשה -

היא בחינת יראת ה'", -

שבלשון הפסוק ''אשה יראת ה''' – מרומזת השייכות של ''אשה'' ל''יראה'', כנודע; -

וזהו ''דרכו של איש לחזר אחר אשה'', בחינת האהבה ("איש") באה מלמעלה ונתגלה ("דרכו לחזר") במקום שבחינת יראה ("אשה") היא בשלימות, ובלי קדימת היראה אי אפשר להגיע לאהבה רבה זו, כי אהבה זו היא מבחינת אצילות, דלית תמן קצוץ ופרוד חס ושלום.

– שאין בו בעולם האצילות שום דבר של התנתקות והתפרדות, אין באותו עולם שום דבר נפרד ומנותק מאלקות, שיהיה מורגש למציאות לעצמו, אלא, הכל שם בטל במציאות לאלקות. הרי מובן, שגם האהבה שמ''אצילות'' איננה יכולה לשרות, במי שהיראה אצלו איננה בשלימות, מי שעדיין מרגיש את עצמו למציאות איזו שהיא, ואינו בטל לגמרי לאלקות. אך "אהבת עולם"

– המדריגה השניה באהבה, היא הבאה מהתבוננות ודעת בגדלת ה' אין-סוף ברוך-הוא, הממלא כל עלמין

– הממלא ומחיה את כל העולמות בחיות פנימית ומצומצמת בהתאם להרכבו של כל נברא, וסובב כל עלמין, -

ומחיה את כל העולמות בחיות ש למעלה מהעולמות ואיננה מצומצמת לפי ערך כל עולם ונברא שהיא מחיה, וכלא קמיה כלא ממש חשיב, -

הכל לגבי הקב''ה, אינו נחשב לכלום ממש, וכביטול דיבור אחד בנפש המשכלת בעודו במחשבתה

– בשעה שהדיבור נמצא עדיין במחשבת הנפש, או בחמדת הלב כנזכר לעיל, אשר על ידי התבוננות זו ממילא תתפשט מדת האהבה שבנפש מלבושיה, -

בהם היא מלובשת, כלומר: שיותר לא תהיה לו אהבה לדברים שאותם אהב (שבאהבתו לאותם דברים, היתה מדת האהבה שבנפשו מלובשת בהם), וכל אהבתו תהיה להקב''ה בלבד, דהיינו שלא תתלבש

– מדת האהבה, בשום דבר הנאה ותענוג גשמי או רוחני לאהבה אותו, -

את ה''דבר גשמי או רוחני'', ולא לחפץ כלל

– ''חפץ'' משמעו רצון פנימי, שום דבר בעולם, בלתי לה' לבדו, -

כל אהבתו ורצונו הפנימי יהיו להקב''ה בלבד, שהוא מקור החיים של כל התענוגים, שכולם

– כל התענוגים, בטלים במציאות וכלא ממש קמיה חשיבי, -

לגבי ''מקור החיים'' שהוא ''ה' לבדו'', כל התענוגים בטלים במציאות ואינם נחשבים לכלום ממש, ואין ערך ודמיון כלל ביניהם

– בין כל תענוגי העולם, לבין הקב''ה, ''מקור החיים'' של כל התענוגים, חס ושלום, כמו שאין ערך לאין ואפס המחלט לגבי חיים נצחיים, -

כך אין ערך ודמיון כלל בין כל תענוגי העולם שהם ''אין ואפס המוחלט'', לגבי החיים הנצחיים שממקור החיים, מהקב''ה – התבוננות זו תעורר בו את הרצון, שלא לרצות בכל התענוגים, כי אם לרצות במקור כל התענוגים, שהוא: אלקות, וכמו שכתוב: "מי לי בשמים, ועמך לא חפצתי בארץ, -

כלומר: כל דבר שהוא ''עמך'', כל דבר שהוא טפל ובטל לך – אין חפצי בו, כלה שארי ולבבי, צור לבבי וגו'", וכמו שיתבאר לקמן.

– פרטי אופני האהבה אליהם מגיע יהודי על ידי ההתבוננות בגדלות ה'. כל האמור הוא במי שיש לו רגש של אהבה לדברים מסוימים, וההתבוננות פועלת בו שמדת האהבה ''תתפשט'' מעניני העולם, ותהיה לאלקות בלבד. אך, מי שבטבעו הוא קר, ואין בו שום רגש של אהבה לאיזה דבר שהוא, כדי להעביר את מדת האהבה מהם לאלקות, וממילא קשה לו בהרבה לעורר בקרבו רגש של אהבה – אף על פי כן יכול גם הוא ליצור בקרבו אהבה לוהטת להקב''ה, על ידי ההתבוננות האמורה. ובלשון ה''תניא'': וגם מי שאין מידת אהבה שבנפשו מלבשת כלל בשום תענוג גשמי או רוחני - יכול

– גם הוא, להלהיב נפשו כרשפי אש ושלהבת עזה ולהב העולה השמימה, על ידי התבוננות הנזכרת לעיל, -

על ידי התבוננותו בענינים האמורים, יעורר גם הוא בקרבו אהבה לוהטת להקב''ה, כמו שיתבאר לקמן.

– ביחס למדריגה העליונה יותר של אהבה, למדנו, שהיא יכולה להיות רק במי שהיראה היא בשלימות, ואילו ביחס למדריגה השניה שבאהבה (למרות שעל פי סדר, צריך גם כן להיות קודם יראה ולאחריה אהבה) יוסבר להלן, על יוצא מן הכלל, שיוכל להגיע לאהבה זו בלי הקדמת היראה. וכך אומר רבנו הזקן: