פרק מג. בפרק הקודם הוסבר, שהיראה שעליה אומרים שכל אחד מישראל יכול להגיע אליה – הרי זו היראה הנוגעת לקיום המצוות, ב''סור מרע ועשה טוב'', והיא הנקראת ''יראה תתאה'', המדריגה התחתונה שביראה. בפרק מ''ג, אותו אנו מתחילים ללמוד, יסביר רבנו הזקן את שתי המדריגות שביראה: ''יראה תתאה'' – יראה תחתונה – ו''יראה עילאה'' – יראה עליונה שבכך תוסבר גם הסתירה שבמשנה, שהנה אומרים רבותינו ז''ל ''אם אין חכמה אין יראה'' – שבתחילה מן ההכרח שתהיה ''חכמה'' ורק לאחר מכן יכולה להיות ''יראה'', ואילו מיד לאחרי זה אומרים חכמינו ז''ל להיפך: ''אם אין יראה אין חכמה'' – שבתחילה באה ה''יראה'' ורק לאחריה באה ה''חכמה''? אלא – מסביר רבנו הזקן – חכמינו ז''ל מדברים על שתי מדריגות של יראה: ''אם אין יראה – אין חכמה'' – הכוונה למדריגה התחתונה של יראה, ''יראה תתאה'', שבהעדר יראה זו, אי אפשר שתהיה ''חכמה'' – קיומן של תורה ומצוות, המתואר במלה ''חכמה'' (כי, הרי ''תכלית חכמה – תשובה ומעשים טובים''), ''אם אין חכמה – אין יראה'' – הכוונה למדריגה העליונה של יראה, ''יראה עילאה'', וביחס לדרגה זו של יראה, מן ההכרח שיהיה לפניה, קיומן של תורה ומצוות, ורק לאחר מכן אפשר להגיע למדריגה העליונה יותר של יראה – ''יראה עילאה''. בהמשך הפרק, יסביר רבנו הזקן, שגם ב''אהבה'' ישנן שתי מדריגות כלליות.

והנה על יראה תתאה זו, -

שבפרק הקודם הוסבר, שכל אחד מישראל יכול להגיע אליה, שהיא –

נדרשת, לקיום מצותיו יתברך בבחינת "סור מרע –

להימנע מלעבור על לא-תעשה, ועשה טוב", -

ולקיים כל מצוות-העשה, הרי על יראה זו אמרו: -

חכמינו ז''ל: "אם אין יראה אין חכמה".

– אין קיומן של תורה ומצוות, (המתואר במלה ''חכמה''); שכן, כדי לקיים תורה ומצוות, מן ההכרח שתהיה יראה זו, ויש בה

– במדריגה זו של ה''יראה'', בחינת קטנות ובחינת גדלות.

– גם ב''יראה תתאה'' – יש שתי בחינות: יראה שהיא בבחינת ''קטנות'', כי, אין היא נוצרת על ידי הבנה והתבוננות בגדלות ה', כי אם רק על ידי שהוא מעורר בקרבו את היראה שבטבע כל אחד מישראל על ידי התעמקותו בענינים המעוררים את היראה; ויראה שהיא בבחינת ''גדלות'', כי יראה זו, באה מההתבוננות בגדלות ה', שיכולים להבין מהעולמות. דהיינו, -

מתי מתוארת היראה בתור בחינת ''גדלות''? - כשנמשכת בחינת יראה זו

– כשהיראה התחתונה נמשכת ונוצרת באדם, מההתבוננות בגדולת ה', -

הנראית מהחיותו את העולמות והנבראים, דאיהו ממלא כל עלמין, -

הקב''ה ממלא את כל העולמות, הוא מחיה אותם באופן שהחיות האלקית מתלבשת בהם, וחיות זו מותאמת לפי כל עולם וכל נברא שהיא מחיה, כך שבמדריגה עליונה יותר של עולם או נברא, מלובשת מדריגה עליונה יותר של חיות, ו"מהארץ לרקיע מהלך ת"ק –

חמש מאות, שנה וכו', ובין רקיע לרקיע כו', -

שוב מהלך של חמש מאות שנה, רגלי החיות כנגד כלן וכו'", -

הרגלים, המדריגה התחתונה ביותר ב''חיות הקודש'', הן למעלה מכל המדריגות שלמטה מהן, וכן השתלשלות כל העולמות למעלה מעלה עד רום המעלות –

