אך מי ששרש נשמתו קטן מהכיל עבודה תמה זו, -

של בחינת ''מרכבה'', ליבטל וליכלל באורו יתברך בעבודתו בקביעות, -

לעמוד תמיד בביטול והתכללות באורו יתברך, רק לפרקים ועתים שהם עת רצון למעלה, וכמו בתפלת שמונה עשרה שהיא באצילות, -

שכן ארבעת השלבים שבסולם התפילה, הם כנגד ארבעת העולמות: חלק התפילה עד "ברוך שאמר", הוא בבחינת "עולם העשיה"; "פסוקי דזמרה" - בבחינת "עולם היצירה"; "קריאת שמע" - בבחינת "עולם הבריאה": "שמונה עשרה" - בבחינת "עולם האצילות", ובפרט בהשתחוואות שבה, -

כשכורעים בשמונה עשרה, שכל השתחוואה היא בבחינת אצילות [כמו שכתוב בפרי עץ חיים בקבלת שבת -

שההשתחוואות הן בבחינת ''אצילות''], כי היא -

ההשתחוואה היא, ענין בטול באורו יתברך, להיות חשיב קמיה כלא ממש, -

להיות חשוב לפני הקב''ה, כלא ממש; אזי גם כן -

כשעומד בבחינת ביטול גמור רק ''לפרקים ועתים'', כמו למשל בשעת ''שמונה עשרה'' בכלל, ובהשתחוואות שב''שמונה עשרה'' בפרט, עיקר קביעות נשמתו הוא בעולם הבריאה -

שכן, מדובר כאן בקשר לנשמה, ששייכותה היא ל''עולם הבריאה'', [רק לפרקים בעת רצון תעלה נשמתו לאצילות בבחינת "מיין נוקבין", כידוע ליודעי ח"ן]: -

רק בשעת רצון, תעלה נשמתו ל"עולם האצילות", על ידי התעוררות מלמטה, כפי הידוע ללומדי תורת הקבלה. עד כאן למדנו על שלשה הבדלים בקשר למקומן של הנשמות, בהם הן מקבלות את שכר עבודתן. להלן, מסביר רבנו הזקן, שמהשכר שהנשמות מקבלות עבור עבודתן, נבין את מהות העבודה עצמה: