אך אמנם אמרו רבותינו זכרונם לברכה: "לעולם אל יוציא אדם עצמו מן הכלל", -

ולכן, לא די במה שהוא מתכוון בשעה שהוא לומד תורה ומקיים מצוה, לדבק את נפשו שלו בהקב''ה, אלא - לכן יתכון בעבודתו, ליחד ולדבקה בו יתברך, מקור נפשו האלהית ומקור נפשות כל ישראל, שהוא -

מקור נפשו האלקית ונפשות כל ישראל, הוא רוח פיו יתברך, הנקרא בשם "שכינה", על שם ששוכנת ומתלבשת תוך כל עלמין -

בתוך כל העולמות, להחיותן ולקימן, והיא -

ה''שכינה'', היא המשפעת בו -

באדם הלומד תורה, כוח הדבור הזה שמדבר בדברי תורה, או כוח המעשה הזה לעשות מצוה זו. -

שהוא עוסק בהן כעת - הרי שעל ידי לימוד התורה או קיום המצוה, יתכוון לדבק ולייחד באור אין סוף, את מקור כוח הדיבור או כוח המעשה, שהוא גם מקור נפשו האלקית ונפשות כל ישראל. ויחוד זה, -

של מקור נפשות ישראל באור אין סוף הוא על ידי המשכת אור-אין- סוף ברוך-הוא למטה, על ידי עסק התורה והמצות שהוא -

אור אין סוף ברוך הוא, מלבש בהן. -

בתורה ובמצוות; ויתכון להמשיך אורו יתברך על מקור נפשו ונפשות כל ישראל ליחדן, -

לייחד את מקור נפשו ונפשות כל ישראל באורו יתברך, וכמו שיתבאר לקמן פרוש יחוד זה באריכות, עין שם. וזהו פרוש "לשם יחוד קדשא-בריך-הוא ושכינתה בשם כל ישראל". -

שאומרים לפני קיומן של מצוות, שעל ידי קיום מצוות, יהיה יחוד קודשא בריך הוא (הקב"ה), מקור התורה והמצוות, ושכינה, וזאת "בשם כל ישראל", שכן, כאמור, שכינה היא מקור כל נפשות ישראל. הגהה בהגהה שאנו עומדים ללמוד, מסביר רבנו הזקן, שנוסף על הדבקות באור אין סוף ברוך הוא, שלימוד התורה וקיום המצוה יוצרים בנפשו ובמקור נפשות כל ישראל - "יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה" - מביא הדבר גם ל"המתקת הדינים", שה"גבורות" נהפכות ל"חסדים", שיהיה חסד בלבד. דבר זה בא מהיחוד של המדות למעלה, שחסד וגבורה, שהם הפכיים ומנוגדים אחד לשני, יהיו לגוף אחד, על ידי המשכת אור שלמעלה משתי מדות אלו, עד ששתיהן בטלות לעומת אור זה, והניגוד שבין מדה אחת לחברתה - מתבטל ממילא. אור זה, המביא יחוד זה במדות, הוא הרצון העליון הנמשך על ידי קיום תורה ומצוות - שכן, תורה ומצוות הן הרי רצונו של הקב"ה שלמעלה מעלה מהמדות חסד וגבורה - וכשרצון עליון זה, שהוא מקור החסדים, נמשך ומתגלה על ידי לימוד תורה וקיום מצוות, מתאחדות מדות אלו, ו"גבורה" נהפכת ל"חסד". * (וגם על ידי זה -

על ידי קיום תורה ומצוות, יתמתקו גם כן הגבורות בחסדים -

התוקף של ה''גבורות'' יומתק ממילא, בהתכללות -

על ידי התכללות, המידות ויחודם, -

שהמדות למעלה יתאחדו ויתכללו אחת בשניה, על ידי גילוי רצון העליון ברוך-הוא, המתגלה למעלה באתערותא דלתתא, -

על ידי התעוררות מלמטה, הוא גילויו למטה בעסק התורה והמצוה -

בעסק זה מתגלה הרצון העליון, שהן -

התורה והמצוות, הן רצונו יתברך; -

ובשעה שיהודי, ממשיך ומגלה, על ידי עיסוקו בתורה ובמצוות, את הרצון העליון למטה - מתגלה גם למעלה במדות העליונות, הרצון העליון, וזה מביא את ההתכללות וה"יחוד" במדות, שה"גבורות" נמתקות ונהפכות ל"חסדים". וכמו שכתוב באדרא רבא ובמשנת חסידים מסכת אריך אנפין פרק ד, שתרי"ג מצות התורה נמשכות מ"חורתא" ד"אריך אנפין", שהוא רצון העליון, מקור החסדים): -

אלו הן לשונות של "קבלה", ותוכנן הוא כאמור, שעל ידי לימוד תורה וקיום מצוות, נמשך חסד וטוב בעולם. למדנו, שבשעה שיהודי לומד תורה או מקיים מצוה, לא די שיכוון לדבק על ידי כך את נפשו בלבד עם הקב"ה, אלא, עליו גם לכוון לדבק ולייחד על ידי כך את מקור נפשות כל ישראל באור אין סוף ברוך הוא. אך, יש הבדל בין שני סוגי הכוונה: רצונו וכוונתו של יהודי לדבק את נפשו בהקב"ה - באים מהאהבה שישנה בכל אחד מישראל להקב"ה (שכן, מתוך שיש לו אהבה להקב"ה - הוא רוצה להיות דבוק בו), וממילא - כוונה זו היא בודאי אמיתית. ואילו, כדי לרצות שעל ידי התורה והמצוות שלו יהיה יחוד מקור כל נפשות ישראל באור אין סוף - "יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה" - יש להזדקק כבר לאהבה גדולה ומיוחדת להקב"ה: לרצות גם לגרום נחת רוח להקב"ה, אי לכך, יתכן שכוונה זו לא תהיה בו כל כולה אמיתית - ובעבודת ה' יש להיזהר מדבר שאינו כולו אמת, כיצד, איפוא, אומרים שעל כל יהודי לכוון כוונה זו? - מסביר רבנו הזקן להלן, שגם אם אין כוונה זו אצלו כולה אמת, מכיון, אבל, שיש בה קצת מן האמת - שהרי כל יהודי רוצה לקיים רצונו של הקב"ה (וענין זה, שיהיה יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, הוא הרי רצונו האמיתי של הקב"ה), לכן, בל ימנע עצמו מלכוון כוונה זו, שכן, אין בכך משום רמיה עצמית, שהרי, מצד הנשמה גם כוונה זו היא אמיתית כולה.