בכל האמור, מתבונן האדם, ויש לו השגה והבנה בחיות האלקית המחיה את כל העולמות והמדריגות האמורות, ומהבנתו זו בגדלות ה' באה היראה שלו, הנקראת בחינת ''גדלות''. ברם, אם כך, מדוע, איפוא, נקראת יראה זו בשם ''יראה תתאה'', הרי היא באה מתוך השגתו בגדלות ה'? – אלא, מסביר רבנו הזקן, היא נקראת ''יראה תתאה'' מחמת שהיא באה מהבנת החיות האלקית המלובשת בעולמות, בחינת ''ממלא כל עלמין''. חיות אלקית זו מוסתרת בעולמות, באופן כזה, שהעולמות יוכלו להרגיש את עצמם כ''יש'', כדבר ממשי, אלא שהוא בטל לחיות האלקית המחיה אותו. ולכן מעוררת התבוננות זו באדם רק בחינת יראה וביטול היש – ולא ביטול במציאות, ומשום כך נקראת יראה זו בשם ''יראה תתאה ''. ובלשון ה''תניא'': אף על פי כן נקרא יראה זו יראה חיצונית ותתאה, -

יראה תחתונה, מאחר שנמשכת מהעולמות, -

מההשגה וההבנה בגדלות ה' שמצד העולמות, שהחיות האלקית מחיה אותם, שהם

– העולמות הם, לבושים של המלך הקדוש-ברוך-הוא, אשר מסתתר ומתעלם ומתלבש בהם להחיותם ולקימם להיות יש מאין וכו'.

– לפני שהם נוצרו, הם היו "אין", הם לא היו בנמצא, ואחרי שנבראו, נהיו בבחינת ''יש'', דבר שמרגישים במציאותו – ובאופן כזה מחיה חיות אלקית זו את הנבראים שהיא מתלבשת בהם, שיוכלו להרגיש את עצמם ל''יש'', ו''יש'' זה בטל לחיות האלקית; ממילא מעוררת ההתבוננות האמורה רק יראה בבחינת ''ביטול היש'', ולא ביטול מוחלט במציאות, כפי שישנו ביראה עילאה, רק שהיא

– ''יראה תתאה'' זו, היא השער והפתח לקיום התורה והמצות.

– שכן, כאמור, מביאה היראה תתאה (תחתונה) לקיום תורה ומצוות. ועל בחינת יראה זו, אומרים חכמינו ז''ל: "אם אין יראה – אין חכמה", שראשית דבר מן ההכרח שתהיה יראה, ורק לאחר מכן יכולה להיות ''חכמה'' – קיום תורה ומצוות. אך היראה עלאה

– היראה העליונה, הנקראת ירא בשת,

– יראה הבאה מהבושה שמתבוששים מגדלות ה', כמי שמתבושש ובטל לגמרי מפני אדם גדול וצדיק בדורו, שאין זה בא מחיצוניותו והתפשטותו של האדם הגדול בדורו והצדיק – כפי שהיראה היא מפני מלך, למשל, שהפחד מהמלך בא מחיצוניותו והתפשטותו של המלך המתבטאות בשלטונו על אזרחיו (וככל שגדולה יותר התפשטות מלכותו, בהיותו מלך על מדינה גדולה יותר או על כמה מדינות – כך גדולה יותר היראה מפניו); על דרך זה היא גם היראה האמורה, הבאה מהתבוננות ב''לבושים'' ובהתפשטות אלקות בעולמות, שלכן היא נקראת ''יראה תתאה'', מפני שאין היא מעוררת בושה והתבטלות מלאה, כפי שמעוררת ההכרה במעלתו של אדם גדול בדורו וצדיק, שאין זה מצד חיצוניותו והתפשטותו, כי אם מה''עצם'' שלו, וההתבטלות כלפיו היא כזו שהוא חש את עצמו כאפס לעומתו, ומתבייש מגדולתו. כך גם נקראת יראה עילאה בשם, ''ירא בשת'' – יראה הבאה מבושה בפני גדולתו של הקב''ה, לא כפי שהיא מופיעה בגלוי בעולמות. ויראה

– זו היא פנימית, שהיא נמשכת מפנימית האלהות שבתוך העולמות –

כשיש לאדם הכרה בפנימיות ועצמות האלקות, שלמעלה מהתפשטות בעולמות, שלגבי החיות האלקית שלמעלה מהעולמות – בטלים העולמות לגמרי, ב''ביטול המציאות'' (ולא רק ''ביטול היש'') – מעוררת בו הכרה זו – ביטול במציאות, שהוא ''יראה עילאה'', עליה

– על מדריגה זו של יראה, אמרו: -

חכמינו ז''ל: "אם אין חכמה אין יראה", -

בתחילה מן ההכרח שתהיה ''חכמה'' ורק לאחר מכן יכולה להיות ''יראה''. דחכמה היא כ"ח מ"ה –

ענינו של ביטול המתבטא במלה '' מה '', כמו שכתוב: ''ונחנו מה'', שזהו ''ביטול במציאות'', "והחכמה מאין תמצא", -

ולכן חכמה היא אין וביטול, ו"איזהו חכם הרואה את הנולד", פרוש שרואה כל דבר איך נולד ונתהוה מאין ליש, בדבר ה' ורוח פיו יתברך, כמו שכתוב: "וברוח פיו כל צבאם". ואי לזאת, -

שרק ב''דבר ה'" נבראו כל הנבראים מ''אין'', הרי השמים והארץ וכל צבאם

– כלומר, כל הנבראים, בטלים במציאות ממש

– לא ביטול היש, שישנו דבר אלא שהוא בטל, כי אם ביטול במציאות ממש, בדבר ה' ורוח פיו, וכלא ממש חשיבי

– ונחשבים הם ככלום ממש, ואין ואפס ממש, כביטול אור וזיו השמש

– כשהם נמצאים בגוף השמש עצמה, -

בשעה שאור השמש נמצא מחוץ לגוף השמש, הוא בגדר מציאות של אור וזיו; ואילו כשאור השמש נמצא בגוף השמש, הוא בטל לגמרי במקורו (גוף השמש) וחדל לגמרי מלהתקיים כמציאות ממשית של אור – שכן קיים ונראה אז רק המקור, השמש עצמה – כך גם בטלים כל הנבראים במציאות במקורם, שהוא ''דבר הוי'" המהווה אותם ''מאין ליש''. התבוננות זו מעוררת באדם, שגם התבטלותו להקב''ה, תהיה בבחינת ''ביטול במציאות''. ואל יוציא אדם עצמו מהכלל, -

של כל הנבראים, שהוא מבין שהם בטלים במציאות להקב''ה, כלומר - שגם גופו ונפשו ורוחו ונשמתו בטלים במציאות בדבר ה', -

המהווה את הגוף ונפש, רוח ונשמה שלו, ודבורו יתברך מיוחד במחשבתו כו', -

ומחשבתו היא הרי דבר אחד אתו יתברך, הרי שהביטול הוא לא רק כלפי דבר ה', אלא הביטול הוא ביטול במציאות להקב''ה עצמו. וכנזכר לעיל [פרק כ וכא] באריכות בדרך משל מנפש האדם, שדבור אחד מדבורו ומחשבתו כלא ממש כו'.

– לעומת כוח הדיבור שבאדם, שמכוחו מסוגל הוא לדבר דיבורים בלי סוף, לא תופס דיבור אחד מקום כלל, ובודאי שאין דיבור אחד תופס מקום כלל לגבי כוח המחשבה, שהוא מקור הדיבור (שכן, אדם מדבר מה שהוא מהרהר קודם במחשבה); ועל אחת כמה וכמה שאין הדיבור תופס מקום כלל לגבי כוח השכל או המדות שהם מקור המחשבה (שאדם מהרהר בענין שעוררו המדות, או במה שהשכל מבין); וודאי, ודאי הדבר שאין לדיבור ערך ומקום כלל לגבי עצם הנפש (שכוח השכל או המדות הוא רק כוח שלה). ההבדל מתבטא בכך, שהדיבור שהוציא אדם מפיו, הרי הבל הדיבור, נבדל ממקורו, ונראה כדבר בפני עצמו, ואילו למעלה, הרי דיבורו של הקב''ה, הבורא את הנבראים, אינו נבדל חס ושלום מהקב''ה עצמו, שנמצא בכל מקום, ובאותו דיבור נמצא גם מקורו של הדיבור, כך מובן עוד יותר, שהדיבור, שהוא מקור הבריאה, הוא בתכלית הביטול והיחוד להקב''ה, וממילא – הבריאה כולה בטלה במציאות ממש להקב''ה. וזהו שאמר הכתוב: "הן יראת ה' היא חכמה". –

שכן כאמור, יראה עילאה היא ביטול במציאות – אותו ענין של ''חכמה'', שגם תוכנה הוא ביטול במציאות. אך אי אפשר להשיג ליראה וחכמה זו, אלא בקיום התורה והמצות, על-ידי יראה תתאה החיצונית, וזהו שכתוב 7: "אם אין יראה אין חכמה". –

שבתחילה מן ההכרח שתהיה ''יראה תתאה'', וקיום תורה ומצוות שהיא מביאה לו, ורק לאחר מכן אפשר לו לאדם להגיע ל''חכמה'' – ל''יראה עילאה'' וביטול במציאות. להלן, ממשיך רבנו הזקן ומסביר, שגם באהבה ישנן שתי מדריגות כלליות: המדריגה העליונה באהבה, היא זו שבאה אליו כמתנה מלמעלה – בשעה שאדם הוא בשלימות במדת היראה, ניתנת לו מלמעלה המדריגה העליונה של אהבה בדרך מתנה. ואילו האדם עצמו, על ידי השגתו והתבוננותו, לא היה מגיע אף פעם למדריגה זו שבאהבה; המדריגה השניה באהבה היא, זו שאדם מגיע אליה על ידי התבוננותו בגדלות ה'. המדריגה הראשונה נקראה ''אהבה רבה'', והמדריגה השניה – ''אהבת עולם'', כי היא באה על ידי התבוננות בגדלות ה' שאדם מבין מעניני העולם, מהחיות האלקית המחיה את העולם. ובלשון ה''תניא'